ברחוב הפלמ"ח בטבריה, בלב שכונת מגורים, סמוך לסניף לשכת התעסוקה ולשכת גיוס, נפתח באחרונה, אחרי שש שנות בניה, שיפוץ ושימור, ובהשקעה של כ-150 מיליון שקל, מלון "סופיה כנרת". 120 חדרים, ספא, בריכת אינפיניטי, חדר יין. מלון יוקרתי עם סיפור משפחתי. מלון שנפתח להרצה ומיד נסגר לקבלת קהל. הקורונה לא עושה טוב לבתי מלון.

סופיה, שעל שמה קרוי המלון, היא סופיה לבית כהן דוראס, שנולדה בדמשק ב-1894, ובהיותה בת 17 שודכה ליצחק סרוגו מבואנוס איירס. השניים הקימו משפחה, וברבות השנים עלו לישראל. בזכרונותיה סיפרה לילדיה על מסע עם משפחתה ל"אגם טבריא", ולבית הממשל שבו חתמו על מעבר הגבול.

יצחק וסופיה סרוגו (אלבום משפחתי)

בנה של סופיה, ראובן ז"ל (שנפטר לפני כחמש שנים), וילדיו, בעלי חברת "סרוגו נדל"ן", רכשו לפני שש שנים את המבנה ההיסטורי ואת שלד הבניין הצמוד אליו, והחליטו להקים בהם מלון. את המבנה הישן קשרו לבית הממשל שעליו סיפרה להם אם המשפחה, ולכן החליטו להשקיע בשימורו כסגירת מעגל של זיכרון משפחתי.

יצחק וסופיה סרוגו וחמשת ילדיהם. בזכרונותיה סיפרה סופיה לילדיה על מסע עם משפחתה ל"אגם טבריא" (אלבום משפחתי)

סופיה סרוגו בישראל עם הנכדים ראול, יואב ויצחק (צילום: אלבום משפחתי)

המבנה, שנקרא "בית חלל מרכזי" (ליוואן), נבנה בסלעי בזלת, בסגנון בנייה עותומאני שהיה שכיח בסוף המאה ה-19, ואפיין את הבניה בשכונות ערביות חדשות מחוץ לגרעין העיר ההיסטורי. "היציאה מחומות העיר לא הובלה על ידי אוכלוסיה עשירה", כתב בתיק התיעוד איל זיו, אדריכל השימור של המבנה. הבנייה הפשוטה "נבעה מצורך הכרחי".

"בית חלל מרכזי", החזית הצפונית, לפני השיפוץ (צילום: איל זיו אדריכלים)

המבנה הישן הוא בן שתי קומות. בקומת הקרקע עסקו במסחר, ובקומה העליונה היו חדרי המגורים. בתקופת המנדט הבריטי שימש המבנה כבית ממשל, ובהמשך השנים כבית החייל.

מבחינה חוקית לא הייתה חובה לשמר את המבנה, אך משפחת סרוגו החליטה מיוזמתה לעשות זאת. "היזמים רואים בשימור פוטנציאל כלכלי ולא כורח", מסביר האדריכל זיו, העוסק 30 שנה בשימור מבנים בכל הארץ, "זה שימור שבא מלמטה. אם זו הייתה הגישה בטבריה לפני 30 שנה, כל העיר הייתה נראית אחרת".

את מלאכת השימור ועיצוב המלון הפקידו בני המשפחה בידי "לוין-פקר אדריכלים", המשרד של רונה לוין ורות פקר.

"המבנה היה ממש חירבה נטושה"

"היה קיץ וחום אימים", משחזרת רונה לוין את הפעם הראשונה שהגיעה לאתר. "המבנה היה ממש חירבה נטושה, במצב נוראי. במשך השנים גם השתמשו בו ללא מודעות לשימור. היו סתם חלונות אלומיניום וקירות גבס. נעשו במבנה התערבויות 'כירורגיות מכאיבות', שלאט לאט היה צריך לפרק ולסדר. המבנה, במצבו לפני שש שנים, נראה יותר גרוע מאשר אם היו משאירים אותו עם אבני הבזלת ורק נותנים לו להתיישן".

