העצרת שתתקיים היום (שלישי) ב"יד ושם" לציון שואת יהודי רומניה תהיה הפעם הראשונה שהשמדתם של מאות אלפי היהודים שם זוכה להתייחסות רשמית בישראל. זאת, על אף שחלפו מעל שבעים שנה מסיומה של מלחמת העולם השנייה.

כיצד קרה שסיפורה של הקהילה היהודית, השלישית בגודלה ערב מלחמת העולם השנייה (אחרי פולין וברית המועצות), והקהילה השנייה במספר הניצולים (כ-400,000, לאחר ברית המועצות), נותר עלום ולא מסופר?

בשיחות עם אנשי חינוך וחקר השואה אמרו לי פעמים רבות כי 'ברומניה היה להם מזל', 'המלך הגן עליהם', 'כמעט ולא נגעו בהם'. אך בחינת העובדות מגלה תמונה הפוכה לחלוטין: מעל מחצית מיהודי רומניה נרצחו, ובניגוד לשאר מדינות אירופה, היו הרוצחים הרומנים עצמם. השלטון ברומניה, שהיה בברית עם גרמניה הנאצית, החל לבצע רצח המוני של היהודים בתחומי שליטתו בדיוק בזמן שבו החלו הגרמנים לעשות זאת במזרח פולין, עם הפלישה לברית המועצות בקיץ 1941.

קרוב ל-450 אלף יהודים בחבלי בוקובינה, בסרביה ובטרנסילבניה נרצחו באכזריות בלתי מתפשרת, שגם הגרמנים הופתעו ממנה. חלקם נורו בבורות הריגה, וחלקם הוגלו למחנות ממזרח לנהר הבוג, באזור הקרוי "טרנסניסטריה". הרציחות בוצעו על ידי הצבא והמשטרה הרומנית, בשיתוף המוני אזרחים, שרגע קודם לכן היו שכניהם של היהודים. כאמור מדובר במקרה ייחודי, מאחר שרומניה היא המדינה היחידה שהשמידה את תושביה היהודים בעצמה, בשונה משאר מדינות אירופה שבהן נרצחו היהודים על ידי כוחות הכיבוש הנאצי.

הסיפור שלא סופר

אם כן, איך קרה שסיפור נוראי זה לא סופר? לשאלה זו אין תשובה אחת המתקבלת על הדעת, ובכל זאת אנסה לעמוד על מספר הסברים אפשריים:

ראשית, המדיניות באזורים שונים ברומניה הייתה שונה. הרצח השיטתי ברומניה התרחש רק בשטחי הפריפריה הרומנית – בבסרביה ובבוקובינה שבמזרח, ובטרנסילבניה במערב (בשלב מסוים סופחה טרנסילבניה להונגריה, והיהודים באזור זה הושמדו יחד עם שאר יהודי הונגריה). היהודים באזורים המרכזיים של רומניה, בהם נמצאת בוקרשט הבירה וערים גדולות נוספות, לא חוו את מדיניות ההשמדה. באזורים אלו הייתה המדיניות הרומנית אנטישמית, אך לא רצחנית, בדומה לחקיקה הגזענית בגרמניה בשנות ה-30. משם גם הגיעו רוב הניצולים, שלא היו להם עדויות לספר על הרצח שאירע.

הרצח השיטתי ברומניה התרחש רק בשטחי הפריפריה הרומנית – בבסרביה ובבוקובינה שבמזרח, ובטרנסילבניה במערב. מפת רומניה בתקופת המלחמה. גרפיקה: דבר ראשון

הרצח השיטתי ברומניה התרחש רק בשטחי הפריפריה הרומנית – בבסרביה ובבוקובינה שבמזרח, ובטרנסילבניה במערב. גרפיקה: דבר ראשון

שנית, בשונה ממרבית יהודי אירופה, יהודי רומניה לא נרצחו במחנות ההשמדה בפולין הכבושה, ש"זכו" באור הזרקורים של הנצחת השואה. בעוד שיהודי צרפת, הולנד, הונגריה, יוון ועוד הובאו אל המחנות בפולין, נרצחו יהודי רומניה על אדמתם, באתרי רצח בלתי מוכרים.

