ברחוב מסדה שבשכונת הדר בחיפה ניצב ארון לבן עליו מודבק פתק: "לאחד זה מיותר ולאחר זה אוצר". על המדפים כמה חולצות, מכנסיים, נעלי בית, נעלי עבודה, כפכפים ונעלי עקב. יום קודם היו שם מעט ספרים, אך כדרכם של החפצים שמגיעים ל"ארון הקהילתי" של תמרה ויגאל אמיתי תושבי השכונה, הכל בתנועה.

את הארון הניחו לדבריהם "לגמרי במקרה" מחוץ לתיאטרון הפרינג' המקומי שהם מנהלים – 'תיאטרון מרכז העיר'. "היה לנו ארון מיותר כי עשינו מכירה של כל מיני חפצים ובגדים והוצאנו אותו לשם", מספר יגאל (65), שחקן, במאי והמנהל האמנותי של התיאטרון. "שמנו בתוכו כמה בגדים ופתאום אנשים התחילו לשים גם. אנשים לוקחים ומביאים דברים לארון ותמרה מסדרת".

הארון והמסר (צילום: שי ניר)

"אותי הארון הזה מאוד משמח", אומרת תמרה (76), סופרת ומחזאית. "אישה אחת באה ומצאה חולצה שהייתה מאוד לטעמה. היא שאלה, 'כמה אני צריכה לשלם?' אמרתי 'את לא צריכה'. היא שאלה אם היא צריכה לתרום איזו תרומה. אמרתי לה, 'לא, זה שלך'. היא כל כך שמחה וזה מאפיין כל כך הרבה אנשים שבאים ומוצאים כאן דברים שהם אוהבים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

חוץ מספרים, בגדים ונעליים, נדדו לארון גם מצעים, כלי מטבח, צעצועים, מחבתות, מכשירים אלקטרוניים מסוגים שונים ואפילו מברשות שיניים. "כשאנשים מביאים", אומרת תמרה, "אז הם מביאים מתוך אהבה. כשמישהו שעובר דירה מביא דברים שהוא לא מרגיש צורך לעבור איתם לדירה החדשה וזה עוזר למישהו אחר, זה עושה הרגשה טובה. גם אנחנו למרבה הפליאה מוצאים דברים שממש מתאימים לתיאטרון".

הארון בזמנים שונים ביום. כדרכם של החפצים שמגיעים ל"ארון הקהילתי", הכל בתנועה (צילום: שי ניר)

מה למשל?
יגאל: "לדוגמה, היינו זקוקים לחליפה כסופה ופתאום מישהו שם חליפה כזו".
תמרה: "מבריקה!".
יגאל: "היינו צריכים לאיזו הפקה בגד בצבע סגול. פתאום מישהו הביא חולצת כפתורים סגולה ועניבה סגולה".
תמרה: "מה שחיפשתי!".

"חצי מהארון שלי לקחתי מפה"

אוליביה קשתי (27), גרה בדירה בבניין מעל התיאטרון וחלון חדרה נמצא בדיוק מעל המקום בו עומד הארון. אם הוא היה מעט גבוה יותר הייתה יכולה להושיט יד ולקחת ממנו חפצים בלי לצאת מהבית. היא נולדה באוקספורד וגרה בסקוטלנד עד שעלתה לפני כשנה לישראל. היא מלמדת יוגה ושיעורי אנגלית.

"שמתי הרבה מהבגדים שלי בארון ברחוב", היא מספרת. "אלו היו בגדים טובים שפשוט שכבו בארון ואף פעם לא לבשתי. וגם לקחתי בגדים. חצי מהארון שלי לקחתי מפה. גם את החולצה שאני לובשת עכשיו לקחתי מפה. לפעמים אני לוקחת בגד, מנסה אותו בבית ואם הוא לא מוצא חן בעיני אני שוטפת ומחזירה".

אוליביה קשתי. "גם את החולצה שאני לובשת עכשיו לקחתי מפה" (צילום: שי ניר)

את הבגדים שלה היא מעדיפה מיד שנייה. "אופנה מהירה זה דבר לא טוב. הרבה מהמוצרים פגומים ומתיישנים מהר, ובכלל, תעשיית האופנה מזהמת וזה רע לכולם. בגלל זה בגדים משומשים ובמצב טוב הם טובים יותר. בבריטניה הייתי קונה בגדים רק בחנויות צדקה. במהלך הסגר הארון הזה היה חנות הבגדים היחידה שהייתה פתוחה. יכולת לראות הרבה מאוד אנשים באים לפה כדי למצוא בגדים כי לא היה כל מקום אחר".

"זה נורא נחמד. אנחנו קהילה כזו בהדר", אומרת דינה, מנהלת משרד התיווך שעומד בסמוך לתיאטרון מזה 30 שנה. "עוברות פה גם נשים שבטוח קונות בגדים באלפי שקלים וגם הן לפעמים רואות משהו שמוצא חן בעיניהן ולוקחות אותו".

גם את משתמשת בארון?
"הבאתי בגדים שהיו גדולים או קטנים עלי".
וגם לקחת?
"היה איזה ז'קט שהיה קטן עלי אז החזרתי. הדברים פה מתחלפים כל הזמן".

"לפני הקורונה יכולנו לדחוס כ-25 צופים"

את התיאטרון שלהם, תיאטרון הפרינג' הראשון בחיפה, הקימו הזוג אמיתי ב-1996. "כשהגענו הייתה גישה שבחיפה צריך להיות תיאטרון אחד ותזמורת אחת", מספר יגאל. "אנחנו כמובן חשבנו אחרת והקמנו את התיאטרון הראשון הלא ממוסד. הכוונה הייתה להקים להקה של יוצרים חיפאים שחלק גדול מהם כבר עזבו את העיר. איתרנו חיפאים שירדו לתל אביב בלית ברירה והזמנו אותם להיות ראש חץ לקהילה בהדר".

