ד"ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה, משוכנעת שהמפתח לניצחון במאבק נגד מגפת הקורונה לא טמון בהגבלות הסגר או בהחלטת ממשלה כזו או אחרת, אלא דווקא בחברה הישראלית.

"אנחנו לא צריכים את ההנהגה השסועה והמשסעת שתגיד לנו מה לעשות. אנחנו פשוט צריכים כולנו להגן על עצמנו ועל הקהילות שלנו, בלי להתחשבן מול האחר", היא אומרת בראיון ל'דבר'. "אם נפעל כך, נראה ירידה משמעותית בתחלואה ותוך כמה שבועות נוכל לחזור לשגרה. שגרה חדשה אומנם, אבל נוכל להתפרנס ולשלוח את הילדים שלנו לגן".

מה מונע מהחברה הישראלית להתמודד עם הקורונה באופן שאת מתארת?
"יש לנו שתי בעיות עיקריות כרגע. השנייה זו הקורונה, אבל הראשונה, זה משבר האמון בין האזרחים להנהגה ובין קבוצות אזרחים לבין קבוצות אחרות. המשבר הזה, חוסר האמון, חוסר הסולידריות, חוסר שיתוף הפעולה, זה מה שיהרוג אותנו. הקורונה היא רק סיבה משנית".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ואלמלא חוסר האמון הזה היינו פשוט מתגברים על המגפה?
"אם כולנו היינו מתגייסים עכשיו, היינו מנצחים את הקורונה. אנחנו לא צריכים את ההנהגה בשביל זה. אנחנו יודעים מה צריך לעשות: לא לצאת מהבית למעט לפעילות גופנית יחידנית או לסידורים חיוניים, עם מסכה על הפה והאף, ולא להוריד אותה. לא לעשות חתונות, מסיבות או אירועים. את מה שחייבים לעשות, להקפיד לעשות רק בחוץ, תוך שמירה על מרחק וחבישת מסכות.

נתניהו וגנץ בישיבת קבינט הקורונה. "לא צריכים את ההנהגה השסועה והמשסעת שתגיד לנו מה לעשות". (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90).

"ולא לעשות 'חוכמות'. את כל התפילות ואת כל ההפגנות לעשות בקצה הרחוב, בשכונות שלנו, במרחק של 2 מטר ובקפסולות, עד 10 אנשים עם מסכה על הפה ועל האף. זה הזוי שבכלל צריך להגיד את הדברים האלה".

החרדה עמוקה והמסרים בעייתיים

מדוע להבנתך זה לא קורה?
"מגפת הקורונה הביאה את הציבור הישראלי למצב של מצוקה נפשית. אם בגלל אובדן פרנסה, או פחד מאובדן פרנסה ואם בגלל הפחד לחלות. והאנשים שאיבדו אמון בהנהגה, סובלים מחוסר ביטחון לגבי עתידם, ומכאן גם מחרדה ועקה.

"החרדה היא מאוד עמוקה והמסרים שהציבור מקבל הם מאוד בעייתיים. לא רק המסרים הכלכליים אלה גם המסרים החברתיים, מסרים של שיסוי, של קבוצה מול קבוצה. אני לא יודעת מי מרוויח מזה, אבל אני יודעת שאנחנו, הציבור הישראלי, מפסידים".

אז אנחנו מביאים את המגפה על עצמנו, בגלל הפחדים שלנו?
"יש לנו נטייה טבעית לא להצליח לראות את מעשינו אנו, ותוך כדי כך להטיל על האחר את האחריות, וזה מתחזק בימי משבר ומצוקה.. התקשורת והפוליטיקאים מעודדים אותנו להמשיך לנהוג כך, אבל זו לא גישה בונה, זו לא גישה שמביאה לפתרון או להקלה.

"לא משנה כמה האחר לא בסדר, משנה כמה אני והמשפחה שלי שומרים. יותר קל לכולנו לחשוב ולהגיד, 'לי אין סיבה להתאמץ, כי האחרים לא שומרים, ולכן הקורונה בלתי פתירה', אבל זה לא נכון.

"מי שמתכנן ודוחה, מתכנן ודוחה חתונה, זה באמת קשה. לבני הקטן יש בר-מצווה בעוד חודש, והוא יהיה היחיד מילדיי שלא יזכה לא למסיבה ולא לנסיעה לחו"ל. הוא לא יקבל כלום, חוץ מכמובן אהבה וחיבוקים מהמשפחה הגרעינית. אין ספק שכולנו עוברים ימים לא פשוטים, והופתענו מאוד כשהגיעה המגפה. ההפתעה מוסיפה על הקושי שלנו לחיות עם החרדה ולמגר את המגפה באופן יעיל".

את אומרת, שאין ברירה. שצריך פשוט לקבל על עצמנו את המגבלות המחמירות.
"צריך לשמור על השפיות שלנו בבית. גם אם זה קשה מאוד. הבידוד החברתי לא אומר שצריך ממש להתבודד, להיסגר לבד בבית. אפשר מידי פעם לפגוש אנשים, אבל בחוץ ובמרחק של 2 מטר.

