"מי שנולד בדמוקרטיה, נלחם בצבא על דמוקרטיה, חונך לדמוקרטיה וחשובה לו המדינה הזו, צריך לקום ולהגיד מספיק". כך אומר יוני סלומון (39) מיפו, בעליו של קפה ניסו שנמצא מתחת לבית הספר למשחק "ניסן נתיב" כבר 4 שנים. מאז כניסת הסגר השני הוא קיבל דו"חות בסך 10,000 שקלים, גם בסגר הראשון צבר דו"חות.

למה הוא קם כל בוקר ופותח את העסק למרות האיסור? הוא מרגיש שבכך הוא נלחם על דמותה של המדינה ושום דו"ח לא מפחיד או עוצר אותו: "בסגר הראשון קיבלתי קנסות מעיריית תל אביב, שאחרי שפתחנו החליטה לתת לנו קנסות על שרפרפים בחוץ.

"בסגר השני החלטתי שהמקום יישאר פתוח, ללא שום שינוי מהתו הסגול שהיה תקף עד צהרי יום שישי של ערב ראש השנה. הסגר הזה פוליטי, הוא לא קשור לבריאות של אף אחד. אמרתי: עד כאן. אני פשוט נשאר פתוח".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אני קודם כל עובד כי לא קיבלתי שקל". אומר סלומון "אם אני לא מקבל כסף אני נאלץ להמשיך לעבוד. אם זה לפרנס את הבית שלי או לציית, אני אפרנס את הבית שלי, ואם זה למות מרעב או להסתכן בקורונה, אני אסתכן בקורונה".

ביום כניסת הסגר בראש השנה, סלומון השאיר את העסק פתוח: "הגיעו עשרות אנשים. ביום שבת פתחנו עד שעה 17:00 והגיעו עוד יותר אנשים מיום שישי. ביום ראשון פתחנו שוב, ואחרי שפקחים דיווחו הגיעה ניידת, בעקבותיה הגיעו עוד 4 ניידות, 12 שוטרים בסך הכל על עסק אחד.

קפה ניסו פתוח למרות הסגר. (צילום: אלבום פרטי)

"זה נגמר בדו"ח של 5,000 שקל, ולמרות זאת, העסק נשאר פתוח ללא ישיבה במקום. אני ממשיך ואני עובד. מאז קיבלתי עוד דו"ח אחד בדואר. זה לא עוצר אותי. מאז אנחנו פתוחים כל יום רצוף מעשר בבוקר עד עשר בלילה, עושים משלוחים ומשלוחים לטווח קצר, וגם טייק אווי. ומי שזה מפריע לו מוזמן להביא לי עוד דו"ח."

לא מכיר בממשלה, מחובר לקהילה

סלומון אומר שהוא לא מכיר בדוחות האלה, לא מכיר בממשלה ולא מכיר בראש הממשלה. הוא מבחינתו נמצא במצב של מרי אזרחי "השלטון פה רומס אותנו בחסות הקורונה, והגיע הזמן שאנחנו המסעדנים נגיד את זה בפה מלא. אנחנו לא מעניינים את מי שעומד בראש המדינה הזאת, מעניין אותו המשפט שלו. הוא נמלט מאימת הדין ובדרך פשוט מחריב את המדינה הזאת ואת בעלי העסקים בה".

המרד של סלומון התחיל דווקא מהחיבור לקהילה. "גם בשגרה אנחנו תורמים אוכל ל-35 ניצולי שואה מהשכונה כל יום שישי. בקורונה תרמנו מזון ל-200 משפחות קשות יום מיפו ג' ויפו ד', מאזור ומבת ים. המשכנו ונמשיך לעשות את זה גם אחרי הדו"חות. המדינה לא עוזרת ואנחנו נעזור אחד לשני, יש פה ערבות ותמשיך להיות. נישאר פה, נמשיך לפתוח ולא נוותר. נקרא לכל החברים שלנו שדופקים אותם לקום ולהתנגד"

"במקום להזרים כספים לכל מערכת הבריאות שלנו, להקים מערך אפידמיולוגי ולתגבר כוח אדם, מתנפלים על סקטור שלם של עצמאיים ומסעדנים שלא הגדילו את התחלואה, אלא להיפך, עבדו בהתאם לכל תקנות משרד הבריאות המחמירות ביותר, ניסו להחזיק את הראש מעל המים". הוא אומר "לסגר הזה אין שום הצדקה והוא אך ורק פוליטי. הוא בניגוד לכל הדעות המקצועיות, אין בו מתווה פיצוי ברור, אין שום מתווה יציאה מהסגר, אין שום השקעה בבריאות".

