כשגבי רון הלך לעולמו בסוף 2019, קיבלה לידיה אחותו, עדינה אליאס, צרור מכתבים וגלויות שהחליפו ביניהם כשהיה חייל במלחמת יום כיפור. "גבי, בכל פעם שאנחנו מקבלים גלויה, אנחנו שמחים מחדש לקרוא שאתה מרגיש טוב ושאין מה לדאוג", כתבה לו ב-21 באוקטובר 1973, ארבעה ימים לפני תום המלחמה, בגלויה שנראית כאילו נשלחה אתמול. "אנחנו גם בקשר עם אשתך. בכל פעם שאנחנו מקבלים גלויה, אנחנו מצלצלות אליה ומדווחות, ואותו הדבר היא. הכל בבית בסדר", כתבה לאחיה, שלא ידאג.

משפחת רצון (שחלק מבניה החליפו את שמם לרון) מנתה עשרה ילדים: שתי בנות ושמונה בנים, שישה מהם גויסו למלחמה. חמישה גויסו כחיילי מילואים: דניאל (דני) רון ז"ל היה סמל בגדוד לוחם; רפאל (רפי) רון, מסגר בהנדסה קרבית; גבריאל (גבי) רון ז"ל, חימושניק בגדוד שריון; ישראל רון היה קשר פלוגה בגדוד 601 של הנדסה קרבית; וציון רצון היה חשמלאי רכב בגדוד שריון. בן אחד היה חייל בסדיר: נתן רצון, אלחוטן במעוזי התעלה. כולם שרתו בחזית הדרום.

בבית בתל אביב נשארו אם המשפחה, מזל רצון ז"ל, האח מיכאל ז"ל, שבשל בריאותו לא גויס אך התנדב בהג"א, האח הצעיר אריה רצון, והבנות עדינה ומרגלית, שהיתה כבר נשואה, וחזרה לגור עם אמם בבית המשפחה.

עדינה: "היינו כותבים מאהבה ודאגה"

"היינו בבית והיה לחץ והתרגשות שהאחים במלחמה", מספרת עדינה, כיום בת 71, נשואה למשה אליאס, ספר, ומתגוררת בגבעתיים. "ככה היינו בקשר", היא מספרת על חילופי המכתבים והגלויות בימים שאיש עדיין לא חלם על טלפון סלולרי.

"היינו כותבים מתוך אהבה ודאגה. לא היו טלפונים, אז איך ידברו איתנו? הכל היה רק מכתבים וגלויות. אם מישהו הכיר מישהו, אז איכשהו העבירו מסרים, אבל מכתבים היו הדרך היחידה, וזה עבד. היינו שואלים מה נשמע ואם אוכלים ואם ישנים ואם חסר משהו".

הייתם מספרים מה קורה בבית?
"אלה לא היו מכתבים מהסוג הזה. הם היו בשביל שנגיד שאנחנו בסדר, ודואגים לכם ואוהבים אתכם. ששמענו מהאח ההוא ומהאח הזה. לא סיפרנו סיפורים, ואני לא זוכרת שחלקנו חוויות אישיות".

גם אמא כתבה לאחים?
"לא. אמא לא ידעה לקרוא ולכתוב, אבל היא הייתה מאוד טובה בלספר סיפורים. הייתה איזה שנה שהיא למדה לקרוא ולכתוב בבניין שהפך למרכז תנועת הנוער העובד והלומד ברחוב קיבוץ גלויות, אבל מתישהו הפסיקה".

היא אמרה לך מה לכתוב לבנים?
"היא רק הייתה אומרת לי לשאול מה שלומם, מה חסר להם, ולכתוב שאנחנו אוהבים אותם. אני הייתי מקריאה לה את המכתבים שלהם".

באחת מהגלויות הכתיבה האם: "לגבי הבן היקר שלום… קיבלנו את גלוייתך האחרונה ושמחנו מאוד לקרוא שקיבלת חבילה מהעבודה ושלא חסר לך שום דבר… גלויה זו אני כותבת לך ביום שני בערב, כשנתן הופיע פתאום ושמחנו מאוד… הוא מרגיש בסדר ומוסר לך ד"ש חם חם. ציון גם צלצל היום ומסר שהכל בסדר. מישראל ומרפי גם קיבלנו היום גלויות, בקיצור הכל בסדר חוץ מאלי שלא שמענו ממנו עדיין שום דבר ואנחנו תקווה שנשמע כבר דברים טובים", (5 בנובמבר 1973).

