״חולים שוכבים פה 15 יום, 30 יום, 40 יום. אתה נקשר אליהם. ואז הם הולכים לעולמם. או שאנחנו לא מצליחים לעזור להם. הנטל הנפשי גדול מאוד״, מתאר ד״ר דרור דיקר, מנהל מחלקת קורונה בבית חולים בילינסון, בעיניים דומעות את המצב בבית החולים.

״אני לא אוהב את המילה "קריסה", אבל כשמדברים על קריסה ועל שחיקה, זה לא בהיבטים הרגילים שמדברים עליהם בדרך כלל של מחסור במקום או בציוד. אני רואה את זה בהיבט האנושי נפשי״.

ד"ר דרור דיקר, מנהל מחלקת קורונה בבית חולים השרון (צילום: דפנה איזברוך)

אתה אומר שיש קריסה נפשית של הצוותים הרפואיים?
״ההתמודדות הנפשית של הצוותים היא משמעותית ביותר. זה מתבטא בעצבנות, בחוסר סבלנות, בחוסר אמפתיה. חוסר יכולת להכיל אובדן. זה דבר שדורש התייחסות ובמערכת כל כך עמוסה ורווית צרכים, הקשב לזה הוא לא רב״.

מה אפשר לעשות עם זה?
״אין לי תשובה טובה. אופציה אחת היא להוציא את הצוות שלי, שמתמודד עם הקורונה בחצי השנה האחרונה, ממחלקת הקורונה. אבל אנשי הצוות שלי הם הכי מיומנים בטיפול הזה, ולהכשיר צוות חדש ייקח זמן, ובינתיים צריך להמשיך את העבודה. זאת התלבטות מאוד קשה.

עד כמה העבודה במחלקת הקורונה מסובכת ברמה הרפואית?
״אנחנו מקבלים 50% קשישים מעל גיל 80. לרוב המטופלים האלה יש עוד מורכבויות משמעותיות מעבר לקורונה. יש חולי דיאליזה, שזה עוד יותר מורכב כי צריך לבצע להם דיאליזה בתוך המחלקה. זה מבצע מאוד מורכב. העומס על המחלקות עצום״.

לעומס הרב יש השפעה על טיב הטיפול?
״אנחנו מנסים שלא תהיה לזה השפעה על המטופלים. אני אפילו לא מדבר על טיפול רפואי. אנחנו משתדלים לתת את הטיפול הרגשי, האנושי, המיטבי, אבל זה גובה מחיר מאתנו. אם אתה ממשיך להתאמץ על לתת באותה הרמה, בסופו של דבר אתה נפגע.

אני עומד נדהם מכך שאני נלחם על חיים של אנשים, כל יום, ואני עומד מול מדינה שאדישה לזה ומכחישה את זה. כשנסתכל אחורה עוד שנתיים נדבר על התקופה הזאת במונחים של מלחמת יום הכיפורים"

״השבוע היו לנו מקרים מאוד קשים. זה דורש ממני כמנהל מחלקה להתייחס ברמה אישית וגם ברמה המחלקתית. להסתכל על עצמי – איך אני בעצמי מתייחס? איך אני מתמודד לאורך חצי שנה? זה לא פשוט״.

עד כמה רופאים רגילים לעבוד תחת עומס?
״באופן פראדוקסאלי אנחנו מסתגלים לעומס במחלקות הפנימיות, עוד מלפני הקורונה. זה התרגלות לא תקינה, ואסור שזה יקרה, אבל מפה לשם זה קרה.

״בהשוואה לגל הראשון, אז היו אצלנו הרבה חולים צעירים קלים, שאושפזו אצלנו כדי לבודד אותם לפני עידן המלוניות, עכשיו כל החולים הם קשים. הקלים כבר לא מגיעים אלינו. ההתמודדות שלנו עם הקושי הזה לאורך זמן, היא הדבר המתיש. אין אפשרות למשל להתאוורר. ללכת לראות סרט. הקושי בתוך המחלקה לא מתאזן על ידי המציאות מחוץ למחלקה.

