החזרה לפעילות של מעונות היום וגני הילדים בראשון השבוע כללה שינוי בהנחיות לגננות ולסייעות: לראשונה מתחילת התפרצות הקורונה, הן חויבו לעטות מסכה או משקף לאורך כל היום ולא רק בסיום ובפתיחת יום הלימודים. מתחילת הקורונה ועד לראשון האחרון, המסכה היתה רשות בלבד לגננות, שעבודתן דורשת תקשורת עם ילדים קטנים ואף עם פעוטות שעדיין לא למדו לדבר. כעת הנחו משרד החינוך, האחראי על גני הילדים, ומשרד העבודה והרווחה האחראי על מעונות היום עד גיל 3, כי מדובר בחובה.

גננים וסייעות בגני ילדים אומרים ל'דבר' כי על אף שהם מבינים שההוראה נועדה להגן עליהם ועל הילדים, היא יוצרת קשיים רבים בעבודה השוטפת ובתקשורת עם הילדים. מומחית לחינוך לגיל הרך מזהירה גם מפגיעה בהתפתחות הילדים.

"מדי פעם מורידים ומסיטים את המסכה כדי להסביר טוב יותר"

"גן ילדים זה מרחב עם המון רגשות", אומר רונן מטלון, גנן מזכרון יעקב, "הפנים הם המראה של הילד לגבי כל מיני רגשות ודברים שקורים במרחב שלו. אני מאוד אוהב להצחיק את הילדים, אבל עם מסכה הם לא רואים את הבעות הפנים שלי. גם כשאני רוצה להראות שאני כועס ולהציב גבול על דבר אסור, לא רואים את הבעת הפנים".

רונן מטלון (צילום: אלבום פרטי)

מטלון, שהילדים בגן שלו הם בגילאי שנתיים ושלוש, מדגיש שהתקשורת ההבעתית בגילאים הללו היא כלי מרכזי בתהליך החינוכי. "ההתייחסות והפנייה אחד לשני, ההקשבה לשפת הגוף והפנים, זיהוי רגשות, הם כולם כישורים קריטיים בשלב הזה. היעדר הפנים זה דבר שחסר."

בפועל, אומר מטלון, בתוך יום הפעילות שנמשך משבע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים ישנן סיטואציות שדורשות להוריד את המסכה. "אנחנו משתדלים להיות עם מסכות, אבל אנחנו לא רובוטים. מדי פעם מורידים ומסיטים את המסכה כדי להסביר טוב יותר. לפעמים צריך חיבוק ונשיקה. אין מה לעשות, לפעמים זה הדבר שהילד זקוק לו. אם יש סכנה אנחנו מורידים מסכה, ומדברים בצורה שהכי מותאמת לילד."

מטלון מבקר את מקבלי ההחלטות. "הם לא מצליחים להבין שכל החלטה שעוברת לצוות בסופו של דבר פוגעת בילד. אפשר להסתובב עם מסכה כל היום אם צריך, אבל עם מה יצא הילד מתוך כל זה?".

גננת וילדים בגן ילדים בכפר יונה (צילום ארכיון: חן לאופולד/פלאש90)

"הילדים לא קוראים את השפתיים שלי, זה פוגע בתקשורת"

ענת זאדה, סייעת בגן חינוך מיוחד בבת ים, מסבירה שהמסכה מקשה עליה וגם על הילדים. "כשאני נמצאת עם מסכה הם לא קוראים את השפתיים שלי, הקול משתנה וזה פוגע בתקשורת", היא אומרת, "אנחנו נחנקות ומזיעות במסכה, זה קשה. יום שלם מ-7 בבוקר עד 14:00, מתי ננשום? זה חונק, ובגלל זה בחלק מהיום הרבה גננות וסייעות מורידות, וגם אני, כי אי אפשר".

ענת זאדה (צילום: דוד טברסקי)

עם זאת, זאדה מדגישה כי "אנחנו משתדלות להקשיב להנחיות, כי אנחנו גם פוחדות על עצמנו. גם לנו יש משפחות, ילדים ובני זוג". לדבריה, המדינה חייבת שלקול את המשך פתיחתן של מסגרות החינוך. "גם בחינוך המיוחד הילדים נדבקים ומדביקים, וזה מסכן אותנו וגם את המשפחות שלהם, אני לא מרגישה שהנחיות ומקבלי ההחלטות רואים אותנו".

