״יש אנשים שמהיום שהם נולדו יודעים לחיות רק מלגעת באדמה, ויודעים שאם משקיעים בה, היא היחידה שתחזיר לך אלף מונים. זה בעלי״. שולה רוקח (68), אם לארבעה, מגדלת יחד עם בעלה אלי (73), את משק ״רוקח״ במושב שדי חמד שבשרון. הזוג מטפח את המשק כבר 53 שנים.

אלי רוקח ונכדיו על הטרקטור (צילום: אלבום פרטי)

חייהם של החקלאים בישראל הפכו לקשים בשנים האחרונות, וביתר שאת בימי הקורונה. רבים מהם החלו למכור תוצרת חקלאית ישירות לצרכן בגלל הורדת המכסים לייבוא תוצרת מחו״ל, ועליית עמלות התיווך של רשתות המזון. המשבר הכלכלי בחצי השנה האחרונה חיזק את המגמה.

"התחלנו מלצלם פול בפייסבוק"

מאז פרוץ המשבר, הזוג רוקח מוכר את התוצרת שלו באמצעות קבוצות רכישה. איש קשר בתל אביב מקשר ביניהם, ובין חקלאים נוספים, ללקוחות ומבצע הזמנות. ״הם קובעים יום ושעה בשבוע שעד אליהם אפשר לבצע את ההזמנות״ מסבירה שולה, ״אנחנו מקבלים את ההזמנה, אורזים חבילה ללקוח, ושולחים עם קבלה מפורטת״.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

איך הלקוחות אוספים את התוצרת?
״יש נקודת חלוקה מוסכמת. במקרה שלנו זה בבית ספר ״היובל״ בתל אביב. כל הקבוצה מגיעה ואנשים עומדים בתור כמו שצריך, במרחק עם מסכה, וכל אחד מקבל את ההזמנה שלו שנארזה מראש״.

אלי הגיע לשדי חמד יחד עם אביו בשנת 1966. שולה הייתה מורה והחליטה לעזוב ולתפעל את שיווק המשק. עד פרוץ מגפת הקורונה הם שיווקו בעיקר לרשתות שיווק וירקניות באזור המרכז. בכל פסח הם היו מוכרים פול טרי לאנשי הסביבה.

אלי ושולה רוקח (צילום: אלבום פרטי)

״הבנו שהפסח הזה, בשיא הקורונה, יהיה קושי למכור את הפול. ניסיתי משהו וצילמתי תמונות של פול ושל אבוקדו, והעליתי לפייסבוק. מיד התחילו לרוץ טלפונים, והחצר שלנו התחילה להיות סואנת, אחד יוצא אחד נכנס״, מספרת שולה.

״היינו קוטפים ושוקלים מראש ומסדרים הכול. הייתי עומדת בקצה הרחוב ושואלת מה כל לקוח רוצה. הבאנו את התוצרת לפתח החצר ואת הכסף שמו על הווישר של האוטו. הייתי לוקחת ומשאירה קבלה״.

מלחמת חורמה ברשתות

נשמע ממש מבצע צבאי.
״בהתחלה הייתי מאוד לחוצה. פחדתי מהקורונה. לא רציתי להתקרב לאף אחד. אנשים קנו והתחילו להגיע שוב ושוב, קנו לכל המשפחה, וככה התגברנו על כל התוצרת של הפול והאבוקדו.

״אחרי הפסח הזה, גמלה החלטה בליבנו שאנחנו לא מוציאים יותר ארגז אחד נוסף לשוק הסיטונאי. אנחנו מתחילים מלחמת חורמה״, מספרת שולה.

״הילדים שלנו שגרים בתל אביב עזרו לנו לבנות קבוצות רכישה, והזמנות התחילו לזרום בכמות מדהימה. הפיילוט הזה עבד. גידלנו מלונים וסברס והכל פשוט נגמר. היום אנחנו מוכרים תאנים, חצילים, עגבניות שרי וגויאבות, בנוסף לאבוקדו מזני אס ואטינגר״.

מעניין הקשר שנוצר בין המשק הקטן והעיר הגדולה.
״הדבר הכי נפלא זו ההיכרות עם אנשי העיר וגילויי האמפתיה והסולידריות שלהם. האמת היא שנבנתה מערכת יחסים מאוד משמעותית. אנשים מכירים אותי, מרוצים מהתוצרת, רוצים להזמין שוב. לאנשים האלה אין בעיה ללכת לירקן או לסופר, ולשלם גם יותר בשביל הנוחות הזו, ובכל זאת הם חוזרים.

