לא בכל יום פוגשים בן 92 עם תוכניות לעתיד. במיוחד לא בימים אלה, כששיחות בענייני גיל הזהב נסובות בעיקר על קבוצת סיכון ותחושת בדידות. זאב בורגר אמנם חי לבדו בביתו בהוד השרון, אך לא חש בודד. ולא רק בזכות העובדה שבנו ובתו גרים קרוב. בורגר, חשמלאי במקצועו וגמלאי של "דן", הוא צייר, והוא מתכנן תערוכה שתציג את עבודותיו. "כשאני מצייר", הוא אומר, "אני מרגיש שאני שווה משהו".

ציור של בורגר שתלוי על הקיר בביתו (צילום: טל כרמון)

מאז ומתמיד צייר. "זה משהו שנולדים איתו", הוא אומר ונזכר במורה הפולנייה בבית הספר היסודי. "בעיירה שגדלתי בה לא היה בית ספר יהודי, הלכנו לבית ספר מעורב, המורות כולן היו פולניות. מורה אחת, שהייתה אנטישמית, נתנה לנו משימה לצייר פרה. אני ציירתי טוב, אבל בסוף המשימה היא הראתה ציורים של ילדים פולנים, שהיו פחות טובים משלי, ואני לא העזתי להעיר לה".

ציוריו ממלאים את קירות הבית ותלויים גם על הקיר לצד המדרגות שמובילות אל הסטודיו שלו בקומה השנייה. "אני עולה לפה לפי החשק, מתי שבא לי", הוא אומר, בדרכנו לשם. שולחן העבודה שלו מותקן על גבי מכונת הכביסה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

איך אתה מחליט מה לצייר?
"לפעמים, להשראה, יש לי דוגמה שממנה אני מתחיל לצייר, ואז ממשיך לפי הדמיון". הוא מתכנן לעבוד על עוד ציורים, "ואז אעשה תערוכה. הציור נותן לי סיפוק, עושה לי טוב".

"אני מקווה שיקלו קצת ואוכל לחזור לבריכה"

בימי שגרה יש לו סדר יום קבוע. "אני מתעורר ברבע לשש ובשש ועשרים אני כבר בבריכה, אחר כך ארוחת בוקר ואז עיסוקים – או לצייר, או לכתוב. מעולם לא שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה היום?'. עכשיו אין בריכה, אז הסדר יום קצת משובש. אני יכול לקום בשמונה או בתשע לפי מה שבא לי".

הסטודיו של בורגר. על מכונת הכביסה מותקן שולחן העבודה (צילום: טל כרמון)

איך אתה מסתדר עם שיבוש השגרה?
"זה מפריע לי וזה חסר לי. אדם מתרגל. זה לא שנה, שנתיים. ופתאום סטופ, ואין. אני מקווה שיקלו קצת ואוכל לחזור לבריכה".

סגירת הבריכה אינה השיבוש היחידי. גם החנות שבה הוא קונה צבעים וציוד לציור נסגרה לרגל המצב. "היא על יד הבית, חמש דקות הליכה", הוא אומר, "אבל עכשיו הם סגרו, ואפשר לעשות הזמנות רק דרך הטלפון. אני לא יודע איך אעשה את זה בטלפון, זה לא כמו שאני הולך לחנות ובוחר בעצמי את הצבעים. אבל לא תהיה ברירה, אני צריך לחדש קצת את הצבעים".

"הכניסו אותנו לבלוק 66, בלוק של צעירים"

הוא נולד בקרקוב, וגדל בעיירה אושווינצ'ים, כבן בכור במשפחה של שלושה אחים ואחות. "לצערי הרב אף אחד מהם לא נשאר מלבדי. עברתי הרבה מקרים שחיי ניצלו. אני מחשיב את עצמי אדם בר מזל".

