עולם התרבות עדיין בהקפאה, ומקומות הבילוי סגורים. עם זאת, ולאחר שתקופת החגים אופיינה בסגר, אפשר לנצל את הזמן בשביל לטייל בארץ. מסלול מורשת אחד, מבין רבים, מספר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל. סיור בעקבות המצור על ירושלים בזמן מלחמת העצמאות.

המסלול מורכב מ-5 תחנות. הוא מתחיל בחאן שער הגיא ומסתיים בחורבות הכפר דיר יאסין.

דוד בן גוריון עם הפיקוד הבכיר של ההגנה (קרדיט: ויקימדיה)

״המערכה תוכרע באותו פס אספלט צר שמחבר את ירושלים עם תל אביב״

ערב מלחמת העצמאות חיו בירושלים 100 אלף יהודים, כשישית מהיישוב היהודי בארץ. המלחמה החלה בכ"ט בנובמבר וכבר בדצמבר 1947 הנוסעים לירושלים החלו לספוג אש מצדי הכביש. למרות זאת, עד פברואר 1948, הבריטים עוד נכחו באזור וההתקפות על הפרוזדור הירושלמי לא מנעו ממרבית השיירות של היישוב היהודי לעבור. המצב השתנה במרץ 1948. המתקפות נעשו קטלניות, והדרך לירושלים נחסמה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"היה ברור שהמערכה על ירושלים לא תוכרע בעיר העתיקה, אף לא בקטמון ובשיח' ג'ראח, כי אם באותו פס אספלט צר המחבר את ירושלים עם תל אביב", כתב ההיסטוריון והסופר עמוס איילון, "הכביש הוא עורק החיים של העיר ובלעדיו לא היתה תקווה להחזיק מעמד".

דוד בן גוריון הבין זאת היטב ובוויכוח בינו לבין יגאל ידין, ראש אגף המבצעים של צה״ל, הוא אמר  "נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת מוות ליישוב העברי. הערבים מבינים זאת וירכזו כוחות רבים לניתוק התחבורה. אם תיפול ירושלים, כל השאר לא חשוב".

מחלף שער הגיא, ״רוחב הדרך היה 6 מטר בלבד לאורך 6 קילומטרים״ (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90).

תחנה 1 – חאן שער הגיא

הוראות הגעה: נוסעים בכביש 1 לכיוון ירושלים, יורדים במחלף שער הגיא לכיוון בית-שמש, נכנסים לתחנת דלק 'פז מסילת ציון' מיד עם החיבור לכביש 38, בכניסה לתחנה פונים ימינה לכיוון 'חאן שער הגיא'.

בוויז: חאן שער הגיא.

הסיור מתחיל בחאן שער הגיא, נקודה שמאפשרת להבין את השליטה שהיתה ליישובים הערביים על הדרך שמובילה לירושלים. בנקודה זו ניתן לראות את צוואר הבקבוק הטופוגרפי בקטע הכביש בין באב-אל-וואד (שער הגיא) לסריס (היום, סמוך לשואבה). הכביש מתפתל במעלה ההר, מה שהקשה והאט את הרכבים של אותם הימים. רוחב הדרך היה 6 מטר בלבד. לאורך 6 קילומטרים הכביש עולה כ-400 מ', כשהוא מתפתל בגיא עמוק בין רכסים מיוערים בחלקם, בהם התחבאו צלפים.

שרידי המשוריינים בשער הגיא. ״הכביש המתפתל במעלה ההר האט את הרכבים של אותם ימים״ (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

חאן באב אל וואד נבנה בשנת 1869, תקופת השלטון העותומאני, והורחב לצורתו הקיימת בשנת 1873. זו היתה הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת שער הגיא (מצודת חורבת חרסיס), נבנתה בשנת 1860. היא נבנתה כמגדל שמירה על הדרך בין יפו לירושלים. החאן נבנה מולה שנים לאחר מכן, כפונדק דרכים לצליינים ועוברי אורח.

עם סלילת מסילת הברזל לירושלים בשנת 1893, החלה תקופת הדעיכה של חאן באב אל וואד, עקב קיצור זמן הנסיעה של הרכבת לירושלים בכארבע שעות נסיעה. הנסיעה לפני כן ערכה בין כ-9 ל-14 שעות.