איך היא נפרדה מהבנים?
מרגלית (מגי): "אני זוכרת את האזעקות שהתחילו, ואת כל האחים מתייצבים אצל אמא ונפרדים. אמא ברכה אותם שיחזרו הביתה בשלום, ואמרה להם: 'אני חינכתי אתכם לא להרוג. אבל במלחמה מותר להרוג. אם האויב מולך, אז מותר לך להרוג. מולם היא הייתה הגיבורה הכי גדולה, אבל אחרי שכולם הלכו היא יצאה למרפסת ובקשה מהקדוש ברוך הוא שישמור עליהם, ובכתה כמו ילדה קטנה".

מזל, אם המשפחה. התעקשה שהבנים יתגייסו

מזל רצון, אם המשפחה, נולדה לעווד (משולם) ולאה מסלאם, וגדלה בעדן שבתימן. היא הייתה הרביעית מבין חמשת ילדי המשפחה. כשהייתה בת 12 חיתן אותה אביה עם סעיד רצון, ובגיל 13 היא כבר ילדה את בנה הבכור דני.

אביה ואחיה נרצחו עם 82 מבני הקהילה, בפרעות שפרצו בעדן בתגובה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. מזל עברה אחריהן עם משפחתה לג'יבוטי במזרח אפריקה. ב-1948 נולדה לה בת, גאולה. וב-24 ביולי 1949 עלתה המשפחה לישראל, במסגרת מבצע "על כנפי נשרים", הישר למעברה ברחובות.

 

 

בארץ, התינוקת גאולה חלתה, אושפזה בבית חולים ונפטרה מבלי שבני המשפחה ראו את גופתה. במשפחה מאמינים שהיא מהילדים החטופים, וייתכן שחיה בזהות אחרת.

כעבור כעשר שנים, התגרשה מזל מבעלה, עברה עם עשרת ילדיה לדירה בתל אביב, ופרנסה את משפחתה לבדה, בשנים שזה היה ממש לא מקובל.

כשהגיע זמנם של הבנים להתגייס, מספרת עדינה, "אמרו לאמא שאם הבנים לא רוצים להתגייס לצבא, אז הם לא צריכים, כיוון שהיא היתה מפרנסת יחידה. אבל על שני דברים אמא התעקשה איתנו – שנמשיך ללמוד בבית הספר, היא לא הסכימה שנלך לעבוד; ולא הסכימה שהבנים לא יתגייסו לצבא". ארבעה מהבנים השתתפו כבר במלחמת ששת הימים.

בן-מוש. גייס את ישראל בבית הכנסת

בית משפחת רצון היה בית מסורתי, ובחגי תשרי נהגה המשפחה להזמין מקומות ישיבה בבית הכנסת "קול יהודה" של הקהילה העדנית, בנווה צדק בתל אביב. כך עשתה גם ב-1973. "בית הכנסת היה אז בתפוסה מלאה", נזכר ציון רצון, "כל המקומות היו מסומנים וקנויים מראש, ואם לא קנית לא היה לך מקום לשבת. אמא הייתה קונה לנו כסאות, לבנות ולבנים".

כשבעיצומו של יום כיפור נשמעה אזעקה ברחבי הארץ, שובש סדר התפילה בבית הכנסת. ישראל זוכר היטב את השעות האלה, ואפילו את מי שגייס אותו למילואים באותו יום: "בן-מוש (המוזיקאי והמפיק משה בן-מוש, ממייסדי להקת צלילי הכרם – ש.נ) היה המגייס שלי. הוא ידע שאני מתפלל ב'קול יהודה', אז הוא בא לשם".

גם בן-מוש זוכר היטב את היום הזה. "גייסתי הרבה אנשים", הוא מספר בשיחת טלפון, "היה צום ולא אכלתי והיה קשה. חיללנו את יום כיפור, לצערי".

בשעת ערב, במוצאי כיפור, הוא כבר היה בדרכו לבסיס טסה בסיני, שם עשה במשך המלחמה בעיקר עבודות מחנה. "היינו קרובים לתעלה והייתה סכנת נפשות", הוא מספר, "הפציצו אותנו ולא היה לנו שום מחסה. ביום היה בסדר, אבל כשהיה לילה היה מפחיד. ניצלנו בנס".

