נטלי ראס (47) מגיעה לדירתו של אלכס, אחד משני המטופלים שלה, בשש בבוקר. בתשע היא מסכמת את מה שהספיקה הבוקר: "הערתי אותו, עשיתי לו גילוח, החלפתי מצעים, ניקיתי את הרצפה, עשיתי ארוחת בוקר, עשיתי לו מקלחת, החלפתי לו בגדים והכנתי ארוחת צהריים".

נטלי, מטפלת סיעודית עם ותק של מעל 20 שנה, עובדת בחברת "דנאל". אל המטופלים היא נשלחת מטעם הביטוח הלאומי. את המטופל אלכס, בן 80 היא מכירה כבר תקופה ארוכה: "התחלתי לעבוד עם אשתו, שהייתה משותקת ונפטרה לפני שנה. אני עם המשפחה כבר 11 שנים".

מה את עושה עם המטופלים?
"כשיש לי מטופל סיעודי עם טיטולים, אז מחליפה כמובן. אחראית גם על מקלחת, גילוח, הגיינה. מטפלת בבית: כביסות, בישולים, קניות, ואם צריך אז גם תורים לבדיקות ולאחיות. ממש הכל, כמו יד ימין של המטופל". מסבירה נטלי תוך כדי שהיא מושיבה את אלכס חזרה על הספה אחרי שניסה לקום אך התקשה להחזיק את עצמו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"עם אלכס אני אוהבת לשחק קלפים ומשחקים, לפעמים אני מפעילה מוזיקה ועושים ביחד תנועות וריקודים. הוא לא יוצא כל כך מהבית אז זה חשוב להפעיל ולהזיז את הגוף, לעשות פעילות". היא מוסיפה בצחוק: "אם אני לא יכולה לשבת כל היום, אז גם הוא לא יישב!"

נשמע שאתם נהנים שניכם ביחד
"כן, אבל אנחנו שלושה" היא מחייכת ומספרת שלפני כמה שנים היא שידכה לאלכס את וסילי, גור חתולים שבינתיים כבר התבגר "לפני חמש שנים מצאתי אותו ליד הבית, הכנסתי אותו ומאז הוא כאן. אלכס מת עליו, הוא מציל אותו. ווסילי מאוד רגיש, הוא מבין שיש בעיה. הוא מניח את הראש על הברכיים של אלכס בעדינות ונותן לו ללטף אותו, אבל איתי יש לו עסק. אם אני לא נותנת לו מה שהוא רוצה, הוא עושה בלאגן".

(צילום: הדס יום טוב)

"חוץ מאלכס, יש לי מטופלת נוספת שאני איתה כבר 8 שנים. היא לא סיעודית אבל היא פה לבד בארץ, לפני הקורונה הבת שלה הייתה באה לבקר אבל מאז לא. אין לה עם מי לדבר, אני זמינה גם אליה 24/7."

"מי שאין לו אופי לא יחזיק מעמד דקה בעבודה כזו"

נטלי עלתה לבד לארץ ממוסקבה ב-1995, לאחר שלמדה ועבדה כאחות מוסמכת במחלקה אונקולוגית בבית חולים ברוסיה. כשהגיעה לישראל גילתה שלא מכירים בתעודות ובניסיון שצברה. את בעלה, גם הוא מטפל סיעודי שעובד בהוסטל לניצולי שואה, הכירה בארץ. בנה הגדול מתוך שלושה, הודיע להם לא מזמן שבכוונתו להמשיך את המסורת המשפחתית וללכת ללמוד סיעוד.

"אני שמחה, למרות שזה קשה. לעבוד ברפואה, בסיעוד, בטיפול, צריך לזה אופי, ויש לו אופי. מי שאין לו אופי לא יחזיק מעמד דקה בעבודה כזו".

"לא כל אחד יכול לעבוד עם אדם סיעודי", אומרת נטלי. "צריך לדעת איך לטפל, איך להתייחס לבעיות קוגניטיביות, איך להרים אותו, איך לנקות אותו ועוד. הכשרה כמו שצריך לא תמיד יש, ושכר מתגמל זה בטח לא".

מה קשה בעבודה שלך?
"ההתמודדות עם אבדן. זה נראה לי הדבר הכי קשה בעבודה הזו. לפני שעבדתי עם אלכס עבדתי עם גלינה אשתו כשמונה שנים. אהבתי אותה, נקשרתי אליה. כשהיא נפטרה לפני שנה היה לי מאוד קשה, בקושי חזרתי לעצמי. כשאת עובדת אצל מישהו המון שנים זה לא פשוט להיפרד. לפעמים את ממש נופלת לתוך בור נפשי שאת לא יודעת איך לצאת ממנו".

שלוש שנים של מאבק על תנאי העבודה

מה שהכי קשה לנטלי זה הזלזול במקצוע וכתוצאה מכך גם התנאים שבהם המטפלות עובדות. "התנאים לא פשוטים. למשל, זמן המעבר בין המטופלים לא משולם, וזה לא הוגן ומאוד מקשה על טיפול ביותר ממטופל אחד. כשאני מחשבת את הזמן הזה המשכורת שלי יכולה לרדת מתחת ל-29 שקלים לשעה".

"יש לי מטופלים סיעודיים, יש מטופלים יותר קלים. בלי טיטולים, בלי מקלחות וכו', אבל אנחנו עדיין מקבלים את אותה המשכורת. גם הוותק והניסיון שלי לא משנה את המשכורת. ואם המטופל שלי חלילה נפטר, אני לא מקבלת מכתב פיטורים ולא זכאית לפיצויי פיטורים, ואני יכולה לחכות ללא עבודה הרבה זמן עד שיהיה מטופל חדש".

