״אנחנו נמצאים בתקופה מטלטלת״ אומר פרופ׳ חגי כנען, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ״ונדמה לי שדווקא שיחה על מהי תרבות יכולה לתת לנו זווית פילוסופית מעניינת לחשוב על המצב״.

אתה חושב שפילוסופיה רלוונטית להבנת המצב שלנו היום?
״לדעתי יותר מתמיד, ואפשר לראות את זה בהיענות הגדולה לפילוסופיה שיש לאנשים צעירים. זה מאוד משמח לראות את מגוון האנשים שבאים ללמוד״.

"אנחנו צריכים לפעול מתוך תקווה שהעתיד יהיה יותר טוב" (צילום: רננה לב כנען)

למה תרבות הוא מושג מפתח מבחינתך?
״לתרבות יש כל מיני מובנים. אני מציע לחשוב על התרבות שלנו כמרחב משותף של משמעות, שכולל בתוכו קולות שונים, וריבוי פרספקטיבות. תרבות מניחה שיש מצע משותף שמחבר בינינו, עוד לפני שמתחילים להסכים או לא להסכים על דברים״.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מה מכיל המצע המשותף הזה?
״בשביל לחדד את זה הייתי חוזר לרגע דרמטי בתולדות המחשבה, אותו הרגע שניטשה, בסוף המאה ה-19, קרא לו ״מות האלוהים״. רגע שבו היתה איזו הבנה שהתרבות קורסת״.

תסביר.
״בספר שלו, 'המדע העליז', ניטשה מספר על אותו משוגע שרץ בבוקרו של יום בהיר עם פנס דולק, מגיע אל כיכר השוק וצועק 'איפה האל? אני מחפש את אלוהים!׳. כולם סביבו צוחקים עליו. ׳אולי הוא מתחבא?׳ הם עונים לו בלעג. הם מרגישים עליונות כי הם ׳מודרניים׳ וכבר לא רואים את עצמם כדתיים.

״אבל, למשוגע יש תשובה. ׳אנחנו הרגנו אותו׳ הוא אומר. והוא ממשיך, ומתאר עולם ריק מאלוהים, 'איבדנו את כל הקורדינטות, אנחנו לא יודעים כבר להבחין מה למעלה ומה למטה, האם אנחנו מתקדמים או נופלים בלי הרף, לא יודעים יותר איפה אנחנו נמצאים, לאן אנחנו נעים'. החברה סביבו לא מבינה על מה הוא מדבר, והוא אומר ׳הקדמתי את זמני׳״.

מה הרעיון שניטשה מבטא?
״מות האל מסמן קריסה של האפשרות למסגרת מוחלטת של משמעות וערכים. האל שניטשה מתכוון אליו הוא לא רק האל של הדתות המונותיאיסטיות, אותו אב משגיח, בוחן כליות ולב, רואה הכול, אלא הוא עיקרון עמוק מאוד, מטאפיסי, שנותן לנו אוריינטציה במרחב של משמעות.

״קח למשל, את השאלה הראשונה שנשאלת בהיסטוריה של האנושות. השאלה ׳איכה?׳, שאלוהים מפנה לאדם בגן עדן לאחר החטא הראשון. השאלה הזו לכאורה מיותרת, כי אדם הרי יודע איפה הוא, מתחבא בתוך שיח עם חווה או משהו כזה, וגם אלוהים לא באמת זקוק לתשובה. אבל השאלה הזו יוצרת קואורדינטות מוסריות. ׳איכה׳ פירושו: איפה אתה ביחס למה שאמור להיות, ביחס למה שהיה צריך לעשות.

״מות האלוהים הוא הקריסה של הקורדינטות האלה. אין אמות מידה יותר. אין לנו במה להיאחז כנקודת ייחוס שתנחה אותנו מה טוב ומה רע, שתסמן לנו איפה אנחנו נמצאים ביחס למה שמוסרי, משמעותי, אמיתי. ניטשה רואה רחוק יותר מבני זמנו, וצופה עתיד שבו הרס התרבות ואיתו הריק חסר הפשר, חסר הכיוון, חסר הערכים, יהפוך למציאות מפורשת. השאלה היא איך מקיימים חיים עם משמעות במציאות שכזו״.

