"יפו היא השראה לכל דבר שאני עושה", אומרת המשוררת איאת אבו שמיס (36), שנולדה ביפו וחיה בעיר כל חייה. הסגר "כפה" עלינו מפגש ליד הים, במסגרת ה-1,000 מטרים המותרים ליציאה מהבית.

אבו שמיס לא גדלה בסביבה "פמיניסטית". "זה לא דבר שבאתי אתו מהבית, באתי ממקום בו ילדה מתבגרת ואז מתחתנת. לא היו מסביבי מודלים לחיקוי, בטח לא מגוון. המצב עכשיו הוא לא כמו כשהתחתנתי בגיל 17. עדיין יש פער אבל מתקדמים לכיוון פיתוח. אני רואה את אמא שלי שמקבלת באהבה כל דבר שאני עושה. פחות יש את הלחץ להתחתן בגיל צעיר".

אבו שמיס זכתה השבוע בפרס סמי מיכאל לשוויון וצדק חברתי המוענק על ידי עמותת סמי מיכאל ואוניברסיטת בן גוריון, למי שפועלים לצמצום פערים ולשוויון בחברה. הוא הוענק לה על כתיבתה כמשוררת וכפובליציסטית ועל תרומתה כיוצרת פמיניסטית בישראל. היא הוציאה שני ספרי שירה, "סל מלא שפות שותקות" (מטען, 2013) ו"אני זה שניים" (מטען, 2018). אבל זה לא פועלה היחיד.

"להראות נשים שעשו דברים בצורה אחרת"

אבו שמיס מראיינת, בפרויקט שיזמה, נשים יפואיות יוצאות דופן, ומפרסמת את סיפוריהן האישיים בפייסבוק. "אלה סיפורי הצלחה מעוררי השראה שאנחנו לא כל כך מכירים. הטקסט הראשון שכתבתי היה על אלופת העולם במשקולות. היא זכתה במקום הראשון ואף אחד לא ידע. כתבתי עליה, ולאחר מכן כל כלי התקשורת פנו אלינו. היא אישה ערביה מוסלמית שמתעסקת בתחום גברי ויש לה סיפור חיים מעניין. היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים כמה שנים, ואחרי שהתאוששה מצאה את הספורט.

"אישה נוספת שכתבתי עליה בפרויקט החליטה לתרום את האיברים של הילדים שלה אחרי שמתו בתאונת דרכים. זה היה לפני כ-10 שנים כשזה לא היה נפוץ בכלל בחברה הערבית לתרום איברים. כתבתי על המון נשים".

אני לא חושבת שכל אחת צריכה ללכת לאוניברסיטה, זה לא מדד להצלחה. כן חשובה עצמאות כלכלית. ברגע שמישהי עושה את הדברים שהיא אוהבת, היא מאושרת"

את הפרויקט יצרה בתגובה לסדרת כתבות ששודרה באחד מערוצי הטלוויזיה. "החליטו לעשות סקירה על יפו ובחרו להראות רצח, עוני, סמים ואלימות. אם רצו לדבר על משהו חיובי דיברו על מסעדות יוקרה, על נדל"ן, ועל שוק הפשפשים. בכל פרק הם אספו את נכבדי העיר ולא הייתה אף אישה, כאילו שאנחנו לא משפיעות. זה מאוד הרגיז אותי וזו הייתה התגובה שלי".

הסיפורים שהיא מפרסמת זוכים לתגובות אוהדות, אבל עבור אבו שמיס, הפרויקט נוצר קודם כל עבור נערות יפו, שאת חלקן היא מדריכה ב'בית החם לנערה', שבו היא מתנדבת בחמש השנים האחרונות. "לא ידעתי שזה יעלה ברמות כאלה, פשוט עשיתי את זה כדי לתת להן במה, שהן יהוו מודל לחיקוי לנערות.

"הנשים האלה חוו את אותם חיים כמוני וכמו הנערות. ראינו את אותם הדברים, חווינו את אותן החוויות. אני רוצה להראות לנערות נשים שעשו דברים בצורה אחרת. וגם להראות להן שיש עוד אופציות מלבד להתחתן ולהיות מורה או גננת. יש סטייליסטית שעובדת בכל החברה, נערה שנכנסה לליגה הארצית בכדורגל, פעילות פמיניסטיות".

אבו שמיס הייתה רוצה לראות את הנשים הצעירות ביפו מסיימות בית ספר ובוחרות מקצוע שהן רוצות לעסוק בו. "אני לא חושבת שכל אחת צריכה ללכת לאוניברסיטה, זה לא מדד להצלחה. כן חשובה עצמאות כלכלית. ברגע שמישהי עושה את הדברים שהיא אוהבת, היא מאושרת. הרבה פעמים נשים הולכות לנישואים בגיל מוקדם כי מנסים להסליל את הדרך, כי הן לא מתחברות ללהיות מורה, או גננת או עורכת דין. אבל הן יכולות להיות כל כך הרבה דברים".

