הקורונה חשפה את התלות ההדדית שבין חלקי החברה הישראלית: כשבבני ברק חולים גם בתל אביב חולים.  בתלות הזו טמון פוטנציאל להעמקת הערבות ותחושת השותפות ההכרחיות כדי שהחברה הישראלית תוכל להתמודד עם המגפה כמו גם עם אתגרים עתידיים.

מימוש הפוטנציאל הזה תלוי בין היתר בקיום מדיניות חברתית המספקת ביטחון כלכלי וקיומי לכלל אזרחי המדינה, וב"ניו דיל" חרדי-חילוני שיהיה עסקת המאה של החברה הישראלית.

רבים בציבור הציוני חשים שהעסקה עם החרדים פגומה מיסודה. אלו משלמים מיסים, משרתים בצבא, ואלו לומדים תורה. יש כמובן עיוותים במצב הקיים. אבל יש עניין נוסף שלרוב מתעלמים ממנו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אי אפשר לקיים מדינה יהודית דמוקרטית ללא החרדים. זה נכון מבחינת הדמוגרפיה הישראלית, כמו גם ככל הנראה מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. גם מבחינת אופייה התרבותי של המדינה, אם נדע להתעלות מעל "מלחמות השבת", עשויה להיות לחברת הלומדים החרדית השפעה חיובית ומעשירה.

החרדים, שאינם ציונים מבחינת האידאולוגיה שלהם, הם רגל הכרחית בקיומו של החזון הציוני. החילונים והדתיים-לאומיים זקוקים להם. והחרדים זקוקים לציבור הציוני לא פחות.

במדינת ישראל זכה עולם הישיבות, שכמעט ונחרב בשואה, לפריחה חסרת תקדים. היקף המפעל והתנאים המאפשרים בהם הוא מתקיים ייחודיים למדינה היהודית הריבונית. אין קיום חרדי, כפי שאנו מכירים אותו, ללא מדינת ישראל.

כדי לנסח את ה"ניו דיל" הנדרש, יש להכיר בכך שהרבה מהמאבקים בין "דת" ל"מדינה" הם סוציולוגיים, יותר מאשר עקרוניים. משכך, נכון לנהל אותם במישור פרגמטי ולא סמלי-זהותי. במאמר שכתבה הפעילה החרדית מלכי רוטנר היא מזהה כי: "מרבית הקונפליקטים בין דתיים לחילונים במדינת ישראל אינם נסובים על הלכות או אמונות מסוימות והפרתן, אלא על השליטה בזהותה הנראית לעין של הספירה הציבורית״.

אין מניעה הלכתית לכך שפועלים שאינם יהודים יבצעו בשבת עבודות תחזוקה ברכבת. "גוי של שבת" הוא מושג הלכתי ידוע. גם לעבודה של פועלים חילונים, ה"מחללים" שבת גם ביום המנוחה שלהם, משמעות הלכתית שונה מאשר לאדם דתי הנדרש לעבוד בשבת (יש די סיבות סוציאליות אחרות להתנגד לעבודה בשבת אך זה נושא לדיון אחר).

אין מניעה בעולם הערכים הליברלי לאפשר מתחם (וולונטרי) לנשים בלבד בתוך אירוע ציבורי פתוח. "מרחב בטוח" הוא מושג המגיע מלב החשיבה הפמיניסטית. שותפות בין פמיניזם ליברלי ופמיניזם חרדי אינה יכולה להתחיל מהתעלמות מצרכיהן של נשים חרדיות.

אלא ששתי הדוגמאות האלו הופכות לסכסוכים בלתי פתירים כשהן מנוהלות כמאבק על שליטה בזהות המרחב הציבורי.

על כל צד להגדיר ולהסביר את מטרותיו ואת "עיקרי האמונה" שאין הוא רשאי, על פי הבנתו, לוותר עליהם. נדרשת כאן כנות.

חירות הפרט ואחריותו לחברה בה הוא חי הם עיקרים כאלו בעבור הציבור החילוני. חירות זו צריכה להישמר מכל משמר. את האחריות, תובע החילוני גם מן הצד השני. צורה כזו או אחרת של שירות, צבאי, לאומי או אחר, תידרש להבנתי מהחרדים כל עוד היא נדרשת מהציונים; לצד מעורבות גדולה יותר בנשיאת המשק הישראלי על ענפיו השונים. הפרטים המדויקים כאן הם עניין למשא ומתן.

עולם הישיבות הוא לב הציביליזציה החרדית. על אף ה"נטל" שהוא מטיל על מי שאין תורתם אומנותם, על המדינה היהודית לאפשר אותו ולתמוך בו. יתכן שהעסקנות הפוליטית הביאה את התמיכה הזו לעודף מוגזם, אך דיון על היקפה הראוי של התמיכה יכול להתקיים רק מתוך הכרה עקרונית בנחיצותה.

במקום הטחת האשמות, החוטאת למציאות המורכבת ואינה מקדמת דבר, יש להפנות מבט לעתיד. אף אחד מהצדדים לא ייעלם ולא יהפוך עורו. עמידה באתגר הקורונה, הנראה רחוק מסיומו, כמו גם באתגרים אחרים שיבואו, מחייבת שותפות חדשה בין הציבור החרדי לשאר חלקי החברה הישראלית.