לא רחוק מהחאן נמצאות משאבות המים הבריטיות. ברוך ג׳ימלי, שהיה רס״ר מחנה של קריתי אבטח את המשאבות. בבניין מגורים או משרדים שניצב לידן, נמצאה הכתובת המפורסמת: "ברוך ג'מילי, פ"ת, פלמ"ח 1948".

תחנה 2 – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים

הוראות הגעה: חוזרים לכביש 1 לכיוון ירושלים, יורדים במחלף שער הגיא לכיוון בית-שמש, יורדים במחלף שורש לכיוון שורש, בכיכר הראשונה ימינה לכביש שעובר תחת כביש 1, בכיכר הבאה יש, הכביש מתעקל ימינה ומגיע לחניה של האנדרטה.

בוויז: אנדרטת פורצי הדרך לירושלים.

בסוף פברואר 1948 חל מפנה בפרוזדור ירושלים. הבריטים חדלו להשתמש בכביש שער הגיא, ותנועתם הועברה לציר לטרון-מעלה בית חורון. מרגע זה, ההתקפות על הדרך לירושלים נעשו כמעט ללא הפרעה. באותם ימים מונה עבד אל-קדר אל-חוסיני להיות המפקד הערבי של מרחב ירושלים, והוא שארגן את המתקפות.

אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. ״בצד ימין ראינו גל אבנים, זה היה פיתיון״ (צילום: ד"ר אבישי טייכר/ויקימדיה)

אם שיירות ספורות של רכבים הצליחו להגיע ליעדן לפני ההסלמה בלחימה, כעת גם שיירות ענק המוגנות במאות לוחמים התקשו לפרוץ את הדרך. ב-27 במרץ יצאו לדרכן שתי שיירות גדולות של עשרות רכבים, מלווים בעשרות לוחמי פלמ"ח. שיירת ׳יחיעם' שיצאה מנהריה לכיוון קיבוץ יחיעם הנצור, ושיירת ׳נבי דניאל׳ שיצאה מירושלים לעזרת גוש עציון הנצור.

ראובן ויצריבר, אחד מלוחמי שיירת ׳יחיעם׳, במסגרתה נפלו 46 לוחמים סיפר על הלחימה: "בצד ימין ראינו גל אבנים לא גבוה מפוזר על הכביש. זה היה הפיתיון. עברתי עם המשוריין את הגל הזה ואני רואה בצד ימין בבית הקברות המוני ערבים חמושים עם נשק וחגור. הם הסתתרו מאחורי הקברים שהיו מטר וחצי בלבד מהכביש. מפקד הפלוגה זרק רימון יד, ואז התחילה להיפתח עלינו אש חזקה שקשה לי לתאר".

שיירת ׳נבי דניאל' הצליחה להגיע לגוש עציון אבל בדרכה חזרה לירושלים נתקלה במארב במסגרתו נפלו 15 לוחמים וכ-40 נפצעו.

היתה גם שיירה שלישית, שיירת ׳חולדה', והיא היחידה שלא הצליחה להגיע לירושלים הנצורה. בשיירה היו 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו-7 משוריינים. השיירה נתקעה ליד הכפר הערבי ח'ולדה והתגלתה לערביי הסביבה. השיירה הותקפה על ידי מאות חיילים מצבא ההצלה הערבי וכן על ידי חיילי הליגיון הערבי שבאו מרמלה במשוריינים. 21 מאנשי השיירה נהרגו.

הפגיעה בשלושת השיירות האלה, והקרבנות הרבים, פגעו קשות ברוח היישוב היהודי. כתוצאה מכך, החליט פיקוד "ההגנה" ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. בניגוד לדעתם של רבים ממנהיגי היישוב החליט דוד בן גוריון להקצות את מירב הכוחות לשחרור פרוזדור ירושלים. בתחילת אפריל 1948 התקבלה החלטה על יציאה למבצע נחשון, המבצע בו נכבשו הכפרים והמצודות ששולטים על הדרך לירושלים.

המבצע, נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, וכן על שם נחום שושני, שכינויו ב"הגנה" היה 'נחשון', ונהרג ימים ספורים לפני כן. במבצע שערך 10 ימים ולילות, הועברו כמויות גדולות של מזון ואספקה לירושלים העברית. האספקה סייעה לתושבי ירושלים להחזיק מעמד במצור שהתחדש חודש ימים לאחר סיום המבצע, ונמשך עד לפריצת דרך בורמה ביוני 1948. היישוב היהודי הוכיח בפעם הראשונה שהוא מסוגל ליטול יוזמה צבאית, לתקוף, לכבוש ולשמור על כיבושיו.