יגאל אמיתי בתיאטרון. "אמרתי די. מוצאים מקום קטן משלנו בלי להיות תלויים בחסדים או בטובות" (צילום: שי ניר)

בהפקה התיאטרון הראשונה שיצרו השתתפו 12 שחקנים שחיו על קו חיפה-תל אביב. הלהקה החזיקה מעמד כשנתיים. בשנת 1997 הפכו לעמותה ללא בית קבע. הם הופיעו במוזיאון העיר, בהמשך שכרו מקום בתיאטרון חיפה, עד שלפני שנתיים החליטו שנמאס להם. "אמרתי די", אומר יגאל. "מוצאים מקום קטן משלנו בלי להיות תלויים בחסדים או בטובות. שיהיה שלנו לחזרות, להניח בו את התפאורה והתלבושות, שלא יהיו מפוזרים בבלגן במקומות שמופיעים בהם ובבית, וכמובן – בשביל להופיע".

הקומה השניה של התיאטרון. "רצינו שיהיה לנו מקום להניח בו את התפאורה והתלבושות, שלא יהיו מפוזרים בבלגן במקומות שמופיעים בהם ובבית" (צילום: שי ניר)

אביזרי במה ועוד (צילום: שי ניר)

הם שכרו שתי חנויות צמודות ברחוב מסדה, שברו את הקיר שהפריד ביניהן, ובחלל הקטנטן (25-30 מ"ר) הקימו במה והניחו מושבים – "לפני הקורונה יכולנו לדחוס כ-25 צופים". בקומה השנייה שנמצאת במעלה מדרגות עץ, מאופסנים חפצי יד שניה, תפאורה ותלבושות.

את ההפקות שהתרגלו להעלות על במה בגודל סטנדרטי, הם מתאימים כעת לבמה ברוחב של מעט יותר מ-3 מטרים. "הרבה אנרגיה הולכת על זה אבל מוצאים פתרונות", מסביר יגאל. "בפרינג' אנחנו רגילים לתנאים מיוחדים. משנים קצת את התנועה של השחקנים. הבעיה הגדולה היא שאין 'מאחורי הקלעים'".

קהל ממתין לתחילת ההצגה בתיאטרון מרכז העיר בשכונת הדר. "לפני הקורונה יכולנו לדחוס כ-25 צופים" (צילום: תיאטרון מרכז העיר)

כדי להחליף תלבושות במהלך הצגה, הם סוגרים את המסך "ועושים קטע קישור". את התפאורה הם משלימים בעזרת מסך חשמלי שהתמונה בו מתחלפת. בנם דני (33), זמר באופרה הישראלית שמתגורר בתל אביב, הוא גם צייר ופסל שמשפץ יחד עם אשתו, סופי, רהיטים ישנים. "יש לנו עזרה מהם בעבודות יד למיניהן, כולל תפירה, עבודת ריפוד וייצור בדים".

"הרחוב מקבל את כולם"

את רחוב מסדה מגדיר יגאל כ"רחוב של פליטים", ומסביר שזה כי מתגוררים בו "אנשים שלא מתקבלים בחברה. דרוזי עם נוצרייה, אנשים עם זהויות מגדריות אחרות. הרחוב מקבל את כולם".

"מסדה הוא רחוב / שאין כמותו טוב / בו מתגוררים ערבים ועבריים /החשים קרובים לא זרים", כתבה תמרה במקאמה המוקדשת לרחוב, וברוח הזאת, החליטו להקים את התיאטרון שלהם, דווקא שם. "רצינו קשר לרחוב כי זה לא רק תיאטרון אלא גם בית רב תרבותי שישמש מקום למפגש ומכירת הספרים של תמרה" מסביר יגאל. "כל הוויטרינה בחוץ מלאה מקאמות שתמרה כותבת וככה זה פונה לרחוב ויש מפגש בלתי אמצעי". "כל היצירות שלי הן עם אמירה של ביקורת על ההוויה הישראלית", אומרת תמרה. "אני כותבת על דברים שמפריעים לי בארץ, אבל אני תמיד באה עם פתרונות".

הכניסה לתיאטרון מרכז העיר. "רצינו קשר לרחוב כי זה לא רק תיאטרון אלא גם בית רב תרבותי" (צילום: שי ניר)

לפני הסגר הראשון עוד הספיקו להעלות שתי הפקות חדשות, "אבל הקורונה טרפה את הקלפים". אחת מהן היא 'ולדימיר ויסוצקי מדבר עברית' שרצה כבר יותר משש שנים. יגאל, שעלה מאוקראינה בגיל 16, תרגם את שיריו של ויסוצקי לעברית ותמרה הפכה את התרגום לשירה מחורזת. הוא אף זכה בגביע לציון תרומתו הייחודית למורשתו של ויסוצקי באמצעות ביצועיו בעברית מטעם פסטיבל ולדימיר ויסוצקי הבינלאומי בעיר קושאלין שבפולין. ביוני, בחלון הקצרצר בין הסגרים, עוד הספיקו להעלות פעם אחת הפקה חדשה של אופרה קצרה שמרבית הצופים בה היו תושבי השכונה. "בסופו של דבר", אומר יגאל, "עם הקורונה הקהל העיקרי שלנו יהיה מהרחוב ומהשכונה".

תמרה וספסלי התיאטרון שנבנו על ידי בנה דני. "אני כותבת על דברים שמפריעים לי בארץ, אבל אני תמיד באה עם פתרונות" (צילום: שי ניר)