כשדינה, בתו של מיכאל דייצ'מן, מתכנת בן 58 מחיפה, חגגה, ב-2002, את יום הולדתה ה-12, החליט אביה להכיר לה את השירים של הזמר האהוב עליו, בולאט אוקוג'אבה (Okudzhava), אחד מגדולי הזמרים העממיים של ברית המועצות.

דייצ'מן חיפש באוסף המוזיקלי שלו, עתיר הדיסקים, הקלטות והתקליטים, אך לא מצא את מה שחיפש. "אם להגיד את האמת, עד 2002 לא הקשבתי לו הרבה, אבל אז רציתי להכיר את השירים לבת שלי והבחנתי שפשוט אין דיסקים עם כל השירים היפים שרציתי להשמיע".

הוא החליט לעשות מעשה, ויצא למסע חובק עולם שנמשך 18 שנה. בסיומו הוציא לאור אוסף של 180 שירים, בהם 135 שירים שהוקלטו ונגנזו על ידי אוקוג'אבה, וכל זאת בלי ניסיון קודם בעריכה מוזיקלית דיגיטלית. "הכוח שהיה לי הוא שידעתי איך אני רוצה שהצליל יישמע".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"משורר מאלוהים בכבודו ובעצמו"

לקורא שאינו יוצא חבר המדינות, השם אוקוג'אבה אולי לא מוכר, אך בברית המועצות לא היה מי שלא הכיר אותו. "את אוקוג'אבה אהבה כל ברית המועצות", אומר דייצ'מן. "עשרות מיליוני אנשים הכירו ושרו את שיריו".

יחד עם ולדימיר ויסוצקי ואלכסנדר גאליץ', אוקוג'אבה נחשב לבולט שבאמני הבארדה – סגנון מוזיקלי עממי שצמח בברית המועצות בשנות ה-60. בדומה לאמני הפולק האמריקאי דוגמת בוב דילן, המוזיקאים שהשתייכו אליו כתבו, הלחינו וביצעו את שיריהם לצלילי גיטרה.

בולאט אוקוג'אבה (צילום: Reiche, Hartmut)

"אוקוג'אבה היה משורר מאלוהים בכבודו ובעצמו", אומר דייצ'מן. "הרבה פעמים משמעות השירים לא הייתה חד משמעית, ישנה עמימות מסויימת בכוונות, אבל אנשים אהבו אותו בדיוק בזכות זה. כל אחד ידע למצוא בשיריו משהו עבור הנפש שלו – והסגנון הזה נמצא בכל אחד מהשירים שלו".

אוקוג'אבה נולד ב-1924 במוסקבה למשפחה ממוצא גרוזיני-ארמני. אביו, קומוניסט מושבע, נעצר והוצא להורג ב-1937, שנת השיא של "טיהורי" סטלין. אוקוג'אבה הבן, לאחר ששירת ונפצע במלחמת העולם השנייה, חי זמן מה בבירת גרוזיה, טביליסי, ולאחר מכאן עבד כמורה בכפר באזור מוסקבה.

בתחילת שנות ה-60 חזר למוסקבה והחל להופיע במועדונים. הפופולריות שלו גדלה במהירות והוא הוזמן לתחנות רדיו ולטלוויזיה, ויצא לסיבובי הופעות, בהם הופיע לבדו עם הגיטרה שלו. בין שנות ה-60 לשנות ה-80 הופיע אלפי פעמים, וכתב שירים להצגות, למופעים, לתוכניות ולסרטים. ב-1997 הוא נפטר.

"דור הולך, והשירים נשכחים"

דייצ'מן, שעלה מרוסיה ב-1992 עם אשתו ובתם, היה בצעירותו חבר בלהקת רוק במוסקבה. "אני זוכר היטב שאמרתי לעצמי לאורך זמן שכאשר אתחתן, אעלה".

את שיריו של אוקוג'אבה הכיר מגיל צעיר, ואת מרבית התקליטים הרבים שברשותו, רכש בצעירותו, בחנויות במוסקבה. "שני התקליטים הראשונים שלי היו של אוקוג'אבה. בתור צעירים שרנו את שיריו מאות פעמים מסביב למדורות".