במהלך השואה עבר בכמה מחנות עבודה, ולקראת סוף המלחמה נשלח לבוכנוואלד. "הכניסו אותנו לבלוק 66, בלוק של צעירים. היינו בחלק המערבי של גרמניה והתחלנו לשמוע בומים של האמריקאים. ראינו שהשחרור מתקרב, אבל לא ידענו אם נזכה להישאר בחיים".

שני ציורים שצייר בורגר (צילום: טל כרמון)

הוא מספר על אחד המקרים שבהם היה בר מזל: "בשבוע לפני שהאמריקאים הגיעו למחנה, התחילו להוציא אנשים מהבלוקים. ידענו שאם מוציאים אותנו, אנחנו לא חוזרים. האחראי על הבלוק שלנו היה צ'כי, שהיה במחנה בגלל שהיה קומוניסט. לקומוניסטים היה סימון אדום ולא צהוב כמו ליהודים, את היהודים התחילו להוציא ראשונים, אז הוא החליף לנו את הסמל לאדום, והודות לו ניצלו הרבה ילדים".

את היום שהאמריקאים הגיעו למחנה הוא אומר שלא ישכח. "באמצע מגרש המסדרים עמד חייל אמריקאי שחור עם ג'יפ. כולם נדחפו כדי לגעת בו. גם אני רציתי, אבל לא היה לי כוח".

הוא מספר את זכרונותיו, וכשהוא מבחין בקעקוע קטן על היד שלי הוא שואל: "זה כאב?"
אני עונה שקצת. "אני אף פעם לא מבין איך עושים קעקוע ולא מפחדים שתצטערו עליו", הוא אומר. "אפשר להוריד", אמרתי. הוא מסתכל על המספר שעל ידו, ואומר: "חבר שלי ניסה להוריד את המספר ולא הצליח".

"אני לא מרגיש כל כך את הבדידות"

לישראל הוא עלה ב-1947, בעליה הבלתי לגלית, באנייה "תיאודור הרצל". "אחרי השחרור נתנו לנו אפשרויות לעבור לאנגליה או לארה"ב, אבל אני ידעתי שהמקום היחידי שלי זה פלשתינה".

בארץ למד חשמל. "היה לי מקצוע, התחלתי לעבוד בסולל בונה, ואחר כך התקבלתי ל'דן', והייתי חבר 'דן'". בשנת 56' נולד בנו וב-58' נולדה בתו. "גרנו בפתח תקווה, בקומה רביעית בלי מעלית, לא יכולנו להרשות לעצמנו עוד ילדים. אם זה לא היה המצב אולי היינו עושים עוד".

זאב בורגר. "אני לא מרגיש כל כך את הבדידות, כי אני עסוק" (צילום: טל כרמון)

עכשיו, בימי הקורונה, הוא צועד עם בתו בערבים, "ובימי שישי עם הבן. דואגים לי, גם זה מזל שיש לי. מביאים לי קניות. אני שמח בחלקי. היינו חבורה שלמה", הוא אומר, "אבל הזמן עשה את שלו. אין לי כבר חבורה".

לפני פרוץ המגפה, נציג מעמותה שדואגת למבוגרים בעיר היה מגיע אליו באופן קבוע. "היינו משוחחים. אדם מעניין, הוא מספר, אני מספר. עכשיו בגלל הקורונה הוא לא מגיע. אבל אני לא מרגיש כל כך את הבדידות, כי אני עסוק. או שאני קורא, או מצייר, או שבא לי לנוח. היום עובר בלי להשתעמם. אני לא מאלה שקמים בבוקר ואומרים: מה אני אעשה היום? אני לא מפחד להשתעמם, כי אני יודע לארגן לעצמי סדר יום. טוב שיש לי עיסוק".

הוא מתעניין בעמדותיי הפוליטיות, ומספר שאינו מרוצה מנתניהו. "אבל מה שאני חושב לא רלוונטי", הוא אומר, "אני מקווה שהקורונה תיעלם ונחזור לנהל חיים רגילים, לטוב ולרע. אבל נקווה לטוב".

ציור של בורגר על הקיר בביתו (צילום: טל כרמון)