הגיטרה היתה איתך?
"לא לקחתי את הגיטרה. כשהייתה הפסקת אש שלחו אותי להביא את הגיטרה ואת דקלון. הופענו בבסיסים וגם מעבר לתעלה, בפורט סעיד ובכל מיני מקומות נוספים".

ישראל. נפצע בחציית התעלה, והתחתן

ישראל רון (76), כיום פנסיונר של רשות הדואר: "אחרי שהתארגנו הלכנו לבית ועדינה הכינה לנו סנדוויצ'ים. אחרי זה הלכנו למלחמה".

ישראל הגיע לשטח הכינוס של יחידתו, גדוד 601 של חיל ההנדסה, בבסיס שדה-תימן. היחידה לחמה במסגרת האוגדה של אריק שרון, וישראל, כקשר פלוגתי, היה בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ למצרים, שם נפצע.

"קיבלתי רסיסים של קטיושות בחזה, באזור הלב, והיה לי המון מזל. פינו אותי מהתעלה לבית חולים שדה ברפידים, שם שכבתי כמה ימים. עד היום יש לי רסיסים בגוף. אחרי זה חזרתי לפלוגה שלי, שכבר הייתה בצד השני של התעלה. היינו שם עד סוף המלחמה".

עוד לפני שפרצה המלחמה, תכננו ישראל ורבקה, בחירת ליבו, להתחתן וכבר קבעו תאריך, ה-19 בנובמבר 73'. אבל גם כשנכנסה הפסקת האש לתוקפה, ב-24 באוקטובר, עדיין לא היה ברור אם ישראל יוכל לצאת לחופשה ולהגיע לחופה.

"הוא לא ידע עד הרגע האחרון אם יקבל שחרור", נזכרת רבקה. "ידעתי שאולי הוא יבוא, או שלא יבוא. בסוף הוא הפתיע". ישראל: "קיבלתי חופשה לכמה ימים כדי להתחתן, ובגלל שנפצעתי סידרו לי מלון ברחוב הירקון. התחתנו ברבנות בתל אביב".

מי בא לחתונה?
רבקה: "מהמשפחה שלי והמשפחה שלו, שכנים מנס ציונה וכמה חברות".

נתן, חייל בסדיר: "שמענו את המעוזים נופלים"

נתן רצון (65), כיום נהג מונית בחל"ת, היה באותם ימים חייל בסדיר, אלחוטן במעוז אורקל ג' על שפת תעלת סואץ. השירות במעוז היה בסבבים: 25 ימים במעוז, 10 ימים חופשה בבית. בערב ראש השנה הוא יצא לחופשה, אך בבוקר יום  שישי, ערב כיפור, הוזעק לשוב. איש לא ידע אז שלמחרת תפרוץ מלחמה. מידע לא היה. שידורי הרדיו נפסקו בערב החג בשתיים בצהריים.

"החופשה שלי הייתה אמורה להימשך עד אחרי יום כיפור", מספר נתן. הוא הספיק להגיע לבלוזה בסיני, אבל לא הגיע לקו המעוזים, כיוון שלמחרת החלו הפצצות המצרים. מהימים הראשונים למלחמה הוא זוכר "הרבה רעש והמולה. הייתי ביחידת הקשר ויכולנו לשמוע את הקשר של החיילים במעוזים וההשתוללות. היה לא נעים ולא קל".

מה שמעתם?
"שמענו את המוצבים נופלים. פעם אחת שמעתי את אחד הקשרים אומר: 'עולים עלינו', ושמשתמשים נגדם בלהביור. האלחוטנים זעקו לעזרה והיו קריאות מצוקה".

הזכרונות האלה מלווים אותך?
"אני לא מאלה שחווים את זה בצורה יומיומית. הטראומה שלי היא שזה שהחליף אותי במעוז נהרג. זאת היתה הפעם הראשונה שלו במעוז. לא נתנו לו לעשות מעוזים, כי הוא לא היה אחד שהסתגל כל כך לצבא. בסוף החליטו שאין ברירה ושלחו אותו".

רב"ט מאיר אהרוני ז"ל, מהמושב שיבולים בנגב, היה האלחוטן שהחליף את נתן. בדף לזכרו נכתב כי למרות שהמעוז נכבש כבר ביום הראשון למלחמה, אהרוני התבצר יחד עם חבריו באחד הבונקרים והמשיך לנהל את תשדורות האלחוט. ביום השני למלחמה הוא נהרג מרימון שנזרק לתוך הבונקר.