"תרבות היא מסגרת משותפת"

איך ״מות האלוהים״ משפיע על החיים שלנו היום?
״
אנחנו חיים היום במציאות שבה אין יותר ערכים ברורים להיאחז בהם, אין פרוצדורות משותפות של יצירת משמעות, ושם המשחק היחיד הוא: כוח. כשהמסגרת המשותפת קורסת, מה שנותר זה רק פרספקטיבות, ופרספקטיבות הן לא רק תיאורטיות אלא תמיד ביטוי של מוקדים של כוח ואינטרסים. המוקדים האלה יכולים להיות פרטיים, של אנשים אינדיבידואליים, או של קבוצות, דתות, מפלגות, תאגידים וכו׳״.

אתה יכול לתת דוגמה?
״תחשוב על תמונה שתלויה על קיר במוזיאון. לתמונה כזו יש משמעות לגמרי שונה עבור העכבר שרץ במסדרון בחיפוש אחר מזון, לסוחר האמנות שמכר את התמונה למוזיאון, לשומר שאחראי על כך שלתמונה לא יקרה כלום, או לאיש שאוהב אמנות ובא להסתכל בציור.

״כל אחד בא עם פרספקטיבה אחרת, שעבורה ה״תמונה״ היא משהו אחר. השאלות על מה זה בכלל תמונה או מה זה מוזיאון יקבלו משמעות לגמרי שונה מנקודות המבט השונות. באופן דומה, גם העולם נראה לגמרי אחרת מפרספקטיבות שונות. עבור האיש החרדי או החילוני, הימני או השמאלני, העשיר והעני, העולם באמת מופיע אחרת״.

אנחנו חיים היום במציאות שבה אין יותר ערכים ברורים להיאחז בהם, אין פרוצדורות משותפות של יצירת משמעות, ושם המשחק היחיד הוא: כוח"

אבל תמיד היו מחלוקות, גם בתקופת הדת.
״כן, בוודאי. מה שאני מנסה להצביע עליו, זה על משהו שקודם למחלוקת, ובעצם מאפשר אותה. מה שנותן לנו אפשרות לנוע בתוך משמעות, לקיים ביננו פרוצדורות של משמעות, לדבר, להסכים ולא להסכים, ליישב אי הסכמה, זו היא התרבות״.

החברה הפכה לפחות מוסרית כתוצאה מהתהליך הזה?
״אנחנו מדברים על משהו עמוק יותר ממוסריות. החברה בעבר לא היתה בהכרח מוסרית יותר, אבל מה שכן היה לה זה האידיאל שיש מובן משותף שמאפשר לנו לפחות באופן עקרוני להסכים על איך ייראו חיים טובים יחד.

״ייתכן שזו אשליה, אבל כשאין את הדבר הזה, רק הכוח קובע. מי שחזק יותר, אלים יותר, משליט את הפרספקטיבה שלו. זה המצב כיום. העמדות שמשתתפות בוויכוח ויתרו על הצורך להסביר ולצדק את עצמן. הן לא רואות ערך בדיאלוג, רק בעצם ההתנצחות״.

"תרבות היא בולם זעזועים"

מה התפקיד של התרבות בתוך עולם כזה?
״התרבות היא גם קרקע מזינה וגם סוג של בולם זעזועים. היא מרחב משמעות, שנשאר משותף גם אם אין הסכמה. המרחב הזה מורכב מרקמה עדינה של  חיים בצוותא, ג׳סטות אנושיות, גינונים, הרגלים, שפה, חוש הומור, זיכרון, תחושה של עתיד משותף, ערכי יסוד, שבתוכם גם דעות מנוגדות יכולות להתקיים יחד.

״הרבה פעמים דווקא ניגודים מאפשרים לנו להבין טוב יותר מי אנחנו או מי אנחנו רוצים להיות. תרבות היא בולם זעזועים שיכול גם להחזיק ריבוי של פרספקטיבות״.

