כשד"ר זלמן (זמי) חפץ פרש לגמלאות, ב-2018, אחרי כ-40 שנות עבודה כרופא משפחה ופנימאי, הוא הוציא מהמחסן המשפחתי את האורגן שעליו למדה לנגן בתו, הניח אותו במרפאה שבמרתף ביתו בהרצליה, במקום שבעבר ישבה המזכירה, והחל ללמוד איטלקית ונגינה.

אבל המגפה קטעה את שמחת החיים. ב-19 באפריל 2020, בשיאו של הגל הראשון, הרופא האהוב נפטר מקורונה, חודשיים לפני שמלאו לו 72, שלושה חודשים לפני שנולד נכדו השלישי, דורי, שאותו לא זכה להכיר.

חפץ נולד ב-1948 בתל אביב, להורים שעלו מפולין בשנות השלושים של המאה שעברה. הוא התגייס לעתודה ולמד רפואה בירושלים. אחר כך שירת כרופא חטיבת השריון 401, שהשתתפה במלחמת ההתשה בסיני ובמלחמת יום הכיפורים, והיה ממקימיו של גדוד הרפואה 535 וממפקדיו הראשונים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"הוא היה מאוד ציוני ארץ-ישראלי", מספרת בתו שירי, הצעירה משלושת ילדיו. "הוא רצה להציל חיים, לטפל ולעזור כמה שיכול. אולי הייתה לו גם מוטיבציה חברתית, ואולי היה בזה אצלו מרכיב של שליחות".

לאחר שחרורו מצה"ל עבד במחלקה פנימית בבית החולים "שיבא", וב-1997 פתח בביתו מרפאה עצמאית, במסגרת קופת חולים מאוחדת. "הוא טיפל באנשים עשרות שנים, וזכה לטפל בהורים וילדים, וגם בילדים של הילדים", מספרת הבת, "הוא היה רופא משפחה שידע מי הרופאים האחרים שמטפלים בך והיה איתם בקשר. לא סוג הרופאים שיש מהם כיום".

איך היה לגדול בבית שיש בו מרפאה?
"אבא שלי היה הרופא שלי מאז ומתמיד. קיבלתי חיסונים בבית, אף פעם לא בבית ספר, פינוקי. כשהייתי חוזרת מבית הספר או מקומות אחרים, היה נהוג להיכנס דרך המרפאה, לשאול את המזכירה אם מישהו בפנים ולדפוק בדלת. אם זה היה בזמן בדיקה של פציינט, הוא היה אומר שאי אפשר להיכנס; אבל כשאפשר היה להיכנס, ואם היה מטופל, הוא היה אומר בשמחה: 'תכיר, זו שירי הבת שלי'.

חפץ בתקופת שירותו הצבאי. "הוא רצה להציל חיים, לטפל ולעזור כמה שיכול" (צילום: אלבום פרטי)

רק כעבור שנים הבנתי כמה זה דבר חריג לעשות. בתיכון, כשרציתי להתחיל לקחת גלולות, הוא נתן לי את ההפניה הראשונה לגינקולוגית. כשהיה צריך לדבר על משהו רציני הוא היה מציע לרדת למרפאה. המרפאה הייתה ממש חלק מהבית".

"הוא שמח בטירוף לקראת פרישתו לפנסיה"

את יציאתו לגמלאות, אחרי כ-30 שנות עבודה כרופא אזרחי, בחר לעשות ב-1 במאי, חג הפועלים. "זה היה קוריוז", אומרת הבת, "היה לו חוש הומור". מהמטופלים הוותיקים הוא נפרד בשיחת טלפון אישית. "אבל בגלל שאהב להיות רופא, הוא השאיר לעצמו מעגל מצומצם של אנשים, בעיקר חברים ומשפחה, שבהם המשיך לטפל. המרפאה פעלה במתכונת מצומצמת".

הוא רצה לפרוש?
"הוא עשה את זה בשמחה, וזה חלק מהצער מכך שהוא נפטר כל כך מהר. הוא ראה את זה כשלב חדש בחיים, עוד פרק שנפתח, והוא שמח בטירוף לקראתו. הוא ממש פרח, עשה מלא דברים – אמנות, קונצרטים וכיף עם המשפחה ועם הנכדים. הוא היה סבא פגז, כזה שזוחל עם הילדים על הרצפה".

משפחת חפץ. "הוא תמיד היה שם, יציב, גם כשלא הסכמנו" (צילום: אלבום פרטי)

ואיזה אבא הוא היה לך ולאחים שלך, ליאור ועדי?
"מאוד קרוב. היה לנו קשר אישי, גם ככל שהתבגרנו. היו הרבה שיחות, הרבה ויכוחים על פוליטיקה, כלכלה, איך לחיות, ועל יחסים. ויכוחים לעומק. זה לא מובן מאליו שיש אבא כזה שאפשר לדבר איתו על רגשות, שמשתתף בעולם הפנימי שלי וגם משתף אותי בשלו. הוא תמיד היה שם, יציב, גם כשלא הסכמנו. תמיד היה נוכח, לא משנה איפה אני הייתי. אם אני מסתכלת אחורה, הוא שם. ואני ממש שמחה שאין לי הרגשה של החמצה. יש לי החמצה על מה שהיה יכול להיות, אבל אין לי החמצה אחורה".

