"מנחם בגין  מקבל את ראשות הממשלה" היא כותרת הפרק ה-17 והלפני אחרון ב"פנקס שירות", אוטוביוגרפיה פוליטית מקיפה שכתב יצחק רבין לאחר כהונתו הראשונה כראש הממשלה. אלא שחילופי השלטון מאכלסים בקושי 3 פסקאות מהפרק. בלשון עניינית עד כדי העלת חיוך כותב רבין: "אני מסרתי לידיו את ראשות הממשלה. הוא קיבל".

"מהפך 77" זכור כדרמה פוליטית. בחוסר הפאתוס בו הוא מתאר את המאורע, מבקש רבין לצקת מים קרים על ראשי החוגגים ועל ראשי האבלים כאחד. הוא מזכיר שהחלפת ראש ממשלה היא עניין שגרתי בדמוקרטיה. אין מה להתרגש.

אלא שהאירוע הבנאלי משמש כר להעלאת זיכרונות ממאורע אחר, שהתרחש ״בדיוק לפני 29 שנים פחות יום אחד" מכניסת בגין ללשכת ראש הממשלה – "הקרב הטראגי נגד אניית האצ"ל אלטלנה", שרבין היה ממפקדיו. הסטייה הזו מקו העלילה הכרונולוגי של "פנקס שירות" מעצימה את המסר החינוכי-ערכי המרכזי של הספר. מסר שהופך לכאב דוקר מפרספקטיבה של מי שזוכרים את רצח רבין: האיום המרכזי על הריבונות הישראלית אינו אויב מבחוץ.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

על אירועי אלטלנה נכתבו אינספור מילים. רובן שנויות במחלוקת. תמצית העובדות: אניית נשק שרכש האצ"ל טרם הקמת המדינה הגיעה ארצה בזמן ההפוגה בקרבות מלחמת העצמאות. מוסדות המדינה הצעירה דרשו שהנשק יימסר כולו לידי צה"ל. אנשי האצ"ל התעקשו שלפחות חלקו יימסר לאנשיהם. ניסיון האצ"ל לפרוק את הנשק בניגוד להנחיות הממשלה הזמנית הסתיים בחילופי אש בין אנשי האצ"ל וכוחות צה"ל והפלמ"ח. 16 מאנשי האצ"ל, ושלושה חיילי צה"ל, נפלו בקרב. מפקדת הפלמ"ח הופגזה, והאלטלנה טבעה מול חופי תל אביב.

רבין מתאר את המאורעות בכאב, אך ללא חרטה. הוא מכיר במבט לאחור בכך שיתכן וכוונת האצ״ל היתה רק "להעשיר את הלוחמים בנשק נוסף ובתחמושת", אך מבהיר שבזמן אמת היה "משוכנע כי כוונות האצ"ל היו לתפוש בכוח את השלטון בישראל". יהיה מי שיקרא לאמונה הזו מופרכת, אבל 37 ימים בלבד לאחר הכרזת העצמאות, היא לא היתה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת. לכן, הוא מסביר, פעל "לקיים את החוק והסדר ולמנוע את הפרת המרות האזרחית והצבאית".

"כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות בהם" עונה רבין לאחד ממפקדי האצ"ל, הדורש מכוחות צה"ל לנצור את האש. אך חלק מהאש המילולית בפרק מכוונת דווקא לאנשיו שלו. הוא מתאר את מאמציו להרגיע "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה" שפותחים אנשי הפלמ"ח כנגד האנייה הבוערת, לאחר שהם שומעים שבגין, שנוא נפשם, נמצא על הסיפון. "גברה התבונה על האיוולת" הוא כותב על קבלת ההחלטה לשחרר את השבויים הבלתי חמושים שנתפסו במטה האצ"ל. "אין שמחת מנצחים לאחר שוך הקרבות״, הוא מדגיש.

"הדיה של הפרשה עוד יהדהדו בחלל עולמנו שנים ארוכות, יטפטפו לתוכו ארס ומשטמה, ילהיטו את הרוחות" כותב רבין, בלשון הבולטת בעושרה נוכח התיאור היבש של חילופי השלטון. "אני הייתי שם, והזיכרון הטראגי של המאורעות מלווה אותי עד היום, נוקב בלקחו: התנאי לקיום לאומי-יהודי – לא עוד מלחמות יהודים ביהודים".

"לבוחר, על פי כללי הדמוקרטיה, מותר גם לטעות" חותם רבין את הפרק. אדם אינו חייב להסכים עם בן הפלוגתא שלו בוויכוח הפוליטי. הוא רשאי לראות בדרכו סכנה ובבחירתו לשלטון נזק. הוא נדרש להצביע על כל אלו, להתריע עליהם, להפגין ולמחות. אבל על זכותו של אדם לטעות ראוי להיאבק בחירוף נפש, כיוון שהחלופה היא שפיכות דמים.

כלל ידוע הוא שעל הדמוקרטיה להתגונן מפני המנסים לחסלה. גם מפני חיסול הזכות לטעות וחיסול האפשרות לחשוב אחרת, צריכה הדמוקרטיה להתגונן.