דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
16.4°תל אביב
  • 9.0°ירושלים
  • 16.4°תל אביב
  • 15.2°חיפה
  • 14.9°אשדוד
  • 15.9°באר שבע
  • 21.9°אילת
  • 16.8°טבריה
  • 11.5°צפת
  • 14.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

חושב אחרת / "הקורונה היא משחק ילדים לעומת משבר האקלים"

דובאי. בעוד כמה עשרות שנים הערים ההיפר מודרניות שהושקעו בהן טריליונים, עלולות להפוך לאנדרטה לגדולתן האבודה" (AP Photo/Kamran Jebreili, file)
דובאי. בעוד כמה עשרות שנים הערים ההיפר מודרניות שהושקעו בהן טריליונים, עלולות להפוך לאנדרטה לגדולתן האבודה" (AP Photo/Kamran Jebreili, file)

מבט חברתי מפתיע ופוקח עיניים על משבר האקלים | הפיתרון שמציע הסוציולוג והאנתרופולוג פרופ' דני רבינוביץ' למה שהוא מגדיר כ"משבר הקיומי" שהמין האנושי נמצא בו, הוא שינוי תפיסתי עמוק של נסיכויות הנפט במזרח התיכון | "למשבר האקלים אין חיסון שממתין במורד הדרך"

יואב רימר
יואב רימר
עורך לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

"הקורונה היא משחק ילדים לעומת משבר האקלים", אומר פרופ' דני רבינוביץ' (66), החוקר בעשור האחרון את ההשפעות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות של משבר האקלים. מיד אחרי שירותו הצבאי, בשנות ה-70, שימש רבינוביץ' כמדריך בבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע ליד מנזר סנטה קטרינה שבדרום סיני. מאז, לדבריו, הפך ל"סביבתן".

פרופ' דני רבינוביץ': "אני לא מתיימר להביא גאולה מוסרית לעולם. אני מציג את המציאות" (צילום: אלבום פרטי)
פרופ' דני רבינוביץ': "אני לא מתיימר להביא גאולה מוסרית לעולם. אני מציג את המציאות" (צילום: אלבום פרטי)

עם זאת, עד לעשור האחרון, נותרו הסוגיות הסביבתיות מחוץ לתחומי המחקר שלו. "בסנטה קטרינה הפכתי גם לאנתרופולוג. זה היה המפגש הראשון שלי עם האוכלוסייה הערבית הבדואית, ועד היום אני שומר על יחסים קרובים עם אנשים משם. במשך עשרים וחמש שנים חקרתי את החברה הערבית בישראל".

ספרו האחרון של רבינוביץ', המכהן כפרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נקרא "כוחם של המדבריות – שינויי אקלים, המזרח התיכון וההבטחה לעידן שלאחר הנפט". הספר ראה אור לפני כשבועיים בהוצאת סטנפורד היוקרתית, במועד סמוך לחתימת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, שתיים מגיבורות הספר.

המבט החברתי שמציע רבינוביץ' על משבר האקלים קודר ופוקח עיניים. הפתרון שהוא מציע למה שהוא מגדיר כ"משבר קיומי" בעבור חלקים רבים מהעולם, יפתיע רבים.

"למשבר האקלים אין תאריך תפוגה"

אי אפשר לפתוח ראיון בימים אלו, בלי לשאול איך משפיעה הקורונה על העבודה שלך.
"הרבה אנשים עושים את הקישור בין הקורונה למשבר האקלים. אנחנו מדברים על משהו שאין לו גבולות, שפוגע בכל העולם, ושההתמודדות איתו מחייבת שיתוף פעולה בינלאומי. אבל כשמשבר האקלים יפגע בנו, באופן שהוא כבר מתחיל לפגוע במקומות מסוימים, ההיקף שלו יהיה הרבה יותר גדול מאשר זה של משבר הקורונה. ואין למשבר האקלים תאריך תפוגה, או חיסון שממתין במורד הדרך.