"זה בסדר שהמדינה מפקחת ומגבילה, אבל מה עם כלים?"

עמית בוב, גנן מתל אביב, אומר כי למרות הקשיים שהמסכה יוצרת במפגש עם הילדים, המפגש בגן עדיין עדיף על סגירת הגנים. "זה חשוב לילדים שפוגשים ילדים ומבוגרים אחרים ומשחקים איתם. לפחות שתהיה הסביבה הזו, כדי שהילדים יוכלו לגדול במרחב הכי נורמלי שמתאפשר כרגע".

עמית בוב (צילום: אלבום פרטי)

מבחינת בוב, המסכות הן רק סימפטום, והבעייה המרכזית היא היעדר השקעה תקציבית שהיתה יכולה להפוך את הגנים לבטוחים יותר. "כשאני מסתכל על התמונה הגדולה אני מרגיש שאין מספיק משאבים להתנהלות נכונה. למשל, השקעה כדי להבטיח שבגן יהיה מספיק מקום, שהוא יהיה מספיק מצויד וממוגן. בעלי הגנים שומעים היום הנחיות שאינן צמודות לתקציב ואינן פוגשות את המציאות. זה בסדר שהמדינה מפקחת ומגבילה – אבל מה עם כלים?"

"ילדים עד גיל 3 זקוקים לחיבוק, ליטוף, נשיקה"

יניב בר אור, מנהל מעון יום בכרמיאל ומנכ"ל התאחדות מעונות היום הפרטיים, קורא לשינוי ההנחיות במעונות לגילאי לידה עד 3. "העבודה עם ילדים אלו היא עבודה רגשית הכרוכה במגע רציף, ולכן לא ניתן לשמור על מרחק ולעבוד עם מסכות. ילדים בגילאים אלו זקוקים לחיבוק, ליטוף, נשיקה, והדחף הראשוני שלהם הוא לשלוח יד ולהוריד את המסכה כדי לגעת", הוא אומר. בהתאחדות קוראים למדינה לסגור את המוסדות ולפצות את הבעלים עד שירדו נתוני התחלואה וההנחיות ישתנו, ולאחר מכן לאפשר למעונות לעבוד רק חמישה ימים בשבוע כדיי למנוע תחלופת צוות.

יניב בר אור (צילום: אלבום פרטי)

מומחית לחינוך בגיל הרך: "מכשול להתפתחות"

"כשילד בן שנה רואה מסכה ללא הבעות פנים, זה מכשול להתפתחות", אומרת ד"ר אורית דרור, ראשת החוג לגיל הרך במכללת אורנים. דרור רואה את סוגיית המסכות כחלק מבעיה רחבה יותר – היעדר מתווה ברור ויעיל להפעלת כלל מסגרות הגיל הרך בשגרת הקורונה. המצב הזה קשור, בין היתר, לפיצול מערך הגיל הרך בין מאות מוסדות, ארגונים ורשויות מקומיות המפעילות אותו, וגם להנחיות העמומות יחסית מצד גורמי הממשלה. לדבריה, התוצאה היא הפקרת הגננות והילדים בשטח.

ד"ר אורית דרור (צילום: אלבום פרטי)

"אני רואה יישובים שלוקחים אחריות ומתארגנים", אומרת דרור, "עושים בדיקות לגננות באופן עקבי, ממפים את כלל מערכות החינוך ביישוב ויודעים להגיש עזרה ולסייע ביעילות. יש יישובים שחילקו בעצמם לקפסולות וחילקו הוראות מאוד ברורות שעזרו לחדד את הוראות העמומות של המדינה. צריך להבין, יש לך יישובים שיש בהם מסגרות שאף אחד לא יודע על קיומן – ואז, מי מחליט עליהן? מי דואג ולוקח אחריות?".

דרור מדגישה כי "במצב הנתון, גננות חייבות לשים מסיכה כדי להגן על עצמן, מכיוון שהמדינה לא מגינה עליהן".