בערב יום כיפור חגג אדם יום הולדת ארבע. שישה חודשים מחייו הוא חי תחת משטר הקורונה. זה היכה בי. חצי שנה, שמינית מימיו, 12.5%. אומרים שהילדים בעוטף עזה גדלו למציאות של צבע אדום, וכבר לא מכירים דבר אחר. זה תמיד נשמע נורא, אבל גם רחוק, יש להודות. ועכשיו זה כאן. כוח לא מוסבר, חסר פשר, שולט בנימים הקטנים ביותר של חייו הצעירים. רוטינות של שטיפת ידיים ומסיכות, שאלות: מתי אפשר לצאת ולאיזה מרחק? האם אפשר לפגוש את סבא וסבתא? ימים ארוכים בבית בלי לפגוש חברים.

אדם לא חושש לחייו כמו ילדי העוטף, הוא לא חי בחרדה (לפחות כך אני מקווה). הימים, למרות אי הנוחות, עוברים בסך הכל בנעימים. המקרר מלא וגם יוטיוב. אבל הוא ובני דורו מאבדים משהו מהילדות שהייתה אמורה להיות להם.

מה המחיר של אובדן של ימי ילדות? גבוה או נמוך מאובדן ימי עבודה למשק? את שניהם אי אפשר להחזיר. על יום עבודה אפשר אולי לפצות. במשרד האוצר העריכו שעלות הסגר השני תעמוד על כ-12 מיליארד שקלים, הילדות כלולה בחישוב?

***

לא רק הילדים מאבדים. גם המבוגרים, כולל אלו שעושים כאילו הם ממשיכים לעבוד מרחוק, ואלו שמדברים על חיים בשגרת קורונה. גם הם מאבדים משהו עמוק שקשה לאחוז בו. תפיסת המציאות משתנה, הדרך שבה מעריכים זמן או מרחב; מפגש עם אדם אחר; היכולת לקבוע תכניות לשבוע קדימה; המחשבה שלדברים יש הסבר ומשמעות, שיש טעם להאמין בעתיד ולפעול לקראתו.

ברדיו מספר מג"ד מילואים, שלחם ברמת הגולן ב-73', על גיוס החיילים למילואים, על רוח הלחימה וההקרבה, על קומץ טנקים שיצא לעמוד מול טור סורי משוריין. הוא נשמע לי קצת נפוח כשדיבר על חבריו לקיבוץ שמילאו את השורות. אבל קשה שלא לקנא בחברה ההיא, שהיה לה יעוד משותף, מערכת ערכים שלאורה חינכו והלכו, וסיבה להילחם על קיומה. ולנו מה יש? חוץ מהאינסטינקט להישאר בחיים ולהגן על הילדים, יש לנו על מה להילחם?

***

את חוסר התוחלת לא הביאה הקורונה. היא רק חשפה את מה שהיה פה כבר קודם. בקיץ 2015 נשא הנשיא את נאום השבטים, והניח מראה בפניה של החברה הישראלית. מי שלא הבין אז את עומק השסע שבין חלקי החברה ואת הפוטנציאל ההרסני שלו, לא יכול להתעלם ממנו היום. זה איום קיומי, ואין מעבדה בארץ או בעולם שעובדת על חיסון.

***

מחפשים איזו ודאות? דבר אחד בטוח: אין לנו הנהגה. לא רק הנהגה פוליטית, שאיבדה את אמון הציבור. אין גם הנהגה רוחנית, אין גדולי-הדור, לא רבנים ולא סופרים, לא אנשי רוח, פילוסופים או מחנכים.

עם זקוק להנהגה רוחנית שתספק משקל נגד לפוליטיקה, משקל שלא נגזר מסמכות אלא מכוח האמת שבדברים. הנהגה רוחנית שיכולה להוכיח את המלך במשל "כבשת הרש", או את העם, כאלתרמן, בשיר "על זאת". בישראל 2020 אין מי שיכול להרעיד את אמות הסיפים בעוצמת מילותיו.

לא שחסרות מילים, הן נשפכות ובקצב אדיר: אלה של נשיא ארצות הברית עולות בפיד, בין ציוץ של בנו של, לזה של ליידי גאגא. מסרים מנוסחים בקפידה של יועצי תקשורת עפים בקצב מסחרר, אבל המילים מאבדות משמעות עוד לפני שהן מגיעות ליעדן. ספין רודף ספין, הנחיות מתחלפות, מותר ואסור מאבדים משמעות.

***

"אל יתמהו הדורות הבאים אחרינו שכך אירע באותן הימים", כך מפרש רבי יוסף קרא את פסוק ו' בפרק י"ז בספר שופטים. מה יתמהו הדורות הבאים על אירועי הימים שלנו? הרי גם בימנו "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה".

לעשות חשבון נפש בימים של חוסר פשר זו משימה לא פשוטה. אין סרגל. המציאות מתעתעת. "חשבון נפש" – התחלה מתמטית, קרה, אנליטית: מותר ואסור, רע וטוב. ומה אם הם לא תמיד נפרדים זה מזה, ומה שמותר היום אסור מחר? פשר הדברים הולך ונרפה. וכשמגיעים לנפש הדברים עוד יותר מסובכים. הייאוש כמעט משתלט.

מול הייאוש מהלם מלחמת יום הכיפורים, הבטיח הדור ההוא שלום ("הבטחתם יונה"). בימינו השלום הפך מחזון לעסקה, ולנו נותר להסתכל אל הדור הבא שגדל פה, ולשאול את עצמנו, מה ההבטחה שאנחנו מוסרים לו? כי בלי הבטחה, מה הטעם?