כשאני פוגש מישהו ברחוב, גם כשאני יודע שהוא מאוד שונה ממני, יש משהו בסיסי שבכל זאת מחבר אותנו, והתפקיד של התרבות הוא בדיוק במקום הזה, ברקמה הזו, שמאפשר לנו להמשיך ולדבר ביננו"

קוראים לזה דמוקרטיה, לא?
״תרבות היא דבר רחב יותר מדמוקרטיה. יכולה להתקיים בתוכה גם מונרכיה.

״כשאני פוגש מישהו ברחוב, גם כשאני יודע שהוא מאוד שונה ממני וכל חייו שונים מאוד מהחיים שלי, למרות השוני הגדול יש משהו בסיסי שבכל זאת מחבר אותנו, והתפקיד של התרבות הוא בדיוק במקום הזה, ברקמה הזו, שמאפשר לנו להמשיך ולדבר ביננו.

״זה מה שהנהגה טובה אמורה לעשות. אבל, כעת, הרקמה הזו הולכת ונפרמת. המגפה הקצינה והאיצה תהליכים שכבר היו קיימים, תהליכים שהורסים את הרקמה הזו שאנחנו קוראים לה תרבות״.

"יש ניצול של הפחד בשביל לבנות עויינות בין אנשים"

התרבות האנושית מכילה בתוכה גם את השואה.
״השואה ומלחמת העולם השנייה היו שבר תרבותי שלקח לעולם הרבה שנים כדי לגשר עליו, להיבנות מחדש ולהצמיח אפשרויות חדשות. אנחנו נמצאים בסיטואציה היסטורית שונה, אבל גם במצב שהוא קריטי לתרבות שלנו״.

בתהליך של הרס התרבות?
״כן. אנחנו עדים לתהליך של הרס. אבל ההרס לא קורה ביום אחד. ולכן מצד שני יש גם זמן לנסות לפעול כדי לבלום את ההרס ולשקם את המרחב הזה של קיום אנושי בצוותא״.

איך הקורונה קשורה להרס התרבות?
״הקורונה היא תופעת טבע. השאלה היא איזה משמעות מקבלת התופעה הזו במרחב המשותף לנו. היא יכולה להיות מקור לסולידריות ואחווה, והיא יכולה גם לקבל משמעות הפוכה שמשכיחה מאתנו את הערבות ההדדית, ומקדמת מצב של ׳אדם לאדם זאב׳.

״המגפה מעוררת פחדים קשים, זה טבעי וברור, כי אף אחד לא רוצה לחלות, ולא רוצה לסבול, ולא רוצה למות. אבל, בתוך המרחב הפוליטי, אנחנו רואים ניצול של הפחדים האלה תוך יצירת עויינות, פילוג, ויחסי מרחק בסיסיים בין אנשים.

אנחנו עדים לתהליך של הרס. אבל ההרס לא קורה ביום אחד. ולכן מצד שני יש גם זמן לנסות לפעול כדי לבלום את ההרס ולשקם את המרחב הזה של קיום אנושי בצוותא״

״כל הטרמינולוגיה של ריחוק חברתי מבוססת על סתירה, כי אין חברה בלי האפשרות של קירבה. הדיבור על ״ריחוק חברתי״ מציג את האדם האחר כמישהו שבאופן עקרוני מאיים עלי, הוא הנשא של המגיפה ויכול להדביק אותי. כמובן שאפשר להידבק, אבל השאלה היא איך במצב שאפשר להידבק אנחנו יכולים לשמור על אחווה וסולידריות. החשיבות של התרבות היא הסירוב לקבל שאדם לאדם זאב״.

התרבות לא יכולה לשרוד על יסוד התפיסה שאדם לאדם זאב?
״יש תיאוריות פילוסופיות-פוליטיות לא מעטות לפיהן ׳אדם לאדם זאב׳ היא תמונת הפתיחה לאנושיות שלנו. הטענה היא שחברה נוצרת מתוך הבנה שבסך הכול יהיה לכולם עדיף אם נוותר כל אחד ואחת על ׳הזאביות׳ שלנו, ונפקיד אותה במסגרת של כללים משותפים. ככה הופכים להיות אנושיים״.