תחנה 3 – בית העלמין בקרית ענבים

הוראות הגעה: חוזרים לכביש 1 לכיוון ירושלים, יורדים במחלף חמד לכיוון קרית ענבים, כיכר ראשונה שמאלה, כיכר שניה ביציאה הראשונה. עוברים את תחנת הדלק דור-אלון, נכנסים לתוך קיבוץ קרית ענבים. ממשיכים ישר עד חניון בית העלמין.

בוויז: בית עלמין אזרחי וצבאי קרית ענבים.

בית הקברות הצבאי בקיבוץ קריית ענבים, ממערב לירושלים, הוא בית קברות היסטורי של מלחמת העצמאות. הוא הוקם בתרפ"ב 1922 על ידי קבוצת קריית ענבים, ובשנותיו הראשונות נקברו בו ראשוני החלוצים, חברי הקבוצה וילדיהם.

בית העלמין בקרית ענבים. ״ביטוי לשילוב ולקרבה שהתקיימו בין חלוצי הקיבוץ והלוחמים״ (צילום: YoavR/wikimedia).

בבית הקברות הזה החלו להיקבר משנת תש״ח (1947-8) חללי ארגון ההגנה, הפלמ"ח וצה"ל, אשר נהרגו בקרבות על פריצת הדרך לירושלים; כמו גם חברי הקיבוץ שנהרגו בעת שירותם הצבאי ובמלחמות ישראל.

במלחמת העצמאות נהרגו 431 חיילי חטיבת הראל. מרביתם נהרגו בקרבות על הדרך לירושלים, ובירושלים עצמה. בית הקברות הוקם בתוך ערוצו של גיא היורד אל הקיבוץ מכיוונה של גבעת הראדאר (שהיום בנוי עליה היישוב הר אדר). על כן, נבנתה בו תעלה מיוחדת לשם ניקוז הזרימה הטבעית של מים במורד הערוץ אל מחוץ לשטח בית הקברות. החלקות הצבאיות והאזרחיות מהוות למעשה מתחם אחד, המהווה ביטוי לשילוב ולקרבה שהתקיימו בין חיילים ואזרחים מאז הקמת קיבוץ קריית ענבים, ושיאם במלחמת העצמאות.

מעבר לאנשי ההגנה והפלמ״ח טמונים בבית הקברות גם כמה מאנשי חטיבת עציוני, אשר הגנה על ירושלים. חלק מן החללים שנטמנו תחילה בבית הקברות הועברו מאוחר יותר לקבורה בבתי קברות אחרים, לבקשת בני משפחותיהם. כיום טמונים בבית הקברות 153 חללי צה"ל; מחציתם היו בני עשרים או פחות במותם.

בקצהו הצפוני של בית הקברות, במעלה הגיא, הוקמה אנדרטה לזכרם של נופלי חטיבת הראל של הפלמ"ח. האנדרטה היא מגדל רבוע, שבראשו מוצג סמל הפלמ"ח ומעליו שם החטיבה. על חזית האנדרטה, משני צדדיו של הפתח לחדר ההנצחה, נחקק הסמל של חרב שזורה בענף זית (סמל זה מוכר כיום כסיכת מ״מ).

האנדרטה תוכננה על ידי האמן מנחם שמי; בנו אהרן (ג'ימי) שמי, מלוחמי חטיבת הראל, נהרג במשלט המשותף ונטמן בבית הקברות. האנדרטה נועדה להידמות לאנדרטת האריה השואג בתל חי, זכר לכך שראשוני המתיישבים בקריית ענבים היו חניכיו של טרומפלדור. מנחם שמי ראה בהקמת האנדרטה מילוי צוואה של בנו, לאחר ששמע מאחד הלוחמים שהוא התכוון, טרם נפילתו, לבקש ממנו ליצור אנדרטה לזכר הנופלים.