לפני השיפוץ. החזית המזרחית ואחת מדלתות הפנים (צילומים: איל זיו אדריכלים)

אחרי הביקור, לבקשת הבעלים, הכינו לוין וצוות המשרד פרזנטציה שבה דימו איך ייראו הכניסה למבנה, קומת הלובי והאזורים האחרים. הסקיצה הראשונה היתה ידנית, עשויה בצבעי מים.

הסקיצה הראשונה של קומת הלובי. עשויה ידנית, בצבעי מים (רישום: לוין-פקר אדריכלים)

"הבעלים התלהבו ונתנו יד חופשית להתקדם עם החזון שלנו", מספרת לוין. "ברגע שלקוח נותן לאדריכל ללכת עם הקונספט שלו, האני מאמין, התוצאה הכי טובה. כי ברגע שמתחילים להתערב, התוצאות נעשות הרות גורל".

מאיפה מתחילים לתכנן שימור?
"מתחילים מלספר סיפור. מלון הוא סיפור. אתה רוצה להעביר חוויה. מדמיינים איזה סיפור רוצים לספר. זה כמו פסל שיש לו חומר. איך הוא יוצר את הכד? איך צייר מצייר את הציור? מה ההשראה? ההשראה נמצאת שם. המבנה קיים, הסיפור קיים וצריך להנכיח אותו. לפנות את כל רעשי הרקע ולהוציא את האסנס, את המהות, מההיסטוריה שנמצאת שם".

החזית הדרומית של המבנה לפני השיפוץ (צילום: איל זיו אדריכלים)

מהתמונות שבתיק התיעוד, המבנה נראה מבחוץ יחסית בסדר: קשתות שלמות, חלונות עץ חומים, פה ושם זכוכית שבורה, מעקה ברזל חלוד. "קירות אבני הבזלת שמחפות את המבנה מבחוץ היו במצב טוב", מספרת לוין. אך בתוך הבית, בקומת הקרקע ובקומה העליונה, המצב היה עגום. רצפת הקומה העליונה היתה על סף קריסה, את הקירות היה צורך לחזק על מנת שלא יקרסו, ואריחי הרצפה היו דהויים, חלקם שבורים וחלקם חסרים.

החלל בבנייה. "רצינו לתת בכניסה למלון תחושה של חלל היסטורי" (צילומים: רונה לוין)

"רצינו לשמר את הפרופורציות של המבנה הקיים, לא לגעת בהם", מספרת לוין, "לתת בכניסה למלון תחושה של חלל היסטורי. מבחוץ ניקינו את אבני הבזלת וביצענו מחדש את המריחה בין האבנים (כוחלה). בחלל הפנימי, חלק ממעקות האבן עם הפיתוחים היו שבורים והיה צריך לסדר ולשמר אותם. הפתחים נשארו בצורתם המקורית וההחלטה לבצעם בנגרות ולא במסגרות נבעה משימור המקור. השוני היחיד היה בהחלטה שלא לבצע נגרות בגוון עץ טבעי אלא בגוון שחור המשתלב עם השימור ומשפר אותו. אבל הסיפור הוא האריחים".

איך אריחים מספרים סיפור?
"הסתכלתי על האריחים האלה שהיו יפהפיים אך דהויים ושבורים, וביקשתי שיפרקו אותם בעדינות, כי לא רציתי לוותר עליהם. לקחתי אריח אחד, ניקיתי אותו והפכתי אותו וראיתי שכתוב מאחור דאמאס (דמשק)".

האריחים הגיעו מדמשק בתקופה העותמנית. "האריחים הם הרקע של הכל" (צילום: רונה לוין)

מה זה מלמד?
"שבתקופת האימפריה העותמנית, הציר היה פתוח והביאו את האריחים האלו לבנות את בתי הבזלת. זה ריגש אותי עד דמעות. אמרתי: האריחים המצוירים כל כך יפים, הם יהיו השטיח, והם הסיפור. הם הרקע של הכל. כך התחיל הסיפור".