עשירים יעברו תמיד לחיות היכן שנעים, ויצליחו לקנות מזון גם אם הוא יתייקר ב-50 אחוז. הם יוכלו להגן על עצמם טוב יותר כי הם בצד הטוב של כלכלת השוק"

"משהו שבכל זאת מקביל בין הקורונה לאקלים, זו ההשפעה שיש לפערים חברתיים כלכליים. אתה בקבוצת סיכון גדולה יותר לתחלואה מקורונה אם אתה עני וגר בצפיפות, אם אין לך ברירה אלא לצאת לעבודה בה אתה מתחכך עם אחרים, כי אחרת לא תוכל לקנות אוכל. מי שיכול להמשיך לעבוד מהבית ולקבל שכר או לחיות מדיבידנדים פגיע פחות.

"זה נכון גם למשבר האקלים, שפוגע דיפרנציאלית. עשירים יעברו תמיד לחיות היכן שנעים, ויצליחו לקנות מזון גם אם הוא יתייקר ב-50 אחוז. הם יוכלו להגן על עצמם טוב יותר כי הם בצד הטוב של כלכלת השוק".

יש לך דוגמאות לזה?
"בספר החדש שלי אני עוסק במדינות הנפט במפרץ הפרסי. הן נמצאות במקום שהוא עם חיזוי אקלים מהקשים בעולם. בצד המערבי של המפרץ הפרסי מגיעים כבר היום לטמפרטורות של 42 או 44 מעלות כמעט כל יום במהלך הקיץ. צפויה שם עליה של שש או שבע מעלות בכמה עשרות השנים הבאות. זאת אומרת שבאופן יומיומי הטמפרטורות יהיו מעל 50 מעלות, עם שיאים גבוהים בהרבה.

מהגרי עבודה מנקים חלונות של גורד שחקים באבו-דאבי. "צפויה שם עליה של שש או שבע מעלות בכמה עשרות השנים הבאות" (צילום: Shutterstock)
מהגרי עבודה מנקים חלונות של גורד שחקים באבו-דאבי. "צפויה שם עליה של שש או שבע מעלות בכמה עשרות השנים הבאות" (צילום: Shutterstock)

"באיחוד האמירויות יש 10 מיליון איש. מיליון מהם אמירתים עשירים והיתר עובדים זרים מרחבי אסיה שחיים ברמת חיים נמוכה וללא זכויות אזרח. כשמגיעים לטמפרטורות של העידן האקלימי הפוסט-נורמלי, ברור מי יסבול ראשון, מי יישאר בלי ברירה, ומי יוכל גם לעבור עם הכספים שצבר ולהסתדר באירופה".

נשמע שאתה מתאר מציאות וודאית. יש תרחיש אחר?
"במובן מסוים הקורונה כן מהווה שדה ניסויים להתמודדות עם משבר האקלים. היא מדגימה מה ואיך יכול המין האנושי לעשות כשהוא חשוף לסדר גודל כזה של אסון גלובלי שיכול לשתק אותו לתקופות ארוכות.

באיחוד האמירויות יש 10 מיליון איש. מיליון מהם אמירתים עשירים והיתר עובדים זרים מרחבי אסיה. כשמגיעים לטמפרטורות של העידן האקלימי הפוסט-נורמלי, ברור מי יסבול ראשון"

"ברוב המובנים ההתמודדות העולמית די מייאשת, אבל יש גם צדדים חיוביים בצורה שהעולם התגייס למאבק במגפה. אפשר לתת כדוגמה את ההחלטה לסגור לחודשיים את הכלכלה כדי להגן על אנשים שבקבוצות סיכון. גם בארצות הברית. זו החלטה שנראית מובנת מאליה, אבל היא מפתיעה לטובה.

"זו עסקת חליפין שאפשר היה לעשות גם אחרת. אז התגובה האינסטינקטיבית של המערכת היתה סולידריות בסיסית אנושית. נעשה ויתור מאוד גדול כדי להגן על קבוצה יחסית קטנה, ועוד כשאוכלוסיות הסיכון נוטות להיות מוחלשות, למרות שזה עוד לא היה ידוע בשלבים הראשונים.

"גם בישראל, מעבר לסגירה של המשק, ההדבקה הגבוהה בציבור החרדי והערבי היתה יכולה להביא לדמוניזציה, וזה לא קרה בזרם המרכזי של השיח. מה שכן, האמון בממשלה בקרב החברות האלה, שגם ככה היה נמוך, נשחק עוד יותר.