כלומר, אנחנו זאבים בתחפושת?
"החיבור האנושי נוצר מתוך התמרה של הזאב שבנו לאנושיות, לתרבות משותפת, שבה אנחנו אף פעם לא רק לעצמנו. הנהגה טובה מטפחת את המרחב הזה כבסיס לסולידריות חברתית״.

״המרחב הזה שנקרא תרבות, יש בו גם הרבה שקר וצביעות. אבל בתוך המרחב הזה יש הרבה רבדים שמשתרגים זה בזה. צביעות זה חלק מלהיות אנושיים"

אתה מבקר את ההנהגה שיש היום, אבל זה לא התחיל ממנה.
״ברכט כותב ש׳בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים׳. אז כן, מצד אחד, הסיטואציה היום היא לא חדשה, אלא כזו שמקצינה ומכניסה לסחרור תהליכים שכבר קיימים, ובפרט הניאו-ליברליזם, זה נכון. מצד שני, אחד הדברים שקורים כעת זו התנערות לא רק מאמות מידה שהן חלק מתרבות, אלא גם ויתור על הצורך להעמיד פנים שאמות המידה האלה בכלל חשובות לנו״.

אולי זה טוב שיש פחות העמדת פנים.
״לעתים, יש לכך גם יתרונות. אבל, מבחינה תרבותית, העמדת פנים פירושה גם שאכפת לך ממה שהאדם האחר חושב עלייך, כלומר שלא מוותרים על איך נראים הדברים במרחב הציבורי. ויתור על העמדת פנים יכול גם לסמן ברוטאליות״.

לפעמים אנשים שהם מוסריים בעיני עצמם, יכולים במתק שפתיים ובשפה גבוהה לעשות מעשים רעים מאוד.
״המרחב הזה שנקרא תרבות, יש בו גם הרבה שקר וצביעות, זה נכון. אבל בתוך המרחב הזה יש הרבה רבדים שמשתרגים זה בזה. צביעות זה חלק מלהיות אנושיים. היא גם מניפולטיבית וגם מסתתרת תחת האתוס של סולידריות, ובמובן זה משמרת את כללי המשחק. כמובן, שבשלב מסוים הקליפה הופכת לריקה״.

"לא אמת, אלא רק כוח"

איך משפיעה התופעה של ה״פייק ניוז״ על התרבות? זו תופעה חדשה?
״המושג הזה התחיל לתפוס כותרות אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארה״ב. לאחר שטראמפ טען שטקס ההשבעה שלו היה הגדול אי פעם, אנשי ממשל אובמה הראו תמונות שמפריכות את זה. כשעימתו את הדוברת של טראמפ עם התמונות היא אמרה שאלו 'עובדות אלטרנטיביות'. בהתחלה עיתונאים לעגו לה, אבל מהר מאוד הסיפור התהפך. האפשרות להתעקש על אמת אובייקטיבית החלה להתמסמס.

״כאן קורה משהו דומה למה שדיברנו עליו בהקשר של הסולידריות והצביעות המוסרית. כשהדוברת של טראמפ אומרת ׳אלה עובדות אלטרנטיביות׳, מה היא בעצם אומרת? קודם כל, בלי שנרגיש, היא משנה את הדרך בה נהוג לדבר על אמת, ומרוקנת את המילה מתוכן״.

השבעתו של נשיא ארה"ב טראמפ לנשיאות. 27 בינואר 2016 (Jim Bourg/Pool Photo via AP)

אין יותר עובדות.
״האמת במובן המקובל של המילה לא חשובה יותר. במובן הרגיל של המילה יש תנאים עובדתיים ברורים לאמיתות של דבר, וגם תנאים לוגיים, למשל, אם משהו אמיתי אז ההיפך ממנו הוא לא אמיתי. אבל כל זה לא רלוונטי יותר כשמדברים על ׳עובדות אלטרנטיביות׳״.