למרות הקריירה הארוכה והעשירה שלו, אוקוג'אבה הקליט רק חמישה אלבומים. שאר שיריו הוקלטו בהופעות רדיו, בתוכניות טלוויזיה ובמופעים.

אוסף תקליטי אוקוג'אבה של דייצ'מן. "כל אחד ידע למצוא בשיריו משהו עבור הנפש שלו" (צילום: דוד טברסקי)

"אמרתי לעצמי שבטח אמצע הכל באינטרנט", מספר דייצ'מן, "אבל לאחר שעות של חיפושים וקניית עשרות דיסקים, חלקם פיראטיים, גיליתי ששירים רבים שלו מעולם לא עברו דיגיטציה. שירים אחדים פגומים, אחרים קיימים, אבל לא בביצוע שקיים בתקליטים. חוץ מזה, הבנתי שיש שירים שלא יצאו מעולם".

איך דבר כזה קרה?
"זה הדהים אותי. מאז פירוק ברית המועצות הופקה כמות מטורפת של דיסקים של כל האמנים הגדולים. בברית המועצות אפשר היה להדפיס רק את הספרים שהשלטונות אמרו שראויים, וזה היה נכון גם ליצירות אמנות, סרטים ובטח ששירים. ואז פתאום בבת אחת – אתה יכול להוציא מה שתרצה. אני זוכר את זה היטב, החנויות היו מפוצצות בספרים, בתקליטים, בדיסקים, אבל אוקוג'אבה היה יוצא מן הכלל. הפיצוץ הזה דילג מעליו".

למה?
"היו לכך מספר סיבות: בעיות עם זכויות יוצרים, עם סלילי ההקלטות, אוקוג'אבה עצמו לא שש להוציא את השירים שלו, והוא חש שהשירים אותם הוא ביצע במופעים, שעברו בכל רחבי ברית המועצות, מספיקים".

מיכאל דייצ'מן. "כשהוצאתי את האוסף היו בעולם לא יותר מ-50 בני אדם שהכירו את כל מה שאספתי" (צילום: דוד טברסקי)

כמה יצירות שלו לא הוקלטו על גבי דיסקים?
"ניתן לחשוב על 200 שירים שבטוח אפשר היה להוציא, אבל יצאו רק 100. כלומר, כל שיר שני. אבל צריך להבין דבר חשוב: רבים מאוד הכירו את כל השירים, שמעו אותם בהופעות, חלקם הוקלטו כהופעות חיות. היו שירים שאני זוכר בוודאות שההורים שלי שרו לי. אבל דור הולך, והשירים נשכחים. אנשים שחיו בשנות ה-80 לא הכירו חלק מהשירים ואפילו אני גיליתי במהלך החיפוש שירים חדשים.

"כשהוצאתי את האוסף, לפני שנתיים, היו בעולם לא יותר מ-50 בני אדם שהכירו את כל מה שאספתי. רבים פנו אלי, אנשים שמכירים היטב את האמן, וסיפרו שישנם עשרות שירים שמעולם לא שמעו, והיה שיר אחד שאף אחד לא הכיר. אפילו המומחים הכי גדולים, שהקדישו את חייהם לחקר חייו ויצירותיו, אמרו שזה היה גילוי בעבורם".

השיר שאף אחד לא הכיר נקרא Ne vilik nash prood inegde razgulatsa vnem valne (האגם שלנו אינו גדול וגלים אין בו – ד.ט). הוא נכתב למחזמר 'המפתח הזהוב' שאוקוג'אבה כתב בין השנים 1984-1975, שמעולם לא פורסם או הוצג על במה.

איך הגעת אליו?
"חיפשתי הקלטות בכל מקום אפשרי. לחברת 'מלודיה', שהקליטה את כל השירים שלו במוסקבה, יש ארכיון גדול של אמני בארדה, ובו שמורות גם כל ההקלטות מהמופעים של אוקוג'אבה במשך השנים. כשלא מצאתי את הסלילים האורגינליים שחיפשתי המשכתי הלאה ומצאתי סליל בתחנת טלוויזיה בעיר סראטוב. התקשרתי אליהם אחרי שראיתי שהוא הקליט שם את השיר. הם היו מאוד אדיבים. בכלל, בכל מקום בעולם אליו התקשרתי וסיפרתי שאני עושה כזה פרויקט אנשים שמחו לעזור לי".