"אני בהחלט יכול לדמיין מצב הפוך. שהיתה מתקבלת החלטה מודעת, גם אם לא מוצהרת, להקריב בארצות הברית שחורים והיספנים מבוגרים, כדי לא לפגוע בכלכלה. אז מה שמעניין כאן זה זה שהתגובה הראשונית של המין האנושי היתה תקינה ובריאה. שינוי האקלים מתרחש באופן פחות חד ופתאומי, אבל הוא כבר התחיל וכבר פוגע בהרבה מאוד אנשים".

"אנחנו במירוץ נגד הזמן"

אתה טוען במחקרים שלך שגם התשובה למשבר כבר בעיצומה. שהמעבר לאנרגיות מתחדשות קורה.
"נכון. אנחנו בעיצומו של המשבר. אנחנו יודעים מה יוציא אותנו ממנו, אנחנו מתקדמים לשם, אבל לא מספיק מהר.

"היום, כמעט 70 אחוז מתחנות הכוח החדשות או המתוכננות הן תחנות של דלקים אלטרנטיביים. בעיקר חשמל סולרי. ב-30 השנים הבאות נטפס ממצב בו שני אחוז מהחשמל המופק בעולם הוא סולרי, ל-25 אחוז. אז המהפכה התחילה. אבל תחנות הכוח הקונבנציונליות, שפועלות על פחם וגז ימשיכו להיות פעילות עוד כמה עשרות שנים.

פאנלים סולאריים בנוף הפירמידות בגיזה, מצרים. "הרכבת של החלפת הדלקים המחצביים באנרגיה מתחדשת כבר יצאה מהתחנה, אבל זה לא כל כך פשוט" (צילום: Shutterstock)
פאנלים סולאריים בנוף הפירמידות בגיזה, מצרים. "הרכבת של החלפת הדלקים המחצביים באנרגיה מתחדשת כבר יצאה מהתחנה, אבל זה לא כל כך פשוט" (צילום: Shutterstock)

"עניין נוסף הוא החשמול של הרכב. תחבורה זה 50 אחוז מהביקוש לנפט ומוצריו נכון להיום. זה עומד להיעלם. ב-2025 לכל יצרני הרכב יהיו גרסאות חשמליות, וב-2030 כבר לא יהיה אפשר לרכוש מכונית חדשה עם מנוע בערה פנימית רגיל. גם שם אנחנו רואים את השינוי.

"אז אני אומר שהרכבת הזו של החלפת הדלקים המחצביים באנרגיה מתחדשת כבר יצאה מהתחנה, אבל זה לא כל כך פשוט. אפשר לדמיין את זה כרכבת שמטפסת לאט במעלה הר מיוער, ומגלה שרודפת אחריה שריפה.

"הנהג והנוסעים, יודעים שצריך רק להגיע לקצה ההר כדי לגלוש במורד למקום מבטחים. אבל הם לא נוסעים מספיק מהר. זה המירוץ נגד הזמן שאנחנו נמצאים בו.

"ואם להמשיך עם המטפורה של המדרון המיוער, אז השיפוע בו צריכה לטפס הרכבת נקבע על ידי משטר הסובסידיות של הפחמן. הוא זה שמקשה על הרכבת להתקדם. משטר הסובסידיות שמעניקות ממשלות לתעשיות המזהמות מתוחכם מאוד, מגוון ושונה בין מדינה למדינה".

כלומר הסיבה שאנחנו מצויים במשבר אקלימי היא שאנחנו מסבסדים את מי שגורמים לו?
"תעשיית הרכב בארצות הברית חולצה מהמשבר של 2008 על ידי סובסידיות ממשלתיות של עשרות מיליארדים. זה מימון בפועל של תעשיית הנפט, שהרכבים האלו צורכים.

"גם העובדה שמדינות ברחבי העולם סוללות ומתחזקות כבישים, ולא מטילות על השימוש בהם מיסוי דיפרנציאלי הוא מימון כזה. סמוי, אבל משמעותי. בוודאי כל עוד נוסעים בכבישים האלו בעיקר רכבים פחמניים, המונעים בדלק מנפט.