אז מה בכל זאת מגדיר מה אמת ומה שקר?
״במצב שכזה, הכוח. ערך האמת של אמירה כבר לא נגזר מהקשר שלה למציאות שהיא מתארת, ולכן אמירות של פוליטיקאים כבר לא מתאמצות אפילו להתחזות לאמתיות. מה שבעל הכוח אומר זו האמת, ומי שמבקר זאת זה פייק ניוז. מה שהולך ומטשטש זה המרחב התרבותי המשותף, שבו יש לנו כללים ופרוצדורות משותפת דרכם נעשה בירור למה אמיתי ומה לא אמיתי ואיתם בא גם הצורך לנמק ולקחת אחריות״.

יש בעיה, שהשפה עצמה לא יכולה לגלות אם משתמשים בה באופן אמיתי או שקרי. המילים לא מפעילות אזעקה כשעושים איתן מניפולציה.
״מתי מתעוררת אזעקה? כשיש לנו תרבות שבה יש ערכים מבוססים שחשובים לנו ופרוצדורות שאנחנו מכבדים כדי לשמור עליהם. זה לא רק המילים עצמן, אלא העובדה שהן מגובות באחריות, בצורך לתת דין וחשבון, לנמק, להביא ראיות, וכמובן גם במנגנוניים חינוכיים ואחרים״.

ובלי הפרוצדורות האלה התרבות בדרך לתהום?
״כששלטון פועל פעולות איבה נגד התרבות, אז חשוב לא לוותר, חשוב להתעקש להטליא את הקרוע כל הזמן מחדש. כשאדם חושב באופן ביקורתי ומנומק, אז מעבר למומנט הפוליטי הספציפי החשוב שיש בביקורת, הוא גם מזכיר לסובבים אותו את השותפות שלהם במרחב המשמעות.

״המרחב הזה ספג מכות נוראיות עכשיו, הוא במצב לא טוב. מרחב השפה נפצע ונקרע, והתפקיד שלנו הוא לשקם אותו. זה לא פשוט בסיטואציה הנוכחית, אבל לשקם אותו אומר לאפשר לאריג האורגני הזה של התרבות, שמאפשר סולידריות, לחיות ולצמוח מחדש״.

מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה?
״אנחנו צריכים לחשוב ולדבר אחד עם השני. אנחנו צריכים ליצור אומנות, לכתוב שירה, לשיר שירים, להמציא פרפורמנס מסוגים שונים, להזכיר לנו מי אנחנו, לזכור שאנחנו יצורים משוחחים, שמילים מהותיות לקיום שלנו. זה יכול להיות גרפיטי, זה יכול להיות על קירות, על אוטובוסים. מילים שיוצרות ואורגות מחדש פשר.

כשאדם חושב באופן ביקורתי ומנומק, אז מעבר למומנט הפוליטי הספציפי החשוב שיש בביקורת, הוא גם מזכיר לסובבים אותו את השותפות שלהם במרחב המשמעות"

״הפגנות זה דבר חשוב, ויש להן אפקט פוליטי ישיר, אבל לא פחות חשוב זה שהן מזכירות לנו שאנחנו שייכים לאריג הזה של המובן המשותף. אנחנו צריכים מצד אחד ללמוד שוב להסתכל קדימה, לדמיין צורות טובות יותר של עתיד, אבל גם לזכור מי אנחנו, לספר מהתחלה סיפורים, על מי היינו, על מי אנחנו רוצים להיות, לאן אנחנו רוצים להגיע״.

איך משפיע עלינו הסגר במובן הזה, מפגש אנושי שמתקיים דרך רשתות חברתיות?
״אני לא בעד עמדות גורפות, חד משמעיות. צריך לראות תופעות עם ריבוי הצדדים שבהם. הסגר מרדד את הנפש, אבל זה לא אומר שהנפש לא יכולה לגלות מעמקים בסיטואציה הזו.