״אני יודעת על אין ספור קבוצות שקמו, חקלאים מגיעים מרמת הגולן ועד הנגב עם תוצרת חקלאית, דבש, עם דברי מאפה, עם ריבות ביתיות שהם עושים, עם צמחי תבלין, פרחים, המון סוגי סחורה והמון דברים מעניינים, והתל אביבים משתפים פעולה ברמה הכי גבוהה״.

״הילדים חושבים שאנחנו לא שפויים״

המדינה מאפשרת את זה?
״לפני שבועיים הגעתי לנקודת החלוקה והגיע אלי פקח. הוא דרש ממני לפנות את המקום ואיים שיחרים לי את כל הסחורה. אמר לי שאני עוסקת ברוכלות, למרות שאנשים עשו הזמנה ואני מוסרת להם אותה. זו הייתה התמודדות מאוד לא נעימה, ואני לא היחידה שנתקלת בדבר הזה.

איזה עוד קשיים עולים מהמעבר למכירה ישירה?
״יש תופעה של סוחרים שקונים בזול, ומוכרים בכל מיני מקומות בערים כאילו הם החקלאים שמוכרים את התוצרת שלהם. מתחזים. ראינו שאנשים לא קונים את זה. אנשים שואלים אותם מי הם, מאיפה הם, איזו תוצרת הם מגדלים.

״אנחנו רואים שלאנשים חשוב לקנות באמת מהחקלאי, באמת מהאיש שקם בבוקר ועובד, באמת חשוב להם שהרווח יהיה שלו. זה הכי מרגש״.

ארבעה רכבים שלא מפסיקים לנסוע

גיא טל (52), אב לשלושה, ממשק טל שבמושב ביצרון, התחיל לעבור למכירה ישירה כבר ב-2014. את המשק קנו ההורים שלו בשנות ה-80, והוא מנהל אותו כבר 30 שנה. ״הקטנו את המשק מאד, והתחלנו למכור בבית. זה תפס תאוצה והפכנו חלק מהשטחים לקטיף עצמי של רימונים, פירות אקזוטיים ופירות יער״.

משק יעקובובסקי (צילום: אלבום פרטי)

איך בכל זאת התחלתם?
״שבוע לאחר שהתחיל הסגר הראשון, אשתי התחילה להפעיל את האתר. הצענו משלוחים מהיום להיום או מהיום למחר, ובגלל שרשתות השיווק קרסו ואנשים היו צריכים לחכות למשלוח יותר משבועיים, אנשים פנו אלינו. זה תן פוש ענק למכירה״.

היום במשק טל מוכרים תוצרת במכירה ישירה מבאר שבע ועד עפולה. הם אוספים תוצרת גם מחקלאים נוספים ומפעילים 4 רכבי משלוחים שלא מפסיקים לנסוע. ״זה מטורף. בשיא היו לנו כמה פעמים שהאתר קרס. היו לנו מאות הזמנות כל יום״.

מתוך 108 משקים במושב, נשארו 8 בלבד

טל מתגאה שהוא מצליח לעשות את כל זה כשהוא מעסיק אך ורק עובדים ישראלים. הוא מבין שאם לא היה עובר למכירת תוצרת ישירה, הוא לא היה מצליח לשרוד. כמו שקרה למשקים רבים במושב שלו.

משקים סביבכם התרסקו?
״בהתחלה עשינו ייצוא וגם מכרנו לשוק המקומי ודפקו אותנו. הבנו שבכל מקום גונבים אותנו, מבטיחים לקנות ממני רימונים בארבעה שקלים לקילו, והייתי מקבל במקרה הטוב שקל שמונים לקילו. זה הפסד. פתאום ראיתי שאני יכול גם ללכת לכיוונים אחרים, לגדל את כל הפירות המיוחדים ולמכור אותם בלי להיות תלוי. במושב ביצרון, שהוא לא מושב גדול, היו 108 משקים. היום, מהאנשים שממש מתפרנסים מחקלאות, נשארו שבעה או שמונה משקים״.

טל מסביר שמערך החקלאות בישראל עובד כמו פירמידה הפוכה. ״מספר מועט של חקלאים בארץ מחזיקים על הגב שלהם פרנסה של המון אנשים. כל מפעלי הקרטונים למשל, ספקי הסולר, כל ספקי התשומות, הקבלנים של העובדים הזרים, נהגי משאית שמובילים את התוצרת, מוכרים שעובדים במרכולים בעיר ועוד.

כך יוצא בסופו של יום שהחקלאות, שנהייתה מאד קטנה, שהיא במקרה הטוב 5,000 משפחות, מעסיקה מעל מיליון ומשהו איש. בעבודה הזו כולם מרוויחים, והחקלאי? רק מפסיד״.