אנחנו בעיצומו של המשבר. אנחנו יודעים מה יוציא אותנו ממנו, אנחנו מתקדמים לשם, אבל לא מספיק מהר"

"לרשימה הזו אפשר להוסיף מיסוי נמוך מאוד על דלק בחלקים מהעולם, ארצות הברית לדוגמה, ותת השקעה בתחבורה ציבורית. חברות הנפט לא חייבות לקבל מימון ישיר מהמדינה. מספיק להן שלא נשקיע בתחבורה ציבורית ולא נטיל מיסים על דלק.

"זה עוד בלי להיכנס לסוגיות כמו התמלוגים הנמוכים שמשלמות חברות הגז בארץ, או הקלות מס לחברות לייצור רכב וחשמל".

אז זה רק עניין של כסף?
"לא. אירופה סבסדה אנרגיה מתחדשת במשך שנים. מ-2019 כבר אין סובסידיות לרוב החברות בתחום, פשוט כי לא צריך. ייצור חשמל סולרי או בטורבינות רוח מחזיר את ההשקעה בטווח זמן סביר. בעשור האחרון עלות חשמל מפאנלים סולריים ירדה ביותר מ-90 אחוז, מ-360 דולר למגהוואט-שעה ל-20 דולר למגהוואט-שעה.

"זה המצב. יותר הגיוני היום לייצר חשמל אלטרנטיבי. יותר הגיוני לנסוע ברכבים חשמליים שמקבלים את החשמל מרשת שנהיית יותר ויותר סולרית. ובכל זאת אנחנו עדיין בקו עליה של פליטת גזי חממה.

מה שהופך את משטר הסובסידיות ליציב כל כך זו העובדה שבמהלך שנות השגשוג של הנפט, הכסף הגדול של התעשייה הזו קנה את השלטון. מערכות היחסים בין עולם הדלק הפוסילי לעולמות השלטון יעילות מאוד"

"למרות השינויים האלו, הרכבת נוסעת לאט מדי, וזה בגלל משטר הסובסידיות. מה שהופך את משטר הסובסידיות ליציב כל כך זה העובדה שבמהלך שנות השגשוג של הנפט, הכסף הגדול של התעשייה הזו קנה את השלטון. מערכות היחסים בין עולם הדלק הפוסילי לעולמות השלטון יעילות מאוד.

"כמעט ואין פוליטיקאים בעולם הדמוקרטי המערבי שהיו יכולים לעשות את המהלך של עצירת הדלק המחצבי ולהישאר בשלטון. ובמדינות שיש בהן נפט המצב יותר גרוע כי הנפט הוא השלטון. זה המצב ברוסיה, במדינות המפרץ, חלקים ממערב אפריקה, דרום אמריקה ועוד.

"לרכב על הנמר, במקום להיות לו טרף"

אתה אומר שאנחנו כלאחר ייאוש. מבחינה מדעית יש פתרונות, אבל מבחינה פוליטית הם לא ישימים.
"לא. פה אני מגיע לטענה המרכזית של הספר שלי. בתוך המירוץ נגד הזמן שאנו נמצאים בו, יש קבוצה של מדינות שנמצאת בסיטואציה ייחודית. מדינות שעשויות להיות הזרז למהפך האנרגטי. אלו שש 'המלכויות על המפרץ'. סעודיה, הגדולה ביותר, איחוד האימירויות, כוויית, בחריין, קטאר ועומאן.

עטיפת ספרו של רבינוביץ'
עטיפת ספרו של רבינוביץ'

"מה שייחודי בשש האלה, זה קודם כל שהן אחראיות יחד ל-30 אחוז מייצור הנפט בעולם, ול-30 אחוז מעתודות הנפט. עבר עליהן שגשוג שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה. התוצר הלאומי של האמירויות צמח פי 140 מאז שנות ה-70. בתקופה הזו צמח התוצר של גרמניה פי 14 ושל ארצות הברית פי 10.

ב-1966 לא היה אף כביש סלול באיחוד האמירויות, והיו שם אלף מכוניות שנסעו בכבישי עפר. היום יש שם שלושה מיליון רכבים ברשת כבישים היפר מודרנית.