״לגבי הרשתות החברתיות, יש כאן תהליכים שלא התחילו היום, ולא מאפיינים רק את תקופת הסגר. פייסבוק, למשל, יכול להיות יעיל עבור מי שלא מסתפק בתקשורת הרשמית, אבל צריך לזכור שסוג ה״שותפות״, ה״חברות״ בו היא בעלת אופי מאד מוגבל. קשה, למשל, לדבר בפייסבוק שלא מתוך מסגרת של קידום עצמי. הדיבור שלך ישר מתקשר ללייקים שתקבל. זו בעצם העמדת פנים של חברות. בהקשרים מסוימים זה אולי לא בעיה נוראה. אבל זה בטח לא סוג של דיאלוג בין אני ואתה, כמו זה, שמרטין בובר מדבר עליו״.

אתה חושב שלאקדמיה יש היום חלק בתהליך של ריפוי התרבות?
״אני מאמין שכן. האקדמיה הישראלית היא אקדמיה מעורבת, שמצמיחה אינטלקטואלים ציבוריים וקולות פובליציסטים. מעבר לכך, עצם הלימוד של מסורות, של שפות, של מערכות של דימויים, של רעיונות… כל זה הכרחי בעיני כדי לאחות את הקרעים הנוכחיים״.

אפשר לעשות את זה ממגדל השן?
״הביטוי ׳מגדל השן׳ מצביע על סוג של ניתוק, שאכן קיים לפעמים. אבל, מצד שני, כדי לחשוב ולחקור באופן חסר פניות חשוב שתהייה מחיצה מהיומיום שלא תיתן למציאות הפוליטית הכול כך דורשנית לשעבד את המחשבה לצרכיה.

״האקדמיה סובלת גם מטכנוקרטיזציה של הידע, ומהרוח התאגידית ששולטת בכל. ועדיין, הקשר הבלתי אמצעי של האקדמיה עם החברה הישראלית הוא חשוב ואני מקווה שימשיך ויתפתח. הדיאלוג בין אנשי אקדמיה לקולות שאינם אקדמיים זה דבר שהייתי רוצה לראות יותר בחברה שלנו״.

פרופ' חגי כנען: "אנחנו צריכים לפעול מתוך תקווה שהעתיד יהיה יותר טוב" (צילום: חגי כנען)

פרופ' חגי כנען: "אנחנו צריכים לפעול מתוך תקווה שהעתיד יהיה יותר טוב" (צילום: חגי כנען)

אז יש תקווה לתרבות שלנו?
״צריך לפעול מתוך תקווה שהעתיד יהיה יותר טוב. אבל תקווה זו לא סתם מילה. הפירוש של התקווה זה שאנחנו צריכים לעשות מלאכה שעוזרת לקרב עתיד מסוג מסוים. לא לגמרי ברור איך ייראה העתיד הזה. הוא עדיין בלתי נראה, וגם לא בטוח שהוא אכן יגיע. אולי כן ואולי לא. תקווה היא תגובה אקטיבית ביחס ל-״אולי״ הזה.

״עלינו לעבוד במלאכת העתיד כדי שהוא אולי יקרה. באתיקה חושבים שהשאלה המוסרית המרכזית היא ׳מה אני חייב לאדם האחר׳, אבל כאן יש ממד נוסף, לא ׳רק מה אני חייב לך כאדם׳, אלא גם ׳מה אני חייב לדורות הבאים, לאנשים שיבואו אחרינו, לטבע׳״.

מה נותן לך באופן אישי כוחות?
״אני מאמין באפשרויות שעוד פתוחות בפנינו, כבני אדם. ואפשר להרגיש את הנוכחות שלהן בדברים קטנים וקונקרטיים. כשאני הולך ברחוב אני יכול לשמוח ממחוות אנושיות בסיסיות. אמא ותינוק, ילד וכלב, צעיר וזקן שפתאום מתחילים לדבר. מפגשים לא צפויים. אני רואה כתובת על קיר שפתאום קוראת לי KNOW HOPE.

״הפילוסופיה גם היא מאוד עוזרת. המחשבה לא מתרגשת מלהיות בסגר. כשחושבים לא נשארים במקום. כיוונים נפתחים, אפשרויות פעולה חדשות מתגלות, והדכדוך נעלם כי יש דברים שחשוב לעשות. התפקיד שלנו הוא לשקם את השיחה״.

עבודה של know hope, רחוב מטלון בתל אביב (צילום: דבר)