"הבתים כאן מאוד יקרים, ואנשים לא יכולים לשלם שכירות"

היא לא חוסכת ביקורת על המצב ביפו, על הפערים הכלכליים, ועל השינויים במרחב הציבורי. "זה בא על חשבוננו, אנשים שצריכים לחפש דירה בלוד, רמלה, כפר קאסם. הבתים כאן מאוד יקרים, ואנשים לא יכולים לשלם שכירות. אני יכולה ללכת ביפו ולראות בית שפעם היה ערבי. עכשיו אין למי שגר שם קשר, יושבים בסבבה בכיף מול הים.

בתי פאר בסמוך לנמל יפו הישן. "גדלתי במציאות שיש יהודים ביפו, אבל לא היהודים שיש עכשיו, עכשיו זה אחרת" (צילום: shutterstock)

גדלתי במציאות שיש יהודים ביפו, אבל לא היהודים שיש עכשיו, עכשיו זה אחרת. מכרסמים את מה שיש כאן, את הערביות האותנטית. לאו דווקא היהודים כפרטים. אולי אנשי הנדל"ן עם הפרויקטים שלהם. לצערי, הרבה פעמים הממסד נותן גב כשהם מנסים למחוק את הזהות שלנו".

"אני מצליחה לכתוב בקורונה"

"נולדתי משוררת כמו שנולדתי אישה", היא אומרת. "הפעילות החברתית היא מהשנים האחרונות. השירה היא המקום הכי אמיתי שנותן ביטוי לרגשות שלי בצורה הכי כנה ופשוטה".

את ימי הקורונה היא מעבירה בבית. "אני כותבת הרבה. בתחילת הקורונה עשיתי פרויקט על נשים ערביות ויהודיות בחזית הקורונה. אני מצליחה לכתוב בקורונה. אני רגילה לכתוב מהמקומות הכי עצובים, והקורונה זה משבר. אם בדרך כלל המשבר הוא אינטימי ואישי עכשיו המשבר עולמי. גם השתתפתי והעברתי סדנאות כתיבה וזה היה ממש מרתק".

"השפה הראשונה שלי היא ערבית"

בראיונות קודמים של אבו שמיס ובביקורות על ספרי השירה שלה ישנה התייחסות נרחבת לכך שהיא כותבת בעברית. "העניין מבחינתי מוצה. זה תמיד היה ברור שאני כותבת בעברית, גם להורים שלי. גם כשנתתי למורה טקסט בעברית, אולי הראשון שכתבתי, היא לא שאלה אותי, זה נראה לה הכי טבעי. ב-2009, כשהתחלתי לפרסם שירים, לא הבנתי שזה עניין.

"השפה הראשונה שלי היא ערבית, אבל מדוברת. בערבית כותבים בערבית ספרותית ויש לי קושי לכתוב בשפה הערבית שיר. אני עובדת על זה כבר שנה. כתבתי שירים בערבית ואני מתכננת להוציא את הספר הבא בערבית.

שאלתי בכיתה איזה מילים מכירים בערבית ואחד התלמידים ענה 'אללה וואכבר'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה זה אומר? אני אומרת את המילים האלה חמש פעמים ביום כשאני מתפללת'"

"אני אוהבת את השפה העברית אבל מרגישה שהעברתי רק חלק ממני. תמיד אני מרגישה שיש משהו חסר ושאולי, אם אתרגם מערבית לעברית, ארגיש אחרת. אני מנהלת שיח עם האוכלוסייה הישראלית-יהודית ורוצה שישמעו מה שיש לי להגיד. בן אדם ששפת האם שלו ערבית למה שלא יכתוב בערבית? אני לא נחשבת אזרחית שווה, אז אני לוקחת את השפה העברית ועושה ממנה יצירות, אבל יש משהו חסר".

"כשאני עושה משהו אני לא חושבת על המטרה", היא אומרת על הפרויקטים שיצרה. "כשכתבתי בעברית לא חשבתי על זה, הייתי יכולה לכתוב בצרפתית אבל אין לי רגש בשפה הזאת. בסביבה שלי זה היה נורמלי, לפני 25 שנה אנשים ביפו כתבו בעברית".

לאחרונה החלה גם ללמד ערבית מדוברת. "אני רוצה לתת שירות, ללמד ערבית, ללמד לאהוב את השפה, כמו שאני מדברת. שאלתי בכיתה איזה מילים מכירים בערבית ואחד התלמידים ענה 'אללה וואכבר'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה זה אומר? אני אומרת את המילים האלה חמש פעמים ביום כשאני מתפללת'".

***

סֶקְס.
אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל סֶקְס
כִּי אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת
דָּת.
אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל דָּת
כִּי חָל אִסּוּר
כֹּחַ.
אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל כֹּחַ
כִּי אֶת הַנְּשָׁמָה זֶה מַחְלִישׁ
רֶצַח.
זֶה מְחַיֶּה לִי אֶת הַכְּאֵב
פּוֹלִיטִיקָה.
זֶה קְצָת מְלֻכְלָך
זֶהוּת.
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת מָה אֲנִי
אַהֲבָה.
זֶה כְּבָר מְשַׁעֲמֵם
אֲנִי אֶכְתֹּב
עָלַי
אָיָאת –
פְּסוּקִים מֵהַקּוּרְאָן

(שירה של איאת אבו שמיס, מתוך הספר "אני זה שניים")