שירי חפץ והוריה, זמי ז"ל וגליה. "זה לא מובן מאליו שיש אבא כזה שאפשר לדבר איתו על רגשות" (צילום: אלבום פרטי)

היו לו תוכניות לפנסיה?
"הוא לא הספיק להיות הרבה זמן בפנסיה. הוא למד תחביבים חדשים, כמו הנגינה באורגן. המרפאה המשיכה להיות הספייס שלו, שם הוא טיפל, ניגן, קרא וגם, כאמור, התחיל ללמוד איטלקית".

למה דווקא איטלקית?
"הוא רצה ללמוד משהו שישחיז את הזיכרון, אז הוא החליט ללמוד שפה. ואיטלקית, כי היתה לו ולאמא חיבה לשפה, לאוכל, ליין. הם אהבו לנסוע לאיטליה".

"כשהם חזרו מאיי סיישל התברר המחיר"

לכבוד יום הנישואים ה-45 שלהם נסעו בני הזוג, בתחילת חודש מרץ השנה, לאיי סיישל, יחד עם הגיס והגיסה וזוג חברים טובים. הם שכרו יאכטה ושטו בין האיים. "היה להם מדהים שם", מספרת הבת, "הם שלחו תמונות של מפרצים, עצי קוקוס ומהיאכטה. היה להם כיף גדול. הדודים שנסעו איתם אמרו שזה הרגיש כמו ירח דבש".

באותה התקופה, היו הגבלות טיסה רק על החוזרים לישראל מאיטליה וספרד, ובזמן שהותם שם יצאה הנחייה שהחוזרים מכל היעדים חייבים בבידוד.

הם לא חששו לנסוע?
"הייתה להם התלבטות. אבא הוא האדם הכי שקול שאני מכירה. הם היו בראש שלא נוסעים להיפגש עם אנשים ולא לאכול במסעדות, וגם לא היו דיווחים על חולים באיים. אבא אמר שסיכוי מאוד מזערי להידבק, שהם יהיו ביאכטה רק שישה אנשים, ובאזור בלי אף חולה. זו לא הייתה שאננות. בהלוך ובחזור הם השתמשו בכל האמצעים – כפפות ומסכות, ואז עוד היה סביר לנסוע, רק כשחזרו התברר המחיר, והיינו בהלם שזה מה שקורה".

זמי חפץ ז"ל. "הוא אמר לצוות הרפואי שהוא סומך עליהם והם עשו כמיטב יכולתם" (צילום: אלבום פרטי)

בדרכם חזרה לארץ, ד"ר חפץ כבר לא חש בטוב. בני הזוג הגיעו הביתה ונכנסו לבידוד. במהלך שיא הסגר, בגל הראשון, היה ידוע מעט מאוד על התנהגות הנגיף, ומערכת הבריאות לא הייתה ערוכה להתמודדות. עברו שלושה-ארבעה ימים של לחץ מצד המשפחה עד שהגיעה בדיקת הקורונה שבה נמצאו שני ההורים חיוביים.

"הוא היה כשבוע בבית והיה לו יותר ויותר קשה לנשום", מספרת שירי. "הוא ניסה כמה שיותר לדחות את הפינוי, כי הוא ידע שאם הוא נוסע הוא יאושפז בבידוד ולא יחזור עד אחרי שיבריא, וזה יכול לקחת חודשיים. בסוף מד"א פינו אותו ואמא נשארה בבידוד. הוא נסע לבד ושלח תמונה מהאמבולנס, חמוד ומחייך, מנסה לשדר שהכל טוב ושהוא אוהב אותנו. גם המסרים מהאשפוז היו חיוביים ומעודדים".

"הוא השתתף בקבלת ההחלטות על הטיפול בו"

במחלקת הקורונה בשיבא הוא פגש אנשי צוות שאיתם עבד בעבר במחלקה הפנימית. "בינו לבין הצוות התחילו דיבורים על הרדמה כדי שהגוף לא יתאמץ ויהיה פנוי להילחם במחלה. הוא השתתף בקבלת ההחלטות על הטיפול הרפואי בו, וזו היתה החלטה שהוא קיבל יחד איתם. הוא אמר להם שהוא סומך עליהם והם עשו כמיטב יכולתם".

לא יכולנו לעשות שבעה כמו שצריך, אבל הוצפנו במכתבים של פציינטים שלא יכלו לבוא לנחם. קיבלנו טלפונים ששאלו אותנו 'השמועה נכונה? הדוקטור נפטר?'

אחרי חמישה שבועות של מאבק, הוא נפטר, ב-19 באפריל, בלילה שבין שבת לראשון. "הלוויה הייתה מצומצמת", מספרת שירי, "לא יכולנו לעשות שבעה כמו שצריך, אבל הוצפנו במכתבים של פציינטים שלא יכלו לבוא לנחם. קיבלנו טלפונים ששאלו אותנו 'השמועה נכונה? הדוקטור נפטר?' אנשים התקשרו ובכו לנו בטלפון, וכבר לא היה ברור מי מנחם את מי".

"מאז שאבא נפטר", אומרת שירי, "אין לי רופא משפחה. עכשיו אני צריכה למצוא לי". המרפאה הביתית לא פונתה בינתיים. כשבני המשפחה רוצים להתייחד עם זכר אביהם הם יורדים אליה.