מה המקום הכי רחוק שהגעת אליו בשביל שיר?
"בחיפושים שלי תמיד הייתה חשובה איכות המופע. הגעתי עד לאספנים בפולין. תמיד חיפשתי את הסליל האורגינלי של הביצוע הטוב יותר. גם אם היה בידי סליל איכותי, אם הביצוע היה פחות טוב, המשכתי לחפש הלאה".

יש שירים שלא נכנסו לאלבום?
"יש 20 שירים כאלה. למרות שאלה שירים מדהימים ברמה הגבוהה ביותר, חלקם לא נכתבו עד הסוף והגיעו אלי רק במקטעים. יש שירים שההקלטה שלהם פגומה מדי ופשוט בלתי אפשרי להוציא אותם".

הסלילים הגנוזים

ב-1984, אחרי מסע שכנועים, אוקוג'אבה הקליט, בדרך לא דרך, 135 שירים, גם כאלה שלא ביצע במשך יותר מ-20 שנה. הפרויקט נמשך כשנתיים, אך התוצאה לא הייתה לרוחו והוא החליט לגנוז את הפרויקט. "הוא לא אהב את העבודה בסטודיו", מסביר דייצ'מן, "הבחירות האמנותיות שנעשו בזמן הפקת ההקלטות לא התאימו לאופי יצירותיו".

ב-2014 החליט דייצ'מן להשיג את ההקלטות הגנוזות. "בהתחלה הסלילים נעלמו. הם עברו עיבוד, ושיחררו אותם בשלב מסוים לאינטרנט. הם גם יצאו על גבי דיסקים, אבל במעבר מהסלילים לדיגיטל נוצרו הרבה עיוותים ורבים מהאנשים ששמעו אותם, ביניהם אני, לא הבינו מאיפה הם באו בכלל. זו הייתה עבודה מאוד לא איכותית שלא עשתה כבוד עם האמן".

לאחר חיפוש קדחתני באינטרנט ובעזרת יודעי דבר, הצליח דייצ'מן להגיע עד למשפחתו של המפיק שהיה אמון על ההקלטות. "אם להגיד בכנות, זה היה מזל גדול. הוא נפטר ב-2007 אבל הצלחתי להגיע עם המשפחה להסכמות וקניתי מהם את הסלילים המקוריים". את עשרת הסלילים הנדירים הוא שומר אצלו עד היום.

ב-2014 נסע דייצ'מן להיפגש עם אלמנתו ובנו של אוקוג'אבה כדי לקבל מהם אישור להוציא את כל יצירותיו כאסופה, כולל הסלילים הגנוזים.

"עבדתי שנה שלמה על הסלילים הללו"

שחזור המוזיקה שהוקלטה על הסלילים הגנוזים, מהווה את ההישג המשמעותי ביותר של דייצ'מן. "כדי לתקן את הטעויות שנעשו בזמן ההקלטות – רעשים, תקלות, חוסר בתיאום בין הכלים והקולות – היה צריך רסטורציה שלמה. לעיתים קרובות היה צריך להוריד ערוצים בכלי הנגינה, לשייף ולהסיר מקומות לא קשורים. לעיתים היה צריך לנגן קטע כלשהו ולהכניס לתוך היצירה. עבדתי שנה שלמה על הסלילים הללו, ממש כאן, בסלון ביתי, בעזרת תוכנות סאונד".

דייצ'מן, המחשב ואוסף שיריו של אוקוג'אבה. "אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה לו רסטורציה" (צילום: דוד טברסקי)

מה זה דרש?
"באולפן מקצועי עיבדו לי את הסלילים לקובץ דיגיטלי שניתן לעבוד עליו. לאחר מכן יש מספר סוגי רסטורציה: אתה יכול לקבל סלילים עם רעשים, לעיתים חזקים ולעיתים חלשים. הסרתם פוגעת באיכות המוזיקה, ולכן נדרשו מאות שעות של עבודה סיזיפית להסרה.

"ויש רסטורציה אומנותית, ממש כמו בציור ישן. שירים רבים הגיעו לא באופן מלא, אלא במקטעים ואני הייתי צריך לעשות מהם שירים. רבים הכירו את השירים האלה אבל לא הייתה אף הקלטה טובה שלהם, ודרך האזנה הצלחתי לשחזר אותם. אני מאוד מרוצה מעבודתי. אם אתן לך להקשיב עכשיו לשיר, לעולם לא תאמין שהוא נעשה מארבעה או חמישה חלקים שונים".