"באבו דבי יש אתר סקי מלאכותי. כדי לשמור על השלג שם בטמפרטורה של מינוס 16 מעלות, ועל האוויר במינוס מעלה, נדרשת כמות חשמל שייצורה גורם לפליטת פחמן דו חמצני השווה לזו שמייצרים שני מיליון סודנים. זה לכאורה קוריוז, אבל זה מעניין, זה מראה עד כמה אי-שוויון ואקלים קשורים.

"הדבר השני שהופך את המדינות האלו לייחודיות, הוא הבעיות שהן נמצאות בהן".

בעיות?
"המדינות האלו נמצאות בבעיה כפולה. הראשונה היא כלכלית; היתה להן תקופת שגשוג אדירה, אבל הן עומדות בפני שוקת שבורה, כי עידן הנפט נגמר. הרכבת הרי תגיע בסוף לקצה ההר. זה יקרה ב-15 השנים הבאות.

"ב-2019 כמות הנפט שהופקה היתה הגבוהה ביותר אי פעם. לכמות הזו כבר לא נחזור, ואנחנו ניצבים בפני צניחה בביקוש. אם התחבורה מתחשמלת, זה 50% מהביקוש לנפט. אפילו בתעופה עובדים על דלקים חלופיים. אז מדינות הנפט מסתכלות על העתיד והוא נראה להן מאיים.

שדה נפט באיחוד האמירויות. "מדינות הנפט מסתכלות על העתיד והוא נראה להן מאיים" (צילום: shutterstock)
שדה נפט באיחוד האמירויות. "מדינות הנפט מסתכלות על העתיד והוא נראה להן מאיים" (צילום: shutterstock)

"סעודיה צריכה שנפט ימכר ב-80 דולר לחבית כדי לשמר את רמת החיים הנוכחית. המחיר היה 60 לפני הקורונה, צנח ל-0 ומרחף היום סביב ה-40. אי אפשר לקיים את כלכלת המדינות האלו כך. זו בעיה קיומית שמאיימת על בין 90 ל-95 אחוז מההכנסה שלהן".

מה הבעיה השניה?
"הבעיה השניה שלהן היא שינוי אקלים. הם באמת חיים במקום הכי חם בגיהנום, ובעוד כמה עשרות שנים הערים ההיפר מודרניות שהושקעו בהן טריליונים, אבו דבי, כוויית סיטי, דהאראן, מנאמה, עלולות להפוך לאנדרטה לגדולתן האבודה.

"זה מטריד את מי שמבין שהמקומות האלו הם סמלי שלטון. סמלי יוקרה של השושלות. הנקודה בה תהיה וודאות שהערים האלו הופכות להיות בעייתיות לאחזקה, כי לא יהיה כסף לתחזק אותן כשהנפט ירד מגדולתו, זו נקודה בעייתית מבחינה פוליטית עבור השושלות האלו.

כבר 15 שנה הן טוענות שהן רוצות לגוון את הכלכלה שלהן ולהקטין את התלות בנפט. יש להן את האזור עם הכי הרבה שמש בעולם, 300 ימים בשנה, המון קרינה, והמון קרקע כי אין מים אז אין ממש חקלאות. ויש להן כסף להשקיע"

"בין שתי הבעיות, המדינות האלו חוששות להימצא במצב של טייקוני המלח של המאה ה-19. בעבר היה למלח ביקוש גבוה, כחומר שימור לבשר. כשהביקוש של המלח ירד עם המצאת המקרר, נעלם הכוח הפוליטי של ברוני המלח. פולין במאות השש-עשרה והשבע-עשרה נשלטה על ידי ברוני מלח, והמלח הכתיב אירועים פוליטיים אדירים. עם ירידת ערך המחצב ששלטו בו נעלם כוחם כלא היה. המצוקה הזו הולכת וגוברת מבחינת מדינות המפרץ".

איך זה קשור למשבר האקלים? הן יכולות לעבור להשקיע בהייטק את הכסף ולהמשיך לחיות ממנו.
"נכון, אבל יש להן נקודת כניסה טובה יותר לשוק האנרגיה. הן שולטות באופ"ק, ארגון המדינות המייצרות נפט. יש להן יתרון יחסי בשוק האנרגיה.