איך טיפלתם באריחים?
"בגלל שהמבנה כמעט קרס, כצעד ראשון היה צריך לחזק את כולו בבטון ועמודי וקורות פלדה. אם היינו משאירים את האריחים במקומם הם היו נהרסים במהלך עבודות הבנייה. צילמנו אותם, פרקנו אותם והם חיכו בסלים. אחר כך שטפנו אותם וסידרנו את 'השטיחים' מחדש. במקום שבו היה חסר אריח הנחנו אריח בצבע בהיר נייטרלי כדי שאריח חדש לא יתחרה בישן בציורים נוספים, אלא ייתן לו כבוד".

בלובי הקירות מחופים בפליז

עיצוב קומת הלובי היה אתגר משמעותי מבחינת השימור. "קירות הבזלת בפנים היו די מפוררים והרוסים", מספרת לוין, "חיפינו אותם בגבס מאחר שבלאו הכי הם חוזקו בבטון למניעת קריסה. מיקמנו את המערכות הטכניות על גבי קירות אלה כדי שלא להנמיך את תקרת החלל ההיסטורי".

מבנה קירות הבזלת. שרטוט מתיק התיעוד (איל זיו אדריכלים)

האילוצים הטכניים האלה לא אפשרו לשמור במדויק את הפרופורציות של החלל. "מבחינתי, ההתערבות בלובי היתה צריכה להיות מינורית, זהירה", מסבירה לוין, "התקרה בחלל המרכזי מאוד נמוכה ואי אפשר היה לשים בה יחידות מיזוג אוויר, לא היה נשאר גובה בכלל. אז החלטנו לעבות את הקירות המרכזיים, שבהם מיקמנו את יחידות מיזוג האוויר, ואותם חיפינו בפליז. לא רואים שזה ארון, אלא קירות מחופים. כך פתרנו את נושא המיזוג, והעשרנו את הלובי העתיק רק בחומר אחד חדש".

קירות הפליז באולם הקבלה. "המתכת הזו, עם הזהבהבות העמומה, נותנת עושר וכבוד למקום" (צילום: עמית גרון)

למה דווקא פליז?
"רצינו להעצים את התחושה בכניסה לחלל ולהדגיש את העבר. אמרנו: 'נשתמש בחומר חדש אחד בלבד'. בחרנו בפליז, מתכת מוזהבת וטיפה מושחמת, כדי שלא יהיה מנצנץ מדי. למרות שניקינו את האריחים הישנים הם לא זוהרים. זה לא ארמון ורסאי. והמתכת הזו, עם הזהבהבות העמומה, נותנת עושר וכבוד למקום".

למה לא בזלת, שהיתה משווה מראה זהה לכל הבית?
"אבני הבזלת בקומת הקרקע בתוך המבנה לא היו ניתנות לשיקום. הפליז הוא חומר על-זמני וייראה תמיד נכון בסמיכות לאריחים עתיקים או לאבני הבזלת המקוריות".

אז למה רק חומר אחד חדש?
"כי אתה צריך לזקק את האמירה שלך, לנקות אותה ולהשאיר את הבסיס. לא צריך להגזים. חומר אחד חזק וקוהרנטי הוא פי אלף יותר עוצמתי מארבעה חומרים שונים. כמובן בקונטקסט מסוים".

מעבר ללובי, כשיוצאים לצדו השני של המבנה, מגיעים ללאונג', פינת ההתרווחות, פטיו בן שתי קומות. עמודי אבן מסותתים, אבני בזלת, אבני גיר ומעקות ברזל. "שפע של סגנון אקלקטי יפהפה", אומרת לוין, "אתה יושב בלאונג' וחווה את העבר. זו החוויה שרצינו להעביר. מיקמנו עציצים גדולים וריהוט חוץ, ויצרנו תחושת גן חיצוני כי רצינו לתת תחושה של ישיבה בגן קסום שממנו מתבוננים אל העבר".

חמאם טורקי וכורסאות התרגעות

בקומה העליונה של המבנה ההיסטורי, "החלל המרכזי נשאר עם הבזלת המקורית שלא ניזוקה", אומרת לוין. הפרופורציות המקוריות שלו נשמרו, ואחרי לבטים הוחלט למקם בקומה לא חדר כושר ולא מסעדה, אלא ספא. "עם הספא חגגנו", היא אומרת. "המבנה נבנה בתקופה העותמנית ומה יותר יפה מחמם טורקי, כדי להעצים את התחושה שנמצאים במקום אחר".