"היו צריכים להזרים תקציבים לעצמאיים כדי שיוכלו לשלם, היה צריך לעשות פה מנגנונים כמו באירופה של עידוד תעסוקה וסבסוד משכורות. הכל היה צריך להיעשות אחרת, טובת האזרחים הייתה צריכה להיות העיקר. מדינות שבאמת התמודדו עם הקורונה בצורה שאינה פוליטית ובאמת חושבת על האזרח הצליחו. לממשלה שלנו היו שבעה חודשים לעשות את זה, ולא עשו כלום."

"אני רואה את החברים שלי כבר מיואשים, שבורים נפשית. אין להם כוח למרוד", אומר סלומון. אבל אותו, "אף אחד לא ייאש ואף אחד לא ישבור", כך הוא אומר הוא אומר "לא דוחות, לא מעצר ולא כלא".

"אני נלחם פה על המדינה שלי, על החירות שלי, על הפרנסה שלי, על העובדים שלי, על הקהילה שלי פה ביפו."

לא עניין של כסף

סלומון כרגע עובד ומגלגל את תזרים העסק שלו. אנשי הקהילה תומכים בו, והוא מתעקש שזה לא עניין רק של כסף. "אנחנו בערך ב-20% פעילות. אני לא מרוויח, יכול להיות שאני גם מפסיד.  נכון להיום אנחנו פתוחים בצמצום גם של כוח אדם וגם של שעות. ההוצאות שלנו בהתאם, אז אנחנו כרגע מצליחים לשרוד.

"העניין הוא בעיקר אידיאולוגי. אני מוכן להפסיד כל יום 100 שקל ולא לסגור את העסק שלי ולהתחבא בבית. יש פה הרבה מעבר לכסף, זה שאלה של איך נחיה במדינה הזאת. אנשי הקהילה שלי כאן מחזקים את ידי, אומרים לי שאני האור שלהם בתקופה הזו שאני פתוח", הוא אומר.

"יש משבר אמון ענק בין השלטון לבין האזרחים, והוא נובע מזה שצייתנו ובכל זאת חזרנו למצב גרוע יותר ממה שהיה. כל שאר מדינות העולם המתוקנות יוצאות מזה, כי אין אינטרס פוליטי בתוך ההתמודדות עם הנגיף. אבל פה בכלל לא מדברים על קורונה.

"זה לא הגיוני שבמקום לשבת ולפתור את מה שקורה פה מדברים על הפגנות. אני לא בורח מהמדינה הזו, אני נלחם עליה. מי שנולד בדמוקרטיה, נלחם בצבא על דמוקרטיה, חונך לדמוקרטיה וחשובה לו המדינה הזו, צריך לקום ולהגיד מספיק."

"מהקורונה אין לי מה לפחד. אני שומר על עצמי, על העובדים שלי ועל העסק, פועל בהתאם לכל נהלי ההיגיינה והמרחקים. דואג שמי שבקבוצת סיכון נשאר בבית. אני יותר מפחד מזה שאנשים בסופו של דבר ימותו מבדידות, כי כל האוכלוסייה המבוגרת עכשיו מנותקת ממי שדואג לה ונפגעים בריאותית מהבדידות.

"בסופו של דבר, אדם שמח הוא אדם בריא ואנשים נכנסים פה לדיכאון, לחצים וחרדות. המצב הכלכלי והחברתי מסוכן לאין שיעור יותר מהקורונה, אין לי ספק בזה. אני מבין אנשים שמפחדים מהקורונה, אבל אני לא צריך לעצור את החיים שלי בגלל זה ובטח שלא למצוא את עצמי ברחוב עם חובות."