"כבר 15 שנה הן טוענות שהן רוצות לגוון את הכלכלה שלהן ולהקטין את התלות בנפט. אני מציע להן, לפני הכל, לעבור לאנרגיות אלטרנטיביות בתוך הבית. יש להן את האזור עם הכי הרבה שמש בעולם, 300 ימים בשנה, המון קרינה, והמון קרקע כי אין מים אז אין ממש חקלאות. ויש להן כסף להשקיע.

בחריין. "סגירת ברז הנפט שלהן תהיה בדיוק הקש הנוסף שיידרש כדי שהעולם יעשה את המעבר" (צילום: Shutterstock)
בחריין. "סגירת ברז הנפט שלהן תהיה בדיוק הקש הנוסף שיידרש כדי שהעולם יעשה את המעבר" (צילום: Shutterstock)

"באנרגיות מתחדשות ההשקעה הגדולה היא ראשונית. בניגוד לתחנות פחם, נפט או גז, שהעניין בהן הוא החשבון לספקי הדלק שלך. כאן שמים את הכסף בהתחלה, ויש להן יתרון גדול.

"חלק נוסף בהצעה שאני מביא בספר הוא שהן ישקיעו בקניית יכולות ייצור חשמל סולרי בכל העולם. זו ההשקעה הנכונה עבורן. הן יהפכו מבעלות 30 אחוז ממשק הנפט, לבעלות 30 אחוז ממשק האנרגיה המתחדשת".

אבל אז הן מקרבות את סוף עידן הנפט, ומאיצות את האיום על עצמן, לא?
"כאן נכנס הרכיב השלישי בהצעה שלי. אחרי שיעברו בעצמן לאנרגיה מתחדשת, ואחרי שישקיעו בייצור אנרגיה חלופית ברחבי העולם, הן ינצלו את המינוף שלהן בשוק הנפט בזמן שיתאים להן ויחסלו את השוק באופן יזום. זה יכול לקרות תוך חמש או שבע שנים, כשמדינות המפרץ יגיעו לשליטה של 30 אחוז בשוק האנרגיות המתחדשות.

"סגירת ברז הנפט שלהן תהיה בדיוק הקש הנוסף שיידרש כדי שהעולם יעשה את המעבר. זה יקבע סופית את הפער לטובת האנרגיות המתחדשות ויהווה סיום יזום של עידן הנפט. יש למדינות האלו אפשרות לרכב על הנמר, במקום להיות לו טרף".

"השינוי לא תמיד מגיע מאיפה שהיינו רוצים"

אתה מגיע ממקום של אקטיביזם, של הסתכלות על סוגיות של פערים, ואתה מציג כאן תכנית סדורה לשימור הכוח של מנהיגים סמכותניים, לא דמוקרטיים, בכמה מהמדינות עם הפערים הכלכליים הגדולים בעולם.
"אני לא מתיימר להביא גאולה מוסרית לעולם. אני מציג את המציאות. הסכנה של משבר האקלים, של כאוס אקלימי, היא כל כך ברורה, מוחשית ובימינו, שאנחנו לא יכולים לבדוק בציציות. מדינות המפרץ הן לא התקווה אחרונה והיחידה שלנו. אבל הן כן המקום היחיד בו אתה יכול להביא להאצה של התהליך שקורה היום לאט מדי.

"אבל כן, ההנחה המוטמעת בעניין הזה היא הנחה של תאוות בצע. של צימאון לכוח. בממלכות האלו שולטים 200 גברים. בכל אחת מונרך, שמוקף בכמה עשרות קרובי משפחה. לקבוצה הייחודית הזו יש את הכוח, והאינטרס, לעשות משהו שייקח בכל תרחיש אחר עשרות שנים".

התקווה הגדולה של המאבק בשינוי האקלים היא נסיכי הנפט?
"אני בא מתוך התנועה הסביבתית. הייתי יושב הראש של ארגון גרינפיס במזרח התיכון וסגן יושב הראש של הארגון בבריטניה. הייתי יושב הראש של חיים וסביבה, ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים בישראל. היום אני יושב הראש של האגודה לצדק סביבתי בישראל.