ציון. התכתב עם הולנדית

ציון רצון (68), כיום נהג הסעות של ילדים עם מוגבלויות, השתחרר מצה"ל כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה. כשהחלה, גויס לגדוד שריון ברפידים.

"עשינו שם מארבים ואחרי זה נסענו לשרם א-שייח. היינו גדוד שלל בחטיבה שבדיוק הקימו. רוב הכלים שלנו היו שלל שישראל לקחה מצבא מצרים במלחמת ששת הימים. כל הזמן אמרו לנו שנצלח את התעלה, אבל לא צלחנו כלום. לא ירינו ירייה אחת. כולם היו נכנסים למים כמו נודיסטים. הייתה שם אוניה עזובה והיינו שוחים אליה".

מה אתה זוכר מהקשר עם הבית?
"קיבלתי חבילות. כל מיני ממתקים, חטיפים, גרביים, תחתונים, גופיות, בעיקר דברים טובים. עדינה הייתה שולחת".
גם מכתבים?
"לא. אצלנו היה צריך לחפש טלפונים בשביל לדבר עם הבית. לפעמים הייתי מחכה שעתיים מרוב התור שהיה. לכל אחד נתנו לעשות שיחה של 2 דקות, אבל בפועל זה היה 10 דקות. מי שהיה לו פרוטקציה אצל פקידת מג"ד, היה מצליח להוציא ממנה שיחת טלפון הביתה".
מה סיפרת בטלפון?
"לא היו לי חוויות מיוחדות, אבל הייתה הולנדית שהתכתבה איתי".
איפה מצאת הולנדית להתכתב איתה?
"היו הרבה כאלה באירופה וארה"ב שהיו שולחים מכתבים לחיילים. אז אהבו את הארץ".
שמרת את המכתבים?
"לא. עברו כמעט 50 שנים".
ענית לה?
"כן. התכתבנו הרבה. היא שלחה לי גם תמונות שלה ואני שלחתי לה שלי. אני חושב שהיא הייתה בגילי".
התאהבת?
"לא. היא לא הייתה יפה בעיני".
איך התגברת על פערי השפה?
"לילך, חברה של עדינה, תרגמה את המכתבים".

אלי שטיינברג. "הוא לא התקשר עדיין"

חוץ מששת האחים, התגייס למלחמה גם אליהו (אלי) שטיינברג ז"ל, בעלה של מרגלית (מגי). שטיינברג היה מפקד טנק ולחם בחווה הסינית. באחת מהגלויות כתבה עדינה לגבי: "… אליהו שולח גלויות, אבל לא התקשר עדיין". אלי הוגדר נעדר, וכחצי שנה לאחר תום המלחמה נמצאה גופתו באזור החווה הסינית.

כשפרצה המלחמה, מרגלית (מגי), כיום בת 74, פנסיונרית של עיריית תל אביב, הייתה נשואה לאלי שש שנים. המשפחה הכירה אותו היטב. אחותו ורדה הייתה נשואה לאח הבכור דני. "ג'ינג'י פלפל" קוראת עדינה לאלי ז"ל, "אהבנו אותו חבל על הזמן".

עוד לפני שהתחתן עם מגי, "היינו חברים ומבלים הרבה ביחד", מספר ישראל. הוא זוכר אותו כבן אדם שקט, "עדין ולא מתרגש מדברים".

אריה רצון, הבן הצעיר במשפחה (כיום בן 63, נהג מונית וחי בתל אביב עם איבון) היה ב-73' בן 16, ועבד עם אלי בחלוקת לחמניות. "היה לו טנדר ויליס והייתי מחלק איתו בצפון תל אביב, בבן גוריון ובן יהודה. הייתי מצטרף אליו בשביל הכיף. היה אחלה. הייתי ילד".

מרגלית זוכרת היטב את יום הכיפורים ההוא, היום האחרון שבו ראתה את בעלה. "אלי ראה את המתגייסים והמכוניות הנוסעות, והבנו שבבית בחולון כנראה מחכה צו. אלי נסע עם הוויליס לחולון ואני נשארתי אצל אמא. הוא לקח את הדברים שלו ומה שצריך בשביל המילואים, חזר לאמא, נפרד ממני ונסע לצבא".

