החבלים מתנדנדים מצד לצד, גיר מכתים את המזרן, והתלמידים בבית הספר הבינלאומי לקרקסנות בבריסל (ESAC) מחייכים שוב, גם אם מבעד למסכה.
"אנחנו עדיין מתאמנים ועובדים קשה כמו בעבר", אומרת סידני בילינגז (20), תלמידת שנה שנייה, שנהינת מההזדמנות לתרגל את כישוריה האתלטיים.
"התלמידים התרגשו לחזור לעבוד על בסיס קבוע וליצור קשר עם המורים ועם מנהלי הפרוייקטים", סיפרה סילביה אובייטה (49) המורה הספרדייה לריקוד שהצטרפה לצוות בית הספר ב-2007.
ריינאלדו ראמפרסד, מנהל בית הספר הוונצואליאני, נאלץ לצמצם את מספר התלמידים ב-25% וליצור קפסולות בהן מתאמנים התלמידים בקבוצות קטנות. את שיעורי התאוריה עוברים בכיתות מקוונות.
רק השיעורים הטכניים מתבצעים פנים אל פנים והשימוש במסכות מתבצע לפי פרוטוקול נהלי הספורט הרשמיים של המדינה. כך נוצרים מצבים בהם תלמיד נתלה הפוך מהתקרה עם מסכה על פניו.
"במלוא הכנות", אומרת בילינגז, תלמידה מארה"ב, "זה לא כל כך שונה ממה שהיה. העבודה עם המאמנים השתנתה מעט: אנחנו שומרים על מרחק והם עוטים מסכות כל הזמן, אבל היחסים עצמם לא השתנו בהרבה".
כמו תלמידים רבים אחרים, בילינגז מרגישה שהקורונה מקשה עליה לדמיין את עתידה. "אני לא לגמרי בטוחה היכן אהיה עוד חמש שנים. אני מרגישה שהרבה תלוי באיך שנתמודד עם הקורונה. כל מה שאני יודעת זה שארצה להופיע וליצור בקרקס".