"אני במשחקים האלו 30 שנה. הפתרון שהתנועה הסביבתית מציעה הוא הקרוב לליבי ולא נפרדתי ממנו רעיונית. יש לפתרון הזה היגיון ברור. נבין את המדע של שינוי האקלים; ננסח את תכניות הפעולה להורדת הפליטות; נכבוש את לב הציבור בכך שנסביר לו שזה בנפשו; וכך נייצר כוח פוליטי ללחוץ על פוליטיקאים, שהם אנשים סבירים שרוצים להישאר בשלטון וזקוקים לתמיכת הציבור. יש גם עניין של שינוי הרגלי צריכה, אבל היעד המרכזי הוא להבהיר לפוליטיקאים שאם לא יעשו את הדברים הנכונים סביבתית, יאבדו את השלטון.

"זה המסלול שהתנועה הסביבתית בדמוקרטיות הליברליות עושה כבר 30 שנה. הוא סביר, הוא המסלול ההגיוני, התקין והנכון חברתית – אבל הוא נכשל. הוא פשוט איטי מדי ועל כל צעד ושעל יש מכשולים מלאכותיים.

"בהרצאות על הספר אני מסיים עם שקופית שמצד אחד רואים את מוחמד בן סלמאן, MBS, יורש העצר של סעודיה, ומצד שני את גרטה טונברג, הנערה פעילת האקלים.

"זו הברירה שיש לנו. להישאר צודקים עם התקווה של גרטה ואל גור, ולצפות בעוד עשר שנים במיליונים, או מיליארדים, שחייהם נהרסו על ידי שינוי האקלים, או להבין שהשינוי לא תמיד מגיע מאיפה שהיינו רוצים".

מוחמד בן סלמאן וגרטה טונברג. אם ב-10 או 15 השנים הקרובות לא נביא לירידה דרמטית בעקומה של פליטות הפחמן הדו חמצני, אז כל השאלות האחרות כבר לא ישנו" (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko, Pool, File | Kay Nietfeld/dpa via AP)
מוחמד בן סלמאן וגרטה טונברג. אם ב-10 או 15 השנים הקרובות לא נביא לירידה דרמטית בעקומה של פליטות הפחמן הדו חמצני, אז כל השאלות האחרות כבר לא ישנו" (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko, Pool, File | Kay Nietfeld/dpa via AP)

דילמה מוסרית לא פשוטה.
"זו דילמה שההיסטוריה מלאה בה. בשנות השמונים והתשעים היו מדברים על פמיניסטיות שהיו חלק מתנועות שחרור לאומיות. נשתחרר מעול הקולוניאליזם, או מהעול המעמדי, אבל אנחנו משכפלים בתוך שורות המהפכה את שלטון הפטריארכיה. מה צריך לעשות קודם?

"אם ב-10 או 15 השנים הקרובות לא נביא לירידה דרמטית בעקומה של פליטות הפחמן הדו חמצני, אז כל השאלות האחרות, שהן חלק מה-DNA הרעיוני שלי, כבר לא ישנו. בסוריה ובסודן לדוגמה זה כבר קרה. בצורת של מספר שנים בסוריה היתה אחד הטריגרים למלחמת האזרחים שפירקה את המדינה שם והביאה סבל אדיר. המדינות הפגיעות באזור יתקשו להאכיל את האזרחים שלהן אם דברים לא ישתנו.

"אגב, זו גם הזווית הישראלית. מבחינה אקלימית ישראל תדע להתמודד. הטמפרטורות בארץ לא צפויות לעלות ביותר משלוש מעלות, ויש לנו חוסן לאומי, יכולות טכנולוגיות ומערכות שיודעות להתמודד עם משברים. היה נכון להיערך לייצר בארץ יותר מהמזון שאנחנו צורכים, אבל זה לא קיומי. העניין המרכזי הוא פליטי אקלים מהמדינות השכנות. פליטים, בין אם נעקרו מביתם בגלל מלחמה או משבר אקלימי, הם ציבור שאין לו מה להפסיד ועלול ליצור אי יציבות. זה כן עשוי לסכן גם את ישראל.

"אז הבית בוער. האש הזו רודפת אחרי הרכבת שכולנו חיים בה. לא בודקים בשעת סכנה. קודם כל שכולם יבואו לכבות את האש, אחר כך נברר אם בין מי שעזרו לכבות היו גם אנשים רעים".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!