אנשים מתעקשים לא להאמין למסרים שלנו. וזה לגיטימי, אבל אנשים צריכים לדעת שיש לזה מחיר. אפשר לבחור במה להאמין ובמה לא, אבל צריך להכיר במחיר. המחיר הוא תחלואה ומוות. זה המחיר״

״למעשה, אין מחוץ למחלקה. המדינה היום במצב בו העולם מחוץ למחלקה לא הרבה יותר טוב מבתוך המחלקה. אני מכריח אנשים לצאת לימי חופשה. אנחנו לא כל כך לוקחים ימי חופש כי צריך לעבוד. הצורך באנשי צוות במחלקת הקורונה הוא הרבה יותר גדול ממחלקה רגילה״.

למה?
״אם בטיפול נמרץ רגיל צריך 2 אנשים כדי לטפל בחולה מונשם אחד, פה צריך לפחות 3 או 4. כולם בחליפות, צריך להפוך אותו, צריך להיות לידו כל הזמן. אתה לא יכול לעזוב את המחלקה. אתה גם לא יכול להיות בחליפת מיגון יותר משעתיים, מה שדורש עוד יותר אנשי צוות.

״צריך לפחות פי 2 אנשים ממחלקה רגילה. אז אני לא יכול לשחרר אנשים. אבל מצד שני, למדנו שאנחנו חייבים. חייבים לשחרר אנשים לחופשה, ועכשיו אימצנו ממש תורנות של חופשות. כי יומיים מחוץ למחלקה זה הדבר היחיד שעוזר להתמודד״.

איך אתה רואה את ההתנהלות מחוץ לבית החולים?
״אני עומד נדהם מכך שאני נלחם על חיים של אנשים, כל יום, ואני עומד מול מדינה שאדישה לזה ומכחישה את זה.

״כשנסתכל אחורה עוד שנתיים נדבר על התקופה הזאת במונחים של מלחמת יום הכיפורים. אנחנו עם של מלחמת ששת הימים. עם של בליץ. מהר חזק וזהו. אנחנו לא יודעים לנהל מלחמות ארוכות ומתישות שצריך להתנהל בהם נכון.

״זו בעיה. לפעמים זה יתרון, אבל בעת הזו, זה חיסרון. אנחנו לא סבלניים ולא יודעים פשוט לעשות את מה שצריך לעשות לאורך זמן. אז אני נדהם ומתוסכל שהעם איבד אמון בכל דבר. לא משנה מה נגיד, חצי מהעם יגיד שזה פוליטי, ואחרים יגידו שזה דווקא פוליטי לכיוון אחר, וחלק יגידו שזו מזימה וזו פיקציה״.

איך אפשר לשנות את זה?
״אנשים מתעקשים לא להאמין למסרים שלנו. וזה לגיטימי, אבל אנשים צריכים לדעת שיש לזה מחיר. אפשר לבחור במה להאמין ובמה לא, אבל צריך להכיר במחיר. המחיר הוא תחלואה ומוות. זה המחיר.

״אם אזרחי ישראל יחליטו לבחור בתחלואה ובמוות, צריך להגיד להם את זה בפה מלא ובאופן ישיר. לא ללכת עם מסכה, לא לשמור ריחוק, לא לשטוף ידיים: יכול להיות שצעירים לא ישלמו על זה בעצמם, אבל המחיר שהם יגרמו לסביבה שלהם זה תחלואה ומוות.

״לכל אחד, גם לצעירים, יש אבא, אמא, סבא, דוד, והם אלה שישלמו את המחיר. אז אנחנו יכולים להיות כמו העמים הסקנדינבים שאומרים ׳אנחנו מוכנים לשלם מחיר שאנשים ימותו בבתי אבות׳, או יכולים להיות כמו האיטלקים שהפסיקו להכניס אנשים מעל גיל 60 לבתי החולים ואנשים מתו כדי שבתי החולים יתמקדו בהצלת הצעירים. זו אמירה. אם מישהו מחליט להגיד את האמירה הזאת, צריך להגיד בגלוי שזה המחיר. ומי שלא מאמין מוזמן לבוא למחלקה שלי לראות בעצמו״.