במאי 1948, אמר בני מרשק, קצין חינוך והסברה בפלמ״ח ללוחמים: "ולילה-לילה, כמעט, היו יוצאים מחדר-אוכל זה חברים מן המשק לחפּור קברים בשביל אלה שלא חזרו אליו מן הקרב, והד נקישת המעדרים באדמה הסלעית הגיעה בדממת הלילה גם לכאן.

״ובשעות שחדר האוכל היה ריק ודומם, אז פתחו הקירות בשיחה ביניהם. הם שוחחו על טיפוסי האדם השונים שנזדמנו שם בו בערב ויצאו לקרב, על המפקדים הוותיקים, אנשי משק ותנועה, בוטחים וזקופי-קומה, ועל הצעירים שוחחו, מהם שרק עכשיו באו ארצה ועל אלה שהיו רזים, חלשים בגוף ובכל זאת יצאו עם היוצאים.

״ובבוקר, בשוב האנשים, פקדו את כולם, אחד-אחד: האין מי מהם חסר? … הנה שמו את לבם בזוג חברים שתמיד היו מהלכים יחד, אחד לא זז מחברו. והנה בסופו של לילה אחד אמר קיר לחברו: הַראית? האחד לא  שב  והשני מהלך עצוב, בודד, אינו מוצא לו מקום. לאחר יום שאל הנשאר בתמיהה ובמבוכה: הנה הוטל עליו להודיע את הדבר להורי הנעדר. איך יעשה זאת ומה יאמר להם? והנה בא יום וגם הוא, המבשר, איננו בין החוזרים … הרבה ראו ושמעו אותם הקירות".

תחנה 4 – הקסטל

הוראות הגעה: חוזרים לכביש 1 לכיוון ירושלים, יורדים במחלף הראל לכיוון מבשרת. בשדרות החוצבים פניה ראשונה ימינה לרחבת בעצמאות, שוב פניה ראשונה ימינה למעלה הקסטל, ושוב פניה ראשונה ימינה לראשונים שמתעקל שמאלה והופך לרחוב קרן קיימת. ממשיכים ישר עד לכניסה לגן לאומי הקסטל.

בוויז: אתר לאומי הקסטל.

בתחילת מלחמת העצמאות, ניהל אהרן חיים כהן, מייסד המחלקה לפועל הערבי בהסתדרות, מו"מ להסכם שלום עם הכפרים בעיבורה של ירושלים ובהם הכפר אל-קסטל, היושב סמוך למצודה שמיוחסת לתקופת הרומאים.

אתר הקסטל. ״הלוחמים הערבים לא ידעו עם עבד אל קאדר חי או מת״ (צילום: מרים אלטשר/פלאש90)

תוך כדי מו״מ, יצאו מהקסטל תקיפות ערביות על הדרך לירושלים, וב-25 בינואר 1948 התפתח קרב גדול בין יחידת פלמ"ח ולוחמים ערבים שהסתיים לאחר התערבות הצבא הבריטי. בקרב נהרגו 10 לוחמי פלמ"ח.

בליל ה-16 במרץ 1948 פשטו שתי מחלקות פלמ"ח על הקסטל והרסו בחומר נפץ אגף בבית המוכתר. בהתקפה נפגעו ערבים רבים. לאחר אותה התקפה החלה נטישת התושבים את הקסטל. בקרבות אלו נפל גדעון פלאי (ג׳וני), בן קרית ענבים שהיה מפקד הכוח.

בליל ה-3 באפריל 1948 התקיף כוח פלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע את הקסטל. בשעה 03:15 הגיעו לוחמי הפלמ"ח לקסטל ולאחר הפגזת מרגמות פרצו לכפר ולא נתקלו בהתנגדות. למחרת הם הוחלפו על ידי פלוגה א' מגדוד מוריה של חטיבת עציוני בפיקודו של מרדכי גזית.

באותו יום הגיע למקום קמאל עריקאת, סגנו של עבד אל-קאדר, עם 100 לוחמים וסביבם התקבצו מאות לוחמים מכפרי הסביבה. בשעה 14:00 החלה ההתקפה על המשלטים. המגינים במשלט נחשון נאלצו לנטוש את המשלט ולסגת.