זוכרת מה אמרת לו כשנפרדתם?
"תשמור על עצמך. ברור שדאגתי. הייתי בפאניקה. אני לא מפחדת מדם, אבל נלחצתי. אצל אמא הייתי רגועה והרגשתי מוגנת".

"אם הוא מת, למה לא מוצאים את הגופה?"

במהלך המלחמה קיבלה ממנו מגי גלויות כמעט מדי יום. המכתב האחרון היה מה-16 באוקטובר, ומאז לא שמעה ממנו.

מגי: "מי שהכירו אותו לא האמינו שהוא מת. אם הוא מת, אז למה לא מוצאים את הגופה? מצד שני, למה הוא לא מופיע? אמרו שיכול להיות שעשה ויברח. אמרו שאולי הוא שבוי אצל המצרים. עליו היה אפשר להאמין הכל.

"חברים שלו אמרו בהערצה: 'הבעל שלך, זה האדם היחידי שהצליח לעשות צחוק מהצבא'. הצבא כאילו שולט על החיילים, אבל הוא שולט על הצבא. כולם פחדו מהצבא והוא היחידי שצחק מהצבא. היה שלב שהוא יצא לקורס קצינים, וגם שם הוא היה שובב ובסוף עזב. הוא טען שעזב את הקצונה באמצע בגלל שנפרדתי ממנו, אבל לדעתי זה היה יותר מדי רציני בשבילו. הוא היה ג'ינג'י. כל דבר הוא סובב על האצבע. מה שרצה השיג. הוא היה מיוחד".

ב-1 בנובמבר 73' כתבה עדינה לגבי: "מהאחים שומעים מדי פעם, אבל מאליהו לא קיבלנו שום דבר ואנחנו מאוד מודאגים. גם אמא וגם מרגלית כבר השתגעו. כל הזמן בעצבים ומריבות".

מגי: "כל יום הלכתי לקצין העיר בטשרניחובסקי לקבל אולי איזה מידע, אם לא מאלי אז אולי מאחד האחים".

ישראל: "הלכתי לבד מטנק לטנק לחפש אותו"

ב-31 בדצמבר 73', כתבה עדינה לגבי, שהיא מתנצלת שלא מצאה פנאי לכתוב לו יותר, ומסבירה: "האמת היא שאני עסוקה יותר. אני מסתובבת עם מגי בכל מיני סידורים, בכל מיני מקומות. באחת הפעמים הלכנו לקריה והם החזיקו אותנו יותר מ-3 שעות. בצורה הזו נגמרים הימים".

בימי המתח הקשים האלה סבלה המשפחה גם ממטרידה טלפונית, שהיתה מצלצלת פעמים רבות ביום, בעניין רומנטי, שנגע לחבר של עדינה. מגי: "ההטרדות בטלפון עשו לנו חיים קשים. היא לא הייתה מנתקת ומחזיקה לנו את הקו במשך ימים ושעות. הגשתי תלונה במשטרה בדיזנגוף על הטרדה".

גם האחים בסיני דאגו וחיפשו בעצמם מה עלה בגורלו של אלי. "שמעתי במקרה שהוא נלחם בחווה הסינית", מספר ישראל, "הלכתי לבד מטנק לטנק לראות אם הוא במקרה בפנים ולא מצאתי כלום".

נתן: "במלחמה, לא הייתי בקשר עם האחים, אולי קצת עם הבית, עם אמא והאחיות. הייתה פעם שהם אמרו לי שהם שמעו שאלי גיסי הגיע לבלוזה, ואם אני יכול למצוא אותו. עשיתי בירורים ולא מצאתי. אולי הוא עבר בבלוזה, אולי שהה לילה אחד. אבל לא הצלחתי לאתר אותו. לא ראיתי שום דבר".

ציון: "הגדוד של אלי ישב במיתלה. הלכתי לגדוד כמה פעמים לברר עם אלי נמצא. כל אחד סיפר לי סיפור אחר. אחד שמכיר אותו טוב טוב סיפר לי שראו אותו תוך כדי לחימה עובר שלוש-ארבע פעמים מטנק לטנק. הטנק שלו היה נפגע, אז הוא היה עובר לטנק אחר".

מי סיפר לך את זה?
"אחד שאמר שהוא מכיר אותו אישית ושהוא שירת איתו".

התקשרת הביתה לספר?
"הייתי מספר את מה שאמרו לי. הייתי מדבר עם אמא ואני חושב שהתקשרתי גם לספר למגי. כל הזמן היו שמועות. מגי קיבלה כל הזמן דברים על אלי".

