צביקי פליישמן (30) גר בירושלים, ומגדל בה את שני ילדיו: סעדיה (6) ונאווה (3). לאחרונה סיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית וממתין להתמחות, בינתיים עובד בתחום התוכן כעצמאי, וגם כשכיר בתנועה שהקים, 'לא תשתוק', המבקשת לקדם את השיח בחברה החרדית על פגיעה מינית בילדים.

איך נראה סדר היום בבית?
"בבוקר יש לנו שגרה קבועה, אחרי שאנחנו קמים, אנחנו אוכלים ארוחת בוקר, מתלבשים ומתפללים. אחרי זה אנחנו עושים יחד את החובות היומיות של סעדיה. אין לו שיעורים בזום – המורים שולחים לו הקלטות בוואטסאפ, ולפי זה הוא ממלא את החוברת יחד איתי. אנחנו משחקים, יוצרים, יורדים לגינה".

אתה מצליח ללוות אותו בלימודים בתקופה הזו?
"קשה לי עם זה שאין מסגרת ואין תוכנית. אני לא איש חינוך, וכמה שאני משתדל ומשקיע כאבא, אני לא בטוח שאני יכול לתת להם מספיק גירויים ודברים שיקדמו אותם כשהם לא בבית הספר. לסעדיה, שהיום הוא בכיתה ב', לא היה באמת בבית הספר מאז פורים. זה שלב קריטי של קריאה, תחילת לימודי חשבון בסיסי".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"גם נאווה מכורה לגן, זה החיים בשבילה. היא כל היום מחקה את סדר היום של הגן – עושה את הריקוד, את התפילה, קבלת שבת כמו בגן. מושיבה אותי ואת אחיה ועושה לנו פעילויות. זה נעלם לה, וזה קשה לה. יש גם פער בין שני הילדים ואני לא יכול להעסיק אותם באותם הדברים".

נשמע שהם משלמים מחיר רציני בגלל הסגר.
"הילד שלי ברוך השם קורא, אבל אני מאמין שהלימודים מרחוק הם לא באמת הדבר האמיתי. אי אפשר לצפות מילד בן 6 להיות אוטודידקט ואני מרגיש שגם אף אחד לא מצא לנכון להתייחס למגזר הענק הזה של הורים – אולי שמישהו ינחה אותנו?"

"יש כאן הרבה אתגרים שכאבא אני נחשף אליהם פעם ראשונה. אני גם אבא צעיר, לא פז"מניק. ויש בזה גם חוויה של גילוי. אני רואה כמה הילד אוהב ללמוד, סקרן, אוהב אתגרים. את הקטנה שלנו גמלתי מטיטולים בתקופה הזו. גם אני למדתי פתאום איך להעביר חומר לימוד בצורה משחקית – להשתמש בכלים שיש לי וגם באלו שאין לי"

ואתה מצליח במקביל לעבוד?
"אני עובד מהבית כבר שנים רבות. הרבה לפני הקורונה. אבל עכשיו כשהילדים בבית זה ממש קשה. אני מוצא את עצמי מתעורר לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות או עובד אל תוך הלילה אחרי שהם הולכים לישון. זה מאתגר מאוד".

איך השפיעה הקורונה מבחינה כלכלית?
"בגל הראשון יצאתי לחל"ת מהעבודה שלי כשכיר, אבל כיוון שהמשכתי להכניס כסף מהעבודה שלי כעצמאי, בעצם החל"ת לא עזר לי ואיבדתי את רוב הזכאות לדמי אבטלה. בגל השני אמנם לא יצאתי לחל"ת – אבל בתפקידי כעצמאי היתה פחות עבודה ופחות כסף".

"בעצם מלבד המענקים, ה-500 וה-750 שחילקו לכולם, לא ממש קיבלתי סיוע. אני גם עורך עיתון שבועי שמחולק לכל מיני עסקים – וכשהעסקים הללו סגורים אין סיבה להוציא את העיתון וזה פחות פרנסה. היו לי גם כל מיני תוכניות לקריירה, ובתקופה הזו אתה לא יכול לתכנן שום דבר. הכל זז לאט. התחושה היא שהקפאנו את החלומות שלנו בחצי השנה האחרונה וזה מבאס".

מה עוד מאפיין את התקופה הזו?
"אנחנו גרים ממש מעל כיכר פריז בירושלים, מעל ההפגנות, והילדים חווים את התקופה הזו 'בקו הראשון'. בהתחלה הם מאוד פחדו מהרעש, ההמולה והשוטרים. סעדיה נכנס מזה ממש לחרדות. אבל אחר כך זה דווקא הפך אותנו למאוד 'מעורבים פוליטית ואזרחית'. הם מאוד מתעניינים. למה יש הפגנה? למה פתאום אין הפגות? מי אוהב את ביבי ומי לא".

"יש מחנות בבית. הבן שלי משום מה מאוד אוהד את ביבי ואני פחות, אנחנו 'מתקוטטים' לנו סביב העניין הזה, וזה משמח. מעז יצא מתוק. אני תומך בהפגנות אבל מפגין מהמרפסת, לא יצאתי להפגנות עצמן. מי שגר פה קצת פחות מתלהב, זה מפריע לשגרת החיים. זה קשה, אבל זה גם מביא משהו טוב".

למה אתה הכי מתגעגע?
"בעיקר למשפחה, שזה הכי חשוב. פחות ופחות אפשר להיפגש עם ההורים שלי, שמאוד מחוברים לילדים, וזה מאוד קשה לא להתרגש איתם, לא להיות ביחד בחגים. ציינו את החגים לבד בבית, הילדים ואני, וזה לא כל כך כיף".

"עכשיו אני גם לא הולך לבתי הכנסת, לא למניינים בחוץ ולא למניינים בפנים עד שתגמר ה'מסיבה' הזו. אז הכל בבית, ואין כל כך אווירת חג כי הרבה מהסמלים של החג חסרים. עכשיו כשהחגים נגמרו ו'חוזרים לשגרה' הבן שלי צחק – איזו שגרה? אנחנו בחופש… וזה נכון. זו תקופה ארוכה של חוסר יכולת לתכנן שום דבר".

טיפ למשפחות אחרות
"להתייחס לתקופה הזו גם כסוג של למידה אישית. של התפתחות אישית והורית מול הילדים. פיתחתי בתקופה הזו כישורים שלא היו לי קודם, וכדאי להתעכב על התהליך הזה שיכול לקרות בלי שנשים אליו לב. לחקור אותו, להתעמק באינטראקציה עם הילדים, במפגש הלימודי. לשים לב לאיך אנחנו כהורים התפתחנו".