באותו זמן שהה עבד אל-קאדר בדמשק, שם ניסה לרכוש נשק למתקפה המתוכננת שלו. תוך כדי דיון נודע לו שהיהודים כבשו את הר הקסטל והוא דרש תותחים. כאשר הוועדה הצבאית של הליגה הערבית העדיפה לתת תותחים לצבא ההצלה, הוא זרק את מפת ארץ ישראל בפניו של איסמעיל ספואת, ראש הוועדה, ואמר: "בוגד, ההיסטוריה תוקיע אותך. אני חוזר לכבוש את הקסטל עם נשק כבד או בלעדיו. אכבוש או אפול בקרב". עבד אל-קאדר הגיע למפקדתו בביר זית ומיד החל לארגן את המשך המתקפה על הקסטל.

ב-5 באפריל 1948 חודשה ההתקפה הערבית עם מאות לוחמים, שהצליחו לכבוש את המשלטים, וב-6 באפריל גם את המחצבה. קו ההגנה התקצר, ונקבע בשיפולי הכפר.

ב-7 באפריל 1948 המשיכו ההתקפות הערביות על הכפר. אנשי חטיבת עציוני שלא הוחלפו מאז ה-2 באפריל 1948 היו תשושים. גזית פנה מספר פעמים וביקש תגבורת מהפלמ"ח, אך לא נענה. בלילה הצליחו חבלנים ערביים לחדור לכפר ולהניח חומר נפץ במשקל 20 ק"ג ליד בית המטה. המטען שלא התפוצץ התגלה ופורק על ידי המגינים.

לפני עלות השחר של ה-8 באפריל 1948 עלו לקסטל עבד אל קאדר אל חוסייני מלווה בסגנו קאמל עריקאת ובשלישו ערפאת. הוויכוח בשאלה מי הרג אותו לא תם עד היום. לטענת אחדים היה זה מאיר קרומיול מחטיבת עציוני. העובדה שעבד אל קאדר נשאר בקסטל פצוע, שבוי או הרוג, התפשטה במהירות בקרב היישובים הערביים.

בתוך מספר שעות גויסו 1,200 לוחמים, תושבי האזור, שמטרתם העיקרית הייתה למצוא את עבד אל קאדר חי או מת. ההתקפה הגדולה החלה בשעה 10:00 מכיוון דרום, מהמשלטים "בועז", "המשלט המזרחי" ו"נחשון" שנכבשו עוד מקודם על ידי הערבים.

הם פתחו באש ממכונות ירייה, והחלו להתקדם. האש הייתה כבדה ומנעה תנועה בשטח. הלוחמים שנכנסו לעמדות, התנהגו באדישות וחלקם נרדמו לאחר שלא ישנו מספר לילות. בשעה 13:30 יצא מקריית ענבים כוח תגבורת שכלל 3 כיתות בפיקודו של נחום אריאלי. כיתה אחת נשארה לאבטחה ליד הכביש הראשי ושתי כיתות החלו לטפס על ההר.

בשעה 14:00 התקבלה הודעה שעמדת בית השיח' נכבשה ומגיניהּ נסוגים. המפקדים בשטח, גזית ואריאלי, הגיעו להחלטה משותפת לסגת מיד. שמעון אלפסי, סגנו של אריאלי, הורה לאנשיו: "הטוראים ייסוגו, והמפקדים יישארו לחפות". אמרה שהפכה מאוחר יותר לסמל צה"ל.

חלק מהנסוגים נסוגו לכיוון קריית ענבים, ורבים מהם נפגעו. חלק נסוגו לארזה ונחסמו על ידי משוריין ערבי שקטל את רוב הנסוגים. רק ארבעה לוחמים וביניהם מרדכי גזית שהיה פצוע בראשו, הצליחו להגיע לארזה. כל אנשי הפלמ"ח שנותרו לחפות על הנסיגה, נהרגו. כל הפצועים שנשארו על ההר, נרצחו. לא נלקחו שבויים בקרב הזה.

לאחר כיבוש הכפר מצאו הערבים את גופת מנהיגם. הכוח הערבי הגדול שרוכז תחת עבד אל קאדר והיה מסוגל לכבוש את מוצא וארזה ולהסתער על פרבריה המערביים של ירושלים, התפוגג במהירות. בכיר בוועד הערבי העליון, אמיל אל-ע'ורי, אמר: "יש אצלנו משהו בדם המייחס חשיבות כה גדולה לאיש. יש פולחן גיבורים כזה מסביב למנהיג עד שבמותו מתמוטט הכול".