החמאם. "מה יותר יפה מחמם טורקי, כדי להעצים את התחושה שנמצאים במקום אחר (צילום: עמית גרון)

"כשהאורח יוצא מחדרי הטיפולים, מהחמאם הטורקי או מהסאונה היבשה, אל חלל ההרגעות, קירות הבזלת המקוריים שנשמרו מקיפים אותו. את זה לא יכולנו לעשות בלובי הכניסה בקומת הקרקע בשל הנזק הרב שנגרם לאבנים".

וזה מרגיע?
"אתה יושב בכיסא התרגעות, מסתכל על אבני הבזלת שעוטפות אותך ועל העמודים המקוריים משיש קררה, ואתה נהנה מחוויה אחרת. קומת הספא במבנה ההיסטורי היא לא עוד ספא רגיל במלון".

חלל ההתרגעות מחוץ לספא נמצא בין קירות הבזלת המקוריים שנשמרו (צילום: עמית גרון)

רשתות שמזכירות רשתות דייג

על המבנה ההיסטורי ששומר, "רוכב" מבנה חדש, שבו ממוקמים חדרי האירוח של המלון, חדר האוכל ופונקציות נחוצות אחרות. מקורו של המבנה החדש בשלד בניין, שבנייתו נתקעה ב-2007, והוא עמד שומם עד שנרכש על ידי משפחת סרוגו. את המבנה החדש תכנן במקור משרד "פייגין אדריכלים", שגם הביא אותו לכדי סיום השנה.

מלון סופיה. על המבנה ההיסטורי "רוכב" מבנה חדש שבו חדרי האירוח של המלון (צילום: מור הופרט)

המבנה החדש מודרני ופונקציונלי. בחדר האוכל עיצוב וריהוט עכשווי, "דווקא בשביל ליצור את הניגודיות בין עבר להווה", אומרת לוין. חדר האוכל מחולק לאזורי ישיבה שונים – אזור עם שולחנות עגולים, אזור עם שולחן אכילה ארוך, ישיבה על כסאות בר וישיבה נמוכה.

חדר האוכל. את ההפרדה בין אזורי הישיבה יצרו באמצעות רשת מפחם שמזכירה את רשתות הדייגים של טבריה (צילום: עמית גרון)

"את ההפרדה בין אזורי הישיבה", מסבירה לוין, "יצרנו באמצעות רשתות מפחם, שמזכירות את רשתות הדייגים של טבריה. רצינו להעניק השראה של טבריה. יצרנו קיר עם הדפסה קרמית של שרטוטי סירות עתיקות. היה לנו חשוב להתייחס לעיר טבריה ולחוויית הכנרת".

"אבן זה חומר שהכי משתבח עם הזמן"

את לוין מרגש בפרויקט הזה השילוב של ישן וחדש. "לא צריך להעתיק את העבר, במבנה חדש לא צריך ליצור בכוונה קשתות, לא צריך להביא ריהוט תקופתי וכך לדמות את מה שהיה. להפך, את החדש אתה עושה חדש חדש. הקונטרסט בין הישן לחדש מעצים את הישן.

"צריך למצוא את האיזון הנכון", היא מוסיפה, "לתת את הכבוד לעבר, להעצים ולא לרמוס. מצד שני, ליצור מקום עכשווי. אלה השילובים המעניינים. זה נותן הרבה מבחינת חוויה רגשית וגם מבחינה אדריכלית-עיצובית".

איך מחליטים מה משמרים ועל מה מוותרים?
"זה עניין תקציבי, של תן וקח. יש דברים שעליהם אתה אומר ייהרג ובל יעבור, ולא מוותר, ועל אחרים צריך לוותר. הרעיון הוא לעבוד במסגרת התקציב. גם כאן עשינו פשרות. ויתרנו על דברים כדי שאחרים יקרו".