הילדים מתכוונים להמשיך את המשק?
״אני מרתך את השערים. אצלי הילדים לא ייכנסו לחקלאות. אין סיכוי שאפשר להתפרנס מזה. אני שומע את זה מהרבה חקלאיים, שהילדים כבר לא נכנסים, אין דור המשך. בקצב הזה מדינת ישראל תצטרך להשקיע מיליארדים בשביל לייצר דור המשך. אני הרמתי ידיים, אני לא נלחם באף אחד״.

אבל אתה כן חקלאי.
״אני אוהב את זה. להיות חקלאי זה כמו להיות אמן. אתה שותל, מגדל, מקבל את החורף, את הקיץ, את החמסין, את הקור, את החום, ולא משנה מה, לבסוף אתה מוציא איזה מוצר. זה סוג של אמנות״.

מימין: תומי, צפריר ודורי יעקובובסקי (צילום: אלבום פרטי)

ברוקולי ב-2 שקלים לקילו

תומי יעקובובסקי (27) ממשק יעקובובסקי שבמושב צופית, דווקא רואה את עצמה כדור ממשיך לחקלאים.

המשק נוסד לפני 70 שנה והיא הקטנה מבין שלושה אחים שמתפעלים כיום את המשק יחד. לפני 4 שנים, בגיל 23, היא ראתה את הכעס בעיני אחיה, דורי, שהיה אחראי על תפעול המשק לאחר שאביהם עזב את המקצוע מיואש מיחסיו עם הרשתות.

״הם פשוט היו גוזלים אותו. הוא היה מוכר לרשתות ברוקולי ב-2 שקלים לקילו, רק כדי להיפטר מהתוצרת ולא לזרוק. כשהייתי הולכת לסופר לעשות קניות הייתי רואה את הברוקולי עם השם שלו ב-16 שקלים. זה היה מעצבן נורא״.

מה עשיתם?
״הצעתי שננסה להתחיל למכור בשווקי איכרים. הייתי מעמיסה את האוטו עם כל התוצרת שהוא גידל, והייתי נוסעת לבד לשווקי איכרים בכל הארץ. ככה נסעתי במשך שנה, סוחבת לבד תוצרת, בשעות לא שעות מצפון ועד דרום״.

משק יעקובובסקי (צילום: דבר)

וזה עבד?
״התחלנו בדוכן קטן במושב, וראינו שזה צובר תאוצה. התחלנו ליצור שיתופי פעולה עם החקלאים שנשארו במושב, ולאט לאט התפתחנו גם לשיתופי פעולה עם חקלאים ממושבי הסביבה. היום יש לנו שיתופי פעולה עם 50 חקלאים מכל רחבי הארץ.

״זה נראה לנו הכי אותנטי והכי אמיתי פשוט למכור פה במשק. השארנו את כל הטרקטורים, המיכלים והארגזים של הקטיף, את כל הכלים שמשתמשים בהם כדי לחרוש את האדמה״.

״כאידיאולוגיה אין פה משהו שהוא לא ישראלי״

למה אנשים מעדיפים את זה על הסופר?
״יש לנו פה סל קניות מלא שכולל את כל מה שבעונה וכל מה שישראלי. בעיקר ירקות ופירות, ויש גם ביצים וגבינות. כאידיאולוגיה אין פה משהו שהוא לא ישראלי או לא בעונה. אנחנו מוכרים תוצרת מקומית עונתית, טונות של ירקות ופירות טריים נכנסים לפה יום יום, כל שעה נכנסת משאית.

״כל לקוח אצלנו יכול לדעת ממי הוא קונה. אנחנו משאירים הכול בארגזים של אותו חקלאי או משק, ככה שהשם שלהם והמקום ממנו זה מגיע תמיד יהיה על זה. התוצרת שאנחנו מוכרים היא מאוד עשירה ואיכותית, והמחירים שלה מאוד טובים למה שמקבלים.

"אנשים מגיעים לכאן מכל חור בארץ כי הם רוצים את הירק הטרי שהכי קרוב לקטיף, שעבר כמה שפחות ידיים, במחירים הוגנים שהם יודעים שמגיעים לחקלאים. זה היה מאוד מרגש לראות את זה, העלייה הייתה מטורפת״.

העיסוק שלך בחקלאות הוא עניין כלכלי או אידיאולוגי?
״לי כל סיפור הקורונה ממש המחיש שאנחנו חייבים ביטחון בתחום המזון. אנחנו לא יכולים להיות תלויים במדינות אחרות בשביל המזון שלנו.

״ילד שרואה טרקטור שיש עליו תוצרת חקלאית, מבין שזה אשכרה גדל איפשהו ושירקות ופירות לא גדלים על המדף. אנשים רואים את הפנים של מי שמגדל, וזה מה שמחזיר אותם לפה. אם אתה קונה בסופר, לא אכפת לך אם זה מפה או מעזה או מירדן או מטורקיה״.