זה נשמע כמו עיסוק שיכול להוציא אדם מדעתו.
"קיבלתי לידיי את הסלילים המקוריים הנדרשים להוצאת כל שיריו של אוקוג'אבה, לאף אחד בעבר לא הייתה ההזדמנות הזו. הבנתי שאם לא אני, אף אחד אחר לא יעשה את זה. וזה דחף אותי קדימה. אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה לו רסטורציה. אם אתה לא אוהב את זה, אחרי שתשמע מקטע של 2 שניות במשך 30 פעם, לא תוכל יותר להאזין לו לעולם. תמיד אהבתי את אוקוג'אבה ומאז שהתחלתי לעבוד על שיריו אני אוהב אותו הרבה יותר. השירים שאני הכי אוהב שלו היום, הם אלה שעבדתי עליהם הכי הרבה זמן".

דייצ'מן משבח, בהקשר זה, את אשתו ובתו: "לשמוע במשך שנים מקטעים משירים שחוזרים על עצמם עשרות ומאות פעמים, זה אתגר לא פשוט. אשתי ובתי ביטאו גבורה אמיתית לאורך השנים האלה".

תמיד אהבתי את אוקוג'אבה ומאז שהתחלתי לעבוד על שיריו אני אוהב אותו הרבה יותר. השירים שאני הכי אוהב שלו היום, הם אלה שעבדתי עליהם הכי הרבה זמן"

איך מישהו ללא רקע מקצועי בתחום המוזיקה מצליח לעבד קטעים ברמה כזאת?
"תמרה בודיאן, מפיקה מוזיקלית מפורסמת ועתירת ניסיון, שעבדה עשרות שנים באולפני 'מלודיה' ועם אוקוג'אבה עצמו, הסכימה להצטרף לפרויקט. היא הפכה למורה והמדריכה שלי, הכל דרך האינטרנט והטלפון כמובן.

"פניתי אליה עשרות פעמים על כל תיקון, ובשלב מסוים כמות ההערות שלי הגיע לרמה כזו, שהיא ביקשה ממני לנסות לעשות את הרסטורציה בעצמי. בהתחלה לא האמנתי שאני יכול, אבל אחרי מספר שכנועים שלה ניסיתי, ולמרבה הפתעתי, אפילו טוב. זה היה דבר מאוד מפתיע לגלות על עצמי.

רסטורציה היא לא הרצון לשפר, להוסיף או לשנות את הצליל, אלא להחזיר אותו בדיוק לנקודה שהיה בה ביום שהוקלט"

"אבל הכלי הכי משמעותי שהיה ברשותי היה שידעתי באופן ברור איך צריך להישמע התוצר. זה הדבר הכי חשוב. רסטורציה היא לא הרצון לשפר, להוסיף או לשנות את הצליל, אלא להחזיר אותו בדיוק לנקודה שהיה בה ביום שהוקלט".

היו לך שותפים נוספים לפרויקט?
"אחרי שהסלילים הגיעו לידי, מצאתי את הקולגות שלי יחסית מהר, דרך האינטרנט. הראשון הוא סשה גלקין. הוא גר בבוסטון ומשוגע לדבר בדיוק כמוני. היינו בקשר יומיומי אבל באופן פיזי נפגשנו רק פעם אחת לפני כמה שנים, וגם אז לחצי שעה.

"השנייה, יבגניה אזימובה, מכרה שלי. היא מבקרת אמנות ועורכת מקצועית חשובה במוסקבה, שחקרה את האומנות של אוקוג'אבה במשך רוב חייה.

"עבדנו סביב השעון, וכמובן ללא תשלום. הפכנו למשולש פרודוקטיבי מאוד. אני הייתי אחראי על הסאונד, סשה הקשיב וביקר את עבודתי ויבגניה בחנה את הדברים מנקודת מבט אמנותית – בחירת השירים, סידור, עריכה אמנותית וכו'".

כמה עלה לך הפרויקט?
"30 אלף דולר. עשרת אלפים גייסתי תוך כדי, בעזרת חברים, ורוב המשכורת הפנויה שלי הלכה לזה".

