לפעמים זה נראה כאילו לעולם לא אחזור לעבודה הקודמת שלי. אני עובד בעולם התרבות ואנחנו (כמעט) האחרונים בתור.

הייתי פותח, ומנסה להסביר למה תרבות יכולה היתה להיות מרכיב חיוני וחיובי דווקא בימים כאלה, אבל לא אעשה זאת. במקום רק אומר: יכול היה להיות פה אחרת, אבל לא אני סוכן המכירות של הרעיון הזה. במקום זאת, הלכתי לחפש פרנסה ואושר. יחד אם אפשר.

בחודשים האחרונים צברתי רזומה מרשים של התנסויות: חקלאות, בניין, ניקיון, התקנות בגובה ועוד כמה. מעין An Idiot Abroad לעניים, ובארץ.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

העבודה כשליח של מארזי חג תפסה אותי הכי חזק. זו היתה סוג של הרפתקה.

עבודת שליחויות מכילה אלמנט אחד שאני מאד אוהב – נהיגה, ואלמנט אחד שאני לא סובל – מתן שירות לאנשים. מעניין האם שני אלה ישתלבו או יבטלו זה את זה.

***

ההרפתקאה במספרים היתה בערך ככה:

שלושה ימי משלוחים.
36 שעות מצטברות על ההגה. (זה חוקי בכלל?)
65 ליטר דלק.
70 יעדים.
650 קילומטרים של נהיגה סזיפית, חלקה באיזורים הצפופים ביותר של הכרך הישראלי.
15 שקל טיפ. לא בממוצע. 15 שקל טיפ במצטבר מכל המשלוחים יחד. או שאני שליח גרוע או שהייטקיסטים הם קמצנים כמעט כמו שהם אמידים. כנראה שגם וגם.

ואם אני לא מצליח לאסוף טיפים לפחות אאסוף חוויות.

חוויה ראשונה: סיור קולינארי לא מודרך. טעימות. מאפיות, בישוליות צדדיות, וכל דבר שיכול להוסיף אנרגיה ולהקטין באסה, שזה בעברית בצק ושמן. או באנגלית: קומפורט פוד.

חוויה שנייה: סיור אדריכלות ונוף. אמנם יהוד, פתח תקווה ורמת גן הן לא ברצלונה, אבל היתה לי בכל זאת הזדמנות להציץ בחטף בעיצוב הפנים של אנשים אמידים למדי. וכך, דרך הדלת הפתוחה למחצה, התחלתי לדרג את היעדים שלי, מהיפה למכוער ביותר. בסיור הזה, נתקלתי במעלית המוזרה ביותר שראיתי מימיי. לפעמים מעליות הן בעצם מחסן מצעים ישן.

הכותב במעלית. "לפעמים מעליות הן בעצם מחסן מצעים ישן" (צילום: אלבום פרטי)

חוויה שלישית: חווית זן חוץ גופית, בקטנה. באיזשהו שלב, אחרי בערך 20-15 יעדים, איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן והמרחב. הוויז לקחה אותי לאן שאני צריך להגיע, שם נתתי לאנשים זרים חבילה שאיני יודע מה היא מכילה. לא ידעתי מה השעה, באיזו עיר אני נמצא והאם אני נוסע צפונה או דרומה. גם לא לגמרי ידעתי כמה יעדים כבר סיימתי, וכמה נשארו. ולזמן מה היה בזה משהו מדיטטיבי.

***

הבעיה שלי היא שאני נוטה לעשות להכל רומנטיזציה. כך, דמיינתי איך אפלס דרך בג'ונגל העירוני האכזר כשבידיי רק מאצ'טה חדה בדמותה של סקודה פאביה ידנית (רכב ידני לשליחויות – טעות מס' 1). רק גבר עייף והמכונית המיני קופמקטית שלו. רק אתה והמחשבות שלך. והמשימה.

אבל בפועל זו עבודה. סזיפית, מעייפת, וכשמדובר בכבישי ארצנו, כמובן שגם מאד מרגיזה לפרקים.

ואני, רק רציתי לסיים כל הזמן, ולא לטעות בדרך. אז אפשר לזרוק לפח את הכיוון של "רק אתה והמחשבות שלך". המחשבות שלך מתמקדות כרגע בלחפש חנייה בביאליק ברמת גן, כך שהתובנה הכי חשובה בשבילי מימי השליחויות היא שכדי לסבול את עצמי לכל כך הרבה שעות צריך לחשוב פחות ולנהוג יותר. לעשות פעולה אחת ברורה ופשוטה. עד היעד הבא. זו אגב שיטה ידועה לטיפול באנשים בשעת חרדה. כך שלצערי לא המצאתי את זה ולא אוכל לרשום על זה פטנט.

***

אני חושב שניגשתי לכל העניין הזה ממקום טוב. ערב לפני היציאה ביקשתי וקיבלתי בפייסבוק טיפים לאיך עושים את זה נכון. ניסיתי להקשיב לכולם: מוזיקה, פודקאסטים, קפה טוב, לקחת קופסאות אוכל, להשאיר את הסיגריות בבית, לעשות מתיחות ברמזורים ועוד.

אבל כמאמר המשורר: "אושר אינו דבר מדבק". אתה יכול לעשות הכל נכון, אבל אם אתה עושה עבודה שלא בא לך עליה, ולא מעניינת אותך, שום דבר לא ישנה. אי אפשר יהיה לעסוק בה לאורך זמן. לקח לי זמן להגיד את זה בקול רם: אני לא מתמיד כרגע באף עבודה כי אני לא מעוניין לשנות את עורי. אני תאורן וזה מה שאני, זאת העבודה שאני עושה מכל הלב, וזה מה שחסר לי מאז חודש מרץ.​