לילך (41) ואלי (44) שעיו, מתגוררים ברחובות עם ביתם הללי אורה בת שנתיים ו-8 חודשים. לילך היא מפיקה עצמאית של סדרות טלוויזיה. אלי עובד בתחום מערכות המידע בחברת טבע.

לילך: "היום אני בחצי משרה, ומגדלת את הללי אורה בחינוך ביתי, התחלתי עם זה עוד לפני תקופת הקורונה. אני עובדת בכל יום שעתיים או שלוש".

אלי: "בטבע היה נהוג יום עבודה מהבית עוד לפני פרוץ המשבר, כחלק ממדיניות לאיזון נכון בין עבודה למשפחה, כך שהמעבר לעבודה מהבית לגמרי, היה חלק יותר מאשר במקומות אחרים".

איך מסתדרים ביחד בבית כל היום?
לילך: "זה דבר מדהים ואני ממש נהנית מזה. הנוכחות של אלי בבית משמחת אותי, גם אם הוא עובד בחדר. אם זה לא היה בהקשר של הקורונה, בכלל הייתי מברכת על זה. אם יש שתי שיחות זום במקביל זה יכול ליצור מעט מתח, אבל לרוב אנחנו מסונכרנים בסדר. היה שלב שחשבנו לעשות לו"ז שבועי ולחלק מי אחראי על מה – אבל זה לא באמת עובד ככה. החיים דינמיים."

אלי: "אם פעם הייתה חלוקת תפקידים שאני עובד מ-7:00 בבוקר עד 18:00, וכשאני חוזר אני לוקח את הילדה, אז עכשיו התפקידים כבר לא ברורים. זה מאתגר. זה דורש להיות יותר בפוקוס ובשיח, לוודא שהדברים קורים. להתאים את עצמך לכל יום ולבלת"מים שלו".

הקורונה השפיעה עליכם כלכלית?
לילך: "אנחנו, תודה לאל, לא הושפענו כלכלית. אלי עובד במשרה מלאה עם כל התנאים, ואני כמפיקה השכר שלי הוא פר פרויקט. ביחס להוצאות בדיוק דיברנו על זה. אני חשבתי שההוצאות ירדו ואלי חשב שהן עלו. אתה לא מוציא על מסעדות ומתנות ואירועים, אבל אתה מוציא יותר על טייקאווי, חשמל, אוכל ומשחקים לילדה כמו נדנדות בסלון. בסוף אני מעריכה שזה די אותו דבר".

אלי: "מה שכן, אנחנו לא נכנסים לסופרים ולא לקניונים, זה נראה לנו יותר מסוכן בריאותית. אנחנו קונים במכולת השכונתית הקטנה, מוקדם לפני שאנשים מגיעים. ובמאפיה המקומית והירקן. זה יותר יקר אבל ככה אנחנו עושים כרגע. אנחנו גם עושים משלוחים אבל לא תמיד יש זמינים".​

איך זה משפיע על המפגש עם הילדה?
אלי: "פתאום היא כל בוקר רואה את אבא, אוכלים ביחד. אני נוכח 100% מהזמן ואין את ההרגשה ש'אבא בעבודה', אבל גם אין את ההתרגשות כשאני חוזר הביתה והיא רצה אלי. אין את סף הגעגוע. אתה כל הזמן חי את הבית וכל הזמן חי את העבודה וזה לא פשוט. זה הרבה יותר מעייף ואתה כל הזמן שואל את עצמיך אם נתת מספיק מעצמך בכל אחד מהמקומות".

יש ויכוחים?
לילך: "הוויכוחים הם על שטויות, לא על דברים מהותיים. הסיטואציה הכללית שלנו כל כך חזקה שזה מנטרל את הדברים המהותיים. על מה נתווכח? בעיקר התחושה הזו היא שיום יום, דקה דקה, שעה שעה, לשמור את הראש מעל המים".

אלי: "יש יותר ויכוחים מהרגיל, אבל יש בזה גם דברים מאוד טובים. זה להיחשף יותר. לראות מה קורה עם הילדה כל היום. כמות המשימות והעבודה שיש בדבר הזה: 'חינוך ביתי'. ידעתי את זה, אבל זה אחר לראות את זה. ההערכה שלי כלפי לילך רק עולה כל הזמן".

יש הבדל בין לעשות חינוך ביתי בתקופת סגר לימים כתיקונם?
לילך: "יש לנו ברחובות קהילה לא קטנה של חינוך ביתי. השנה הצלחנו ליצור קבוצה של 10 ילדים והקמנו מעין גן נודד. בשגרה נפגשנו ארבע פעמים בשבוע בכל פעם במקום אחר, וזה מאוד מאוד חסר. גם הילדה מתגעגעת ושואלת על 'החברים שלה מהגן'.

יש דברים טובים בתקופה הזו?
לילך: "אנחנו חיים את היום בפשטות – ארוחת בוקר, ללכת לגינה, לפגוש חברה בחוץ ולחזור לאכול צהרים. להיות ביחד. החופש שלנו מוגבל, אבל יש בי משהו שמאוד שמח על זה, על המקום הגרעיני והפשוט הזה. בלי כל הרעשים בחוץ".

לילך פעילה גם במסגרת קבוצת מתנדבים במרכז הקהילתי שדרות ח"ן. "הקהילה היא דבר שמאוד משמח אותי. זה נותן לי תקווה ותעסוקה. עשינו למשל פרוייקט של קישוט כל השדרה בשרשראות לסוכות. עשינו עכשיו על הגדר של המרכז הקהילתי 'מוזיאון פתוח' – מתחנו חבלי כביסה והילדים יכולים לתלות ציורים כמו במוזיאון".

ולמה בכל זאת מתגעגעים?
לילך: "לחופש, לטבע, לים. לזכויות שלנו. לפעילויות של הילדה, וכמובן למשפחה המורחבת, מתגעגעים מאוד מאוד".

אלי: "הכי אני מתגעגע למילה שיגרה. בסוף יש לה לשגרה את היתרונות שלה. זה שם גבולות ונותן דרך, אתה יודע לאן אתה רץ. כשאתה רץ מרתון אתה יודע שזה 42 קילומטרים. אבל כשאתה רץ ולא יודע אם זה מאה מטר, 10 קילומטרים, 40 או 100 – אתה לא יודע לחלק את הכוחות שלך. בשגרה אתה יודע למה להתכונן".

טיפ למשפחות אחרות
אלי: "צריך להבין שהתקופה מאתגרת ולהימנע מהשיפוט העצמי. בעיקר מול עצמך. לעובדים שלי אני כל הזמן אומר 'הכל בסדר, ננסה לפרוט את הלחץ למשימות', וצריך ליישם את זה גם על עצמי. לא להיות קשוח על מה הספקנו ומה לא הספקנו. למה הבית מבולגן – זה כי החיים עכשיו מטורפים. וזה הגיוני. משם גם באים הריבים, מהשיפוט העצמי".