על מה ויתרתם?
"בחדר אוכל הייתה מתוכננת תקרה אחרת לגמרי, תקרה של קורות עץ שיורדות כעמודים לרצפה. דימינו משוטים של סירות. כל הקונסטורקציה של חדר האוכל הייתה של עץ שמתחיל מהתקרה ויורד אל הקירות. זה היה יפהפה. נתנו את זה לתמחור, זה כמעט עבר ובסוף לא עבר. במקום זה עשינו תקרות גבס אקוסטיות, ואז בא הרעיון של רשתות הדייגים. תמיד אפשר למצוא פתרונות טובים יותר".

לובי המלון. "ברגע שאתה לא פוצע את האבן היא מתיישנת נהדר" (צילום: עמית גרון)

אחרי שפרויקט מורכב כזה מסתיים, משאירים הוראות אחזקה וניקיון לשימור?
"איך מנקים בנייני אבן באירופה, שעומדים מאות ואלפי שנים? האבן זה חומר שהכי משתבח עם השנים, אם מתחזקים אותו כמו שצריך. ברגע שאתה לא פוצע את האבן היא מתיישנת נהדר. תכנון של מלון חייב תמיד להיות עם חומרים עמידים. צוות המלון אמור לדעת איך מטפלים בעץ, זכוכית, אבן, מתכת או בכל חומר אחר".

ועכשיו השער נעול

על פי התוכניות שלפני ימי הקורונה, המלון אמור היה להיפתח בקיץ. "במרץ עוד היינו בעבודה לקראת סיום המלון", מספרת לוין. "למרות הסגר אפשר היה להתקדם. לשיפוץ, סגר זה טוב".

רות פקר (מימין) ורונה לוין. "מלון זה לספר סיפור. אתה רוצה להעביר חוויה" (צילום: ריטה מסטר)

בקיץ המלון נפתח להרצה, כשניתן היה לעבוד תחת התו הסגול. "כל אורח היה צריך לשים כפפות מניילון ומסכה", אומרת לוין, "הקפידו מאוד". זמן קצר אחר כך שבו ההגבלות, ההזמנות לימי החגים בוטלו והעובדים נשלחו לחל"ת. "המלון מוכן ומזומן, דנדש מהאריזה, והשער נעול".

ראול סרוגו. "ברגע שיסתיים עידן הקורונה נהייה צפויים פה לעדנה" (צילום: אלבום פרטי)

המצב לא פשוט. "ההרגשה מאוד מאוד קשה", אומר ראול סרוגו, מבעלי המלון ונשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ, "אחרי שהשקענו קרוב ל-150 מיליון שקל, וכבר גייסנו צוות עם ברק בעיניים לפתוח מלון חדש ולקבל את האורחים. המלון תוכנן להיות מלא בחגים, הוא היה מצוחצח, מבריק, מוכן, והנה בא הסגר. זה התחיל עם זה שהגדירו את טבריה 'עיר אדומה' ומנעו את הפתיחה. עכשיו המלון ריק לגמרי ואני יושב בקבלה. כאב לב גדול. הרגשה נוראית".

אבל סרוגו לא מתייאש. "אנחנו מאמינים בטבריה" הוא אומר, "יחד עם עוד יזמים שנכנסו לאחרונה לטבריה ולכנרת, אנחנו מאמינים. זה אזור שיש לו היסטוריה, זה נכס טבע יוצא דופן. במדינות אחרות בעולם, באיטליה, באוסטריה, אגם כזה הוא מוקד משיכה תיירותי יוצא מן הכלל, ואני מאמין שזה יקרה גם פה. ברגע שיסתיים עידן הקורונה נהייה צפויים פה לעדנה. אנחנו מחכים".

חדר עם נוף לכנרת. "נכס טבע יוצא דופן" (צילום: עמית גרון)

קרדיטים:
אדריכלות, עיצוב פנים והשימור ההיסטורי: לוין-פקר אדריכלים.
צוות תכנון: רונה לוין, רות פקר, אדלה ציקינובסקי, איל רוזן.
אדריכלות המבנה החדש: פייגין אדריכלים.
מנהל פרויקט: אלון אבן זוהר.
תיק תיעוד ושימור: איל זיו אדריכלים.
צילומים: עמית גרון.