שלישית, השיח הציבורי בישראל בנושא השואה עסק בעיקר באחריותה של גרמניה להשמדת יהודי אירופה. ברומניה, הגרמנים לא היו הרוצחים. אין ספק שללא מדיניות הנאצים, השמדת יהודי רומניה לא הייתה מתרחשת כלל. אבל אירועים מכוננים בשיח על השואה בישראל, דוגמת פולמוס השילומים בשנות החמישים ומשפט אייכמן בשנות השישים, לא כללו את שאירע ליהודים ברומניה.

רביעית, הרומנים הכחישו את מעורבותם ברצח שנים רבות לאחר המלחמה. בעוד שגרמניה הודתה באשמה עם סיום המלחמה, ואף הקימה אנדרטאות ומוסדות חינוך לזכר השואה, ממשלת רומניה הכירה באחריותה לרצח רק בשנת 2004. הכרה זו באה לאחר ששנה קודם לכן הוציאה הממשלה הודעה רשמית לפיה על אדמת רומניה כלל לא התרחשה שואה.

חמישית, העובדה שנותרו ניצולים רבים כל כך מרומניה מצליחה לתעתע ולטשטש את גודל הזוועה. באופן שמתחבר לתעמולת ההכחשה, רבים סוברים כי השלטון הרומני חס על יהודי מרכז רומניה. 'איך יכול להיות שההשמדה לא הייתה טוטלית,' הם שואלים, ו'איך אזורים שלמים של מאות אלפי יהודים נותרו ללא פגע?' הלוואי והייתה לכך תשובה שמעוררת תקווה, אך מאחורי השארתם בחיים של יהודי מרכז רומניה לא עמדה אפילו טיפה של הומניזם. למעשה, הרומנים תכננו לשלוח את יהודי הערים המרכזיות למחנות השמדה עוד לפני שהגרמנים ביקשו מהם לעשות זאת – באוגוסט 1941 –הסיבה לעיכוב הייתה שבנקודת הזמן ההיא הגרמנים עדיין לא היו מאורגנים.

כעבור שנה, כשאישרו הגרמנים לרומניה להעביר את היהודים למחנות, המצב כבר היה שונה לגמרי. החורף של סטלינגרד כבר עבר ונראה היה שהמלחמה משנה כיוון. רומניה, באופורטוניזם טהור, החליטה להפסיק לשתף פעולה עם הגרמנים בהשמדת היהודים, מאחר שהיא כבר התחילה להריח את ההאשמות שיבואו לאחר המלחמה. לקראת סוף המלחמה, בשיא של ציניות פוליטית, רומניה אף עברה לצד בעלות הברית.

אנדרטה בבוקרשט לזכרם של יהודי רומניה שנרצחו בשואה, עם הכיתוב "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". צילום: אמיר בראון

אנדרטה בבוקרשט לזכרם של יהודי רומניה שנרצחו בשואה, עם הכיתוב "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". צילום: אמיר בראון

ציווי מוסרי

לפני כמה שנים, עוד בטרם למדתי את הנושא, ביקרתי ברומניה לטיול שורשים. מחוץ לבית הכנסת של בוקרשט ראיתי את האנדרטה ליהודי רומניה שנרצחו בשואה – מנורה שמתחתיה חקוק הפסוק 'קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה' (בראשית ד, י). אז עדיין לא הבנתי מה המשמעות העמוקה והעצובה של ציטוט זה בהקשר לאותם יהודים, יהודים אשר דמם זועק מן האדמה נוכח הכחשת רציחתם על ידי שכניהם.

שואת יהודי רומניה היא סיפור חשוב לא רק מבחינת הנצחת הקורבנות, שדמם שווה לכל שאר נרצחי השואה. זהו סיפור שמעלה שאלות חינוכיות ומוסריות על האדם והחברה, ועל היכולת והקשיים של החברה האנושית לקבל את השונה בתוכה. אני מקווה שהעצרת היום תהיה תמרור הוראה להנצחה ולזיכרון של הנספים, ולא פחות מכך, לציווי המוסרי לקבל את האחר שבתוכנו ולהגן עליו.

____________________________________________________________________

אמיר בראון הוא מדריך מסעות בני נוער לפולין