"לא רציתי שזה ייזרק לאינטרנט ככה סתם"

בעידן היוטיוב והספוטיפיי, כשברוב הבתים אין בכלל נגן דיסקים, ההחלטה להוציא אוסף דיסקים מפתיעה, אך לדייצ'ן הסבר: "לא רציתי שזה ייזרק לאינטרנט ככה סתם, בלי צורה. בשביל ששירים ייצאו החוצה הם צריכים לצאת על דיסק, ארוז יפה, עם עטיפה. היה לי חשוב שככה זה ייצא. רק למען אוסף כזה הייתי מוכן להשקיע את כל השנים האלה".

איזה תגובות קיבלת?
"אלה שרכשו את האוסף מאוד התרגשו והתלהבו. היו הרבה מאוד תגובות חיוביות. הארכיבאי המפורסם ביותר ברוסיה לשירת בארדה, פיטר טרופיצקוי, שעומד בראש הארכיון של זמרי הבארדה הרוסים, אמר לי שאף אחד עד היום לא הוציא לאור את אוקוג'אבה בכזו רמה, והוא בספק רב אם אי פעם יוציאו".

למה לדעתך, בניגוד לוויסוצקי, שתורגם לעברית, את אוקוג'אבה לא תרגמו?
"השירים של ויסוצקי מתארים סיטואציות מאוד ברורות. הן כתובות בחדות ולהט וניתן לתרגם אותן כמעט לכל שפה. השירה של אוקוג'אבה מתארת כל כך הרבה גוונים של רגש ותחושות. הם עדינים וכל אחד צריך להבין אותם באופן אישי. השירה שלו בקושי מתורגמת לרוסית. הקשבתי לאלף ביצועים של השירים שלו על ידי אומנים שונים, שום דבר לא מתקרב למקור. אולי בעתיד אנסה לעשות כזה דבר גם לשירים של ויסוצקי וגאליץ'".

***

שיר על מוסקבה הלילית / בולאט אוקוג'אבה

לְפֶתַע כַּאֲשֶׁר בּוֹקֵעַ – קוֹל חֲרִישִׁי שֶׁל חֲצוֹצְרוֹת,
נוֹסְקוֹת מִלִּים כְּנֵץ הַשַׁחַר מִן הַשְׂפָתַיִם הַחַמּוֹת.
פִּזְמוֹן מִקְרִי כְּגֶשֶׁם קַיִץ נוֹדֵד לוֹ עַל הָרְחָבָה,
זוֹהִי תִּזְמֹרֶת תִּקְוָתֵנוּ בְּנִצּוּחָהּ שֶׁל אַהֲבָה.

בְּעֵת מִבְחָן, בִּשְׁנוֹת הַסֵּבֶל, גִּשְׁמֵי עוֹפֶרֶת מִשְּׁחָקִים
לְלֹא לֵאוּת הִצְלִיפוּ בָּנוּ, לְלֹא סִכּוּי לְרַחֲמִים.
וּמְפַקְּדִים מִזְּמַן הִצְרִידוּ, הוֹ אָז פָּקְדָה עַל הַצָּבָא
תִּזְמֹרֶת זוֹ שֶׁל תִּקְוָתֵנוּ בְּנִצּוּחָהּ שֶׁל אַהֲבָה.

חָלִיל שָׁחוּק, מֵיתָר קָרוּעַ וְעוֹר עַל הַתֻּפִּים רָפֶה.
בַּחֲצוֹצְרָה רוֹאִים יְרֹקֶת, אַךְ הַמְּתוֹפֵף כָּל כָּךְ יָפֶה!
הַחֲצוֹצְרָן אָצִיל כְּמֶלֶךְ, עִם אֱנוֹשׁוּת בִּבְרִית חוֹבָה
תִּזְמֹרֶת זוֹ שֶׁל תִּקְוָתֵנוּ בְּנִצּוּחָהּ שֶׁל אַהֲבָה.

(תרגום: זאב גייזל)
לשיר המקורי בעיבודו של דייצ'מן

***

את אוסף שירי אוקוג'בה ניתן להשיג בפייסבוק ובמסנג'ר: Михаил Дайчман
או במייל: ddina@bezeqint.net