ב-14 בנובמבר 73', כתב גבי לאשתו מזל: "ביקשתי מהמ"מ לסדר לצלצל הביתה, כדי לשאול אם יש חדש בנושא גיסי, מאחר והוחל בהחלפת השבויים. אני רק מבקש שאם יהיה משהו חדש בקשר לאליהו, לגשת לקצין העיר ולשלוח לי מברק".

מגי: "בחלומות הוא היה בא ופותח את הדלת"

אחרי חצי שנה של חוסר ודאות נמצאה גופה באזור החווה הסינית, ואלי זוהה באמצעות צילומי שיניים. מגי: "חצי שנה הייתי בטוחה שהוא ייכנס בדלת. בחלומות הוא היה מופיע, בא ופותח את הדלת. אחרי שמצאו אותו זה עדיין רדף אותי. היו לי מחשבות שהוא יבוא הביתה ואף אחד לא יחכה לו שם".

נסיבות מותו של אלי לא לגמרי ברורות. בדף לזכרו באתר יזכור נכתב כי, "לחם בקרב בצומת 'עכביש-כספי', מול אחד המעוזים שנתפס בידי המצרים. במהלך הקרב נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה באש האויב".

אך מגי מספרת כי לפני כחמש שנים השתתפה בכנס של חטיבת השריון של אלי, ושם שניים מחבריו סיפרו לה כי הטנק שלו נפגע פגיעה ישירה, אך איש צוות אחר נפגע בה. לדבריהם, אלי יצא מהטנק ומאיזו סיבה לא ברורה הטנק נסע לאחור וקבר אותו בחולות.

הלוויתו של אלי הביאה לסיום את חוסר הודאות של המשפחה. "מזל שאמא לא בחיים לשמוע שאלי נהרג", אמרה מעל קברו, אחותו ורדה. הוריו של אלי היו ניצולי שואה. אמו, אידה, נפטרה ואביו, אהרון, נפטר ממחלת הסרטן זמן לא רב אחרי שנגמרה המלחמה.

מגי נישאה מאז לאלדד כהן. נולדו להם שני ילדים: עידו ואלינור, ומהם יש להם ארבעה נכדים.

בלהה, בתו של דני: "הלכתי עם אבא בוכה"

בתו הבכורה של האח דני, בלהה ברוקס, כיום מחנכת בבית ספר יסודי ומתגוררת באזור, הייתה בת 10 באותם ימים, והיא זוכרת כיצד התבשרה על מותו של הדוד: "אני זוכרת את עצמי הולכת למתנ"ס לחוג, ואבא שלי הוציא אותי משם וסיפר לי שדוד שלי, אלי, נהרג. אני זוכרת שהלכתי עם אבא בוכה ולא מבינה מה מדברים איתי. אני זוכרת את מבטי השכנים עלינו. בלילות חלמתי על דוד שלי שיחזור. הייתי מדמיינת איך אנחנו עושים לו מסיבה ומחבקים ומנשקים אותו".

מימי המלחמה היא זוכרת שאביה נעדר מהבית, ואת אמה שהייתה מכונסת בעצמה. "היא לא הייתה דברנית גדולה", מספרת ברוקס, "אבל בזמן המלחמה היא הייתה יותר שתקנית. היא גם לא הייתה מעשנת, אבל בתקופת המלחמה היא עישנה".

ברוקס זוכרת ש"בתור ילדים, תלמידים, היינו אוספים כל מיני מברשות שיניים, משחות, מארזים לשלוח לחיילים", וכמובן שגם מכתבים לאביה ולדודים.

איזה מכתבים כותבת ילדה בת 10?
"מה שלומך? מקווה שהכל בסדר. משהו תמים וכללי על גלויה. מקווה שמרגישים טוב".

בית הכנסת "קול יהודה". השנה יפעל בכפוף להנחיות

חלפו 47 שנים, ושוב יום כיפור. הקהילה העדנית של בית הכנסת 'קול יהודה' הלכה והתמעטה עם השנים. בימי חול משתדלים שיהיה מניין. ישראל מתפלל שם בקביעות, ובעשור האחרון, נהג אריה לשכור, ליום כיפור, חדר בקרבת מקום ולהתפלל שם. אבל השנה איש לא יתפלל כפי שהיו רגילים. הקורונה שוברת גם מסורות משפחתיות.