המטפלות הסיעודיות מנהלות כבר שלוש שנים מאבק מול הביטוח הלאומי על תנאי העבודה. נטלי היא אחת ממובילות המאבק הזה והיא גאה בהישגים שכבר הצליחו להשיג: "פעם היינו צריכות לדווח שעות בכניסה וביציאה דרך הטלפון בבית של המטופל. זה היה בעייתי כי היו הרבה ימים שלא התחילו בבית המטופל, אלא בבית המרקחת כדי לקנות תרופות או בסופר או בחנות, ואז בעצם הפסדת שעות. נאבקנו על זה והיום זה השתנה, שזה טוב. לצערי, יש עוד הרבה דברים שצריך לתקן בתנאי העבודה. אנחנו עדיין במאבק על התנאים".

לתפוס רגעים של אושר

"אני פשוט אוהבת לעזור לאנשים, אני רואה את התוצאות של העבודה שלי. אשתו של אלכס, גלינה, הייתה משותקת לגמרי. הארכתי לה את החיים בכמה שנים טובות. הייתי מגיעה אליה והמדדים היו מתאזנים, היא הייתה פורחת בכל פעם שהגעתי. פתאום יש לה חברה, יש לה עם מי להיות, עם מי לדבר, אז היא נרגעת. כשאני רואה את זה הלב שלי שמח, אני לא צריכה יותר מזה."

יום בעבודה עם נטלי ראס, מטפלת סיעודית (צילום: הדס יום טוב)

"המטופלת שאני הולכת אליה עכשיו, ביקשה שאקנה לה בדרך שוקולדים. זה שיש מישהו שיכול להביא משהו נחמד או משהו טעים, כבר מעלה עוד חיוך. זה הדברים הקטנים שמהם עשויים החיים, בגיל הזה ולא רק בגיל הזה. מדובר בדור של אנשים חזקים, יש הרבה מה ללמוד מהם, אני לא יודעת אם אני אגיע לגיל הזה. צריך לחיות, זה הכל. לתפוס רגעים של אושר, להנות מהחיים."

עוד דבר שנטלי מציינת הוא הקרבה העמוקה שנוצרת עם המטופלים ומשפחותיהם. "זה ממש כמו עוד משפחה", אומרת נטלי. "הבן של אלכס הוא כמו אחי, יש לנו קשר מאוד קרוב כבר המון שנים. אני באה אליו הביתה, חוגגים חגים, ממש נהיים חברים. גם אם לפעמים נגיד צריך לבוא לעזור במשהו בשבת, אז אני באה גם בשבת. זה כמו שאני אבוא לאחד ההורים שלי".

הקורונה משפיעה על העבודה שלך, על המטופלים? הם מבינים מה קורה?
"אלכס לא כל כך מבין, המטופלת השנייה יותר מדי מבינה. כל היום היא בחדשות. אם הייתה לה אפשרות היא הייתה גם משתתפת בהפגנות", היא צוחקת.

"בקורונה אנחנו כל היום עם מסכות, זה קשה", היא אומרת, ומוסיפה שבעיית הבדידות, שקיימת גם ביומיום, מודגשת עכשיו במיוחד. "אני יכולה לבוא וסתם לשבת עם הבן אדם ולדבר איתו, לראות טלוויזיה יחד. שיש מישהו שיושב לידם, שאפשר לשפוך עליו את הסיפורים, את מה שמרגישים, זה כבר הרבה יותר טוב".

אנשים שעברו ועשו הרבה בחיים

נטלי אומרת שהאנשים שאיתם היא עובדת נחרטים בנפשה: "יש רגעים שאת צוחקת ויש רגעים שאת בוכה. אני לא אשכח רגע עם מטופלת שלי, שהייתה מהמטופלות הכי אהובות שהיו לי. הגעתי אליה לבית החולים כשהיא הייתה כבר ממש לקראת הסוף. רבע שעה אחרי שיצאתי היא נפטרה, כאילו היא חיכתה לי, להיפרד ממני. היא הייתה אישה מדהימה ומאוד משמעותית בחיים שלי".

"אנשים בארץ הם אנשים טובים", היא אומרת. "במהלך השנים הכרתי אנשים נפלאים. אני עובדת עם אנשים מבוגרים, אנשים שעברו ועשו הרבה בחיים. אני שומעת סיפורים מדהימים. אנשים שעברו את המחנות של הנאצים, מלחמות, הזוועות הכי גדולות. את פוגשת בן אדם שהיה במחנה ויש לו אנרגיה חיובית שלא תאמיני שזה מה שהוא עבר, בן אדם שממנו את לומדת לחיות".

"הייתה לי גם מטופלת שנפטרה בגיל 105. היא למדה אמנות בצרפת וידעה שבע שפות. המטופלת השנייה שיש לי היום היא אישה מיוחדת מאוד. היא בת 90, תמיד מאופרת, תמיד לבושה יפה. אין דבר כזה שהיא לא מסודרת. יום אחד היה לה מקרה רפואי והגיע לאסוף אותה אמבולנס, היא אמרה לפרמדיקים רגע, הלכה לחדר, החליפה לחליפה יפה, שמה אודם ורק אז נשכבה על האלונקה. הם היו בשוק".

איזה שינוי היית רוצה לראות במקצוע שלך?
"הרבה אנשים באים לעבוד כמטפלים רק לזמן קצר ובורחים. החלום שלי הוא שאנשים יתמסרו למקצוע הזה, ישקיעו בו, יבואו להרבה שנרים ויתוגמלו בהתאם עם שכר טוב ותנאים טובים."