"אם יש בני משפחה שזקוקים לביקור אז חובה לבקר אותם, אבל עם מסכה על הפה ועל האף. עדיף להישאר בחוץ, ובכל מקרה לשמור על מרחק של 2 מטר. זה מה שצריך. לא צריך לפצח את האטום בשביל לנצח את המגפה הזו".

להתמקד בפתרון, לא בחוסר הוודאות

לטענת ד"ר אולנובסקי, חוסר הוודאות לגבי לגבי משך הזמן בו נתמודד עם המגפה וחוסר הוודאות איך תיראה המציאות ביום שאחריה מוסיפים עוד נדבך לקושי הנפשי, החברתי, והכלכלי. עם זאת, היא מציעה למקד את תשומת הלב בכאן ובעכשיו, וחוזרת על מה שנדמה כמנטרה: "לשים מסכה, לשמור על 2 מטר, לקבל החלטה אישית להימנע מהתקהלויות, אפילו קטנות, בחללים סגורים".

יש משהו שהאדם היחיד יכול לעשות מלבד לשמור על הנהלים?
"כל אחד חייב לצאת מהבית לצורך פעילות גופנית עם המשפחה הגרעינית, ולפתח שגרה בתוך המציאות הקיימת. במקום להושיב את כל בני הנוער מול המסך לעוד כמה שעות זום חסרות תועלת, חבל שלא מאפשרים למורים או למדריכי תנועת הנוער לקיים פעילות בחוץ, כל פעם עם חמישה ילדים עם מסכות ובמרחק ביטחון כך שהם ירוויחו ולא יסכנו את ביטחונם ולא יפיצו את הקורונה.

"גם השכנים יכולים לארגן פעילות משותפת לילדים אחד של השני. לדוגמה, היום אפשר ליזום פעילות של חיפוש חצבים במרחק 1,000 מטר מהבית. זו הרפתקה קטנה ושעומדת בהנחיות, פעילות גופנית ואוויר צח. זאת המנטליות שאנחנו צריכים לאמץ עכשיו".

ההצעות שלך עומדות בנהלים שמוכתבים לנו היום, אבל הרוח שלהן שונה מאוד.
"כל ההנהגה, ואני לא מדברת רק על הממשלה, אני מדברת על כל חברי הכנסת כולל האופוזיציה, וכל מנהיגי הקהילות הדתיות, וכל הנציגים הנבחרים, הממונים והמקובלים, ימין שמאל, חרדים ערבים וכולם, אני לא שומעת מהם קריאה גורפת שאומרת את הדבר הפשוט הזה: 'תפסיקו להצביע על אחרים, תשמרו על עצמכם ועל משפחותיכם. פשוט תעשו אתם את מה שצריך, כי זו הדרך היחידה לצאת מזה'".

"שמעתי רבנים בודדים וראשי ערים בודדים אומרים את זה, אבל זהו רק אחוז קטן מההנהגה הציבורית. לא מספיק ולא בקריאה רחבה מספיק.

מניין ברחביה בירושלים, עם כניסת הגבלות הסגר החדשות (צילום: דוד טברסקי)

"אם נמשיך להתברבר ולחכות שהקבוצה השנייה תעשה קודם, אנחנו רק נקבור את עצמנו יותר עמוק בבור. ככל שנמשיך לדבר כרגע על פתיחת בתי ספר, על חתונות, הפגנות או תפילות, וכל הזמן להצביע על כמה שאחרים אשמים, נמשיך לשקוע עמוק יותר בבוץ ולא נתחיל לצאת מזה.

"ככה לא עוצרים את המגיפה, לא משנה כמה אנחנו צודקים, או טועים, זה לא משנה. גישת האשמת האחר, עד כמה שהיא אולי צודקת, גורמת לנו וגם לקבוצות האחרות לא לשתף פעולה עם ההנחיות – וכולנו מפסידים".

לא צריכים מנהיג, צריכים אחריות אישית

איך בכל זאת זה ייגמר?
"הישועה תגיע מתוך תנועה אזרחית סוחפת, אבל ללא מנהיג. אנחנו לא צריכים מנהיג. אנחנו צריכים שכל אחד ייקח אחריות על עצמו ועל משפחתו ויעשה את מה שצריך.

"ההנהגה לא עושה את מה שצריך, וכשאני אומרת 'הנהגה' אני מתכוונת לכולם, לא רק לממשלה או לאופוזיציה. הם לא באמת מקשיבים לייעוץ המקצועי של אנשי בריאות הציבור. הכול פופוליסטי.

"האסימון חייב ליפול: אנחנו אחראים על עצמנו. אנחנו חייבים להפסיק להקשיב להסתה של הפוליטיקאים, ולהתחיל לקחת אחריות על עצמנו".