ב-9 באפריל 1948 יצא כוח פלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע לעבר הקסטל. לאחר כניסה אל הכפר, הערבים החלו לברוח לצובא. בשעה 6:20 פרצה יחידת חוד לפסגת הכפר, ואחריה הגיע כל הכוח. הכפר היה ריק מלוחמים ערבים. לאחר התבססות במקום החלו הלוחמים בפיצוץ בתי הכפר. כל הבתים פוצצו פרט לבית המוכתר בפסגה.

ב-9 באפריל 1948 התקיימה הלוויתו של עבד אל קאדר בירושלים. מלבד אלפי לוחמים השתתפו בה תושבי העיר ומשלחות גדולות שהגיעו מהערים והכפרים בסביבה. כ-30,000 איש השתתפו בהלוויה. הוא נקבר בהר הבית. במקביל התנהל קרב לכיבוש הכפר דיר יאסין על ידי האצ"ל והלח"י (עם סיוע מהפלמ"ח), ומשום שכל הלוחמים הערביים השתתפו בהלוויה, איש לא בא לעזרת דיר יאסין.

תחנה 5 – חורבות הכפר דיר יאסין

הוראות הגעה: חוזרים לכביש 1 לכיוון ירושלים, יורדים בשדרות בן גוריון, פניה ראשונה ימינה לרחוב מגיני ירושלים, ממשיכים כל הזמן ישר: הרחוב משנה את שמו לגבעת שאול ובהמשך לעקיבא אזולא. אחרי תחנת דלק 'פז ענפי נשרים' פונים בצומת ימינה לרחוב כנפי נשרים. בכיכר הראשונה שמאלה לרחוב הרב רפאל קצנלבוגן. בכיכר הבאה ישר ולאחריה חונים.

בוויז: בית החולים כפר שאול.

בסוף המאה ה-19 נבנו בתי האבן של הכפר. שני מעיינות מדרום ומצפון סיפקו מים לכפר. כל אוכלוסיית הכפר הייתה מוסלמית. בשנת 1907 החלה להיבנות שכונת גבעת שאול מן הצד המזרחי של הוואדי על קרקעות שנרכשו מתושבי דיר יאסין.

הכפר דיר יאסין. ״בינואר 48׳ נחתם הסכם בין נכבדי דיר יאסין ואנשי גבעת שאול לשכנות טובה. במשך 4 חודשים מנעו אנשי הכפר התבססות של לוחמים בכפרם, עד לחודש אפריל. 120 מתושבי הכפר נהרגו כולל נשים וילדים״ (צילום: Effib/ויקימדיה)

ב-20 בינואר 1948, התקיימה פגישה בין נכבדי דיר יאסין ואנשי גבעת שאול, ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. במשך 4 חודשים מנעו אנשי הכפר התבססות של לוחמים בכפרם. בחודש אפריל הצטרפו חלקם ללחימה.

בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר על ידי כוח משותף של אנשי אצ"ל ולח"י שמנה כ-110 לוחמים. אף שמטרת המבצע היתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לידי קרב, שבמהלכו נהרגו כ-100 עד 120 מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים.

בקרב נהרגו 5 לוחמים יהודים ו-14 נפצעו. בשנת 1949 הוקם בכפר מחנה עולים, ובמקביל אליו שיכנו בכפר גם גרעין מתיישבים שהיה קשור לפועלי אגודת ישראל, מיוצאי פולין, רומניה וסלובקיה, שהקימו בו יישוב יהודי חדש – גבעת שאול ב'. בשנת 1951 הוקם במבני הכפר, בין השאר בבית הספר, בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול.

לאחר הקרב בדיר יאסין, יש שיגידו טבח דיר יאסין, המוני ערבים נמלטו מחשש שיירצחו על ידי כוחות היישוב היהודי. הקרב על הקסטל ופרשת דיר יאסין היוו תפנית במלחמת העצמאות, כמו גם כיבוש הערים המעורבות. עם זאת, הדרך להכרעה ולהקמת מדינת ישראל היתה רצופה עוד קרבות, כשלונות ומכאובים. במהלך המלחמה נהרגו יותר מ-6,000 איש, כאחוז מהיישוב היהודי שחי בארץ.

***

הכותב הוא עו״ד אופיר אלקלעי, מורה דרך, מנכ״ל ההסתדרות ויו״ר דירקטוריון ״דבר״