אפנן אגברייה, תושבת חיפה, היתה באוקטובר 2000 בת 43 ועבדה כמורה למתמטיקה בתיכון אלמותנבי. למרות שחלפו 20 שנה היא זוכרת היטב את ה-2 בחודש, היום השני לשביתת המחאה הגדולה של ערביי ישראל. "הכל התפוצץ אחרי מקרה מוחמד א-דורה", היא מספרת, "זה היה הקש ששבר את גב הגמל".

הרקע: מדוע פרצה שביתה כללית

הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה השנייה. שידור בטלוויזיה של קטע מצולם, שבו נראה מוחמד א-דורה, ילד פלשתיני צעיר, נורה למוות בזרועות אביו המגונן עליו בקרן רחוב בעזה, במהלך חילופי אש בין חיילי צה"ל לפלסטינים, חולל סערה עולמית.

הקטע שודר לראשונה ב-30 בספטמבר ולמחרת, לאות הזדהות עם הפלסטינים, הכריזה ועדת המעקב של ערביי ישראל על שביתה כללית.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ערבים ישראלים החלו לקיים אירועי מחאה המוניים בעשרות ישובים, בעיקר בגליל ובוואדי ערה. ההפגנות התאפיינו בחלקן באלימות קשה, בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה ובחסימת כבישים. לצורך פיזור ההפגנות השתמשו השוטרים וחיילי משמר הגבול גם בירי של רימוני גז, כדורי גומי ואש חיה. ביום ההפגנות הראשון נהרגו שלושה מפגינים באום אל פאחם, וברחבי הארץ נפגעו עשרות אזרחים וכמה שוטרים.

המפגינה: "יצאנו באופן ספונטני"

"לא יכולנו לשבת בבית ולראות את המראות", מספרת אגברייה, היום פעילה במפלגת בל"ד, "יצאנו להפגין באופן ספונטני, לא דרך המפלגה.

אפנן אגברייה (צילום: אלבום פרטי)

"בדרך כלל הפעילים הפוליטיים היו הראשונים שמגיעים, אבל כאן ראיתי שהגיעו אנשים שלא יוצאים אף פעם להפגנות. ראיתי שם תלמידים שלי וילדים מהכיתות של הילדים שלי והרבה אחרים".

ברחבי הארץ נהרגו באותו יום חמישה מפגינים מאש המשטרה: באום אל-פחם, בעראבה, בסחנין ובכפר כנא. ההפגנה בחיפה הסתיימה אחרת. כעת משחזרים המעורבים בה איך זה קרה.

עד הראייה: "היה שקט. עד שהגיעה המשטרה"

בעז אלברט, אז בן 22, היה רכז מחוז חיפה של הנוער העובד הלומד. הוא התכונן לטיולי סוכות במשרדו שבשכונת ואדי ניסנאס, כשברחוב החלה התקהלות. "ראיתי מהחלון שההפגנה מתקיימת ממש על האוטו שלי, שהיה היחיד ברחוב.

בעז אלברט (צילום: לי-שי הרצוג)

"בהתחלה", הוא מספר, "זאת היתה הפגנה שקטה. אני זוכר את השלטים. על אחד היה כתוב ציטוט של ביאליק 'נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן'. אנשים עמדו שם ברחוב ולא הפריעו לאף אחד, עד שהמשטרה הגיעה. הגיעו הניידות, הגיע גם וואן אחד או שניים של היס"מ. שוטרים במדים שחורים, נראים כל אחד כמו רובוטריק, גדולים ומצוידים. איך שהם הגיעו התחיל הבלגן והמהומות".

המפגינים חסמו כביש, הגיוני שתבוא משטרה.
"אם אף אחד לא היה מגיע לא היה קורה כלום. אתה יכול לומר שהמפגינים חסמו את הכביש, אבל זה לא אסון גדול. זו השכונה שלהם וכל העסקים במילא שבתו. זה לא שהמשטרה באה והתחילה להרביץ להם. אבל עצם זה שהגיעו ואיך שהגיעו, זה מה שיצר את הסיטואציה. אני לא אוהב להאשים ולתקוף שוטרים. אבל נראה שלפעמים הם יותר מייצרים מהומות מאשר מרגיעים מהומות, ובעניין הזה מחבר קו ישיר בין אז להיום".

מפקד תחנת המשטרה: "היתה דילמה"

ראובן אריאב, אז בן 49, היה ניצב משנה, מפקד תחנת משטרת חיפה. למשטרה, הוא מספר, היה מידע מודיעיני לפיו תתקיים הפגנה בוואדי ניסנאס. כשהוא הגיע יחד עם כוח השיטור למקום, המפגינים כבר חסמו את הרחוב, ולמשטרה הייתה, לדבריו, דילמה כיצד לנהוג: "האם אנחנו מאפשרים להם לסגור את הרחוב ומכילים את האירוע או שמפזרים בכוח".

רואבן אריאב בימיו כשוטר. "כשהשוטר אומר 'אדוני תרד מהכביש' והאיש לא זז, מה הוא אמור לעשות?" (צילום: אלבום פרטי)

אבל ההפגנה הייתה שקטה עד שהגיעה המשטרה.
"אי אפשר לדעת איך הפגנה תתפתח. באותו זמן המפגינים היו שקטים, אבל צריך לזכור שגם אם הם היו שקטים, הם עדיין הפרו את החוק. אני לא יודע מה זו הפגנה שקטה כשאתה חוסם כביש. חסימת כביש זו הפרת סדר והפגנה ללא רישיון. האם מותר לכל מי שרוצה להפגין לעבור על החוק? גם כשהגיעה המשטרה ושמה מחסומים במעלה ובמורד הרחוב כדי שלא יחסמו עוד צירים, עדיין לא היה שום דבר.

"כשקיבלתי הוראה לפתוח את הכביש, כשאתה כבר הולך לעצור אנשים, ברור שיהיו הפרות סדר. הכרזנו שזו הפגנה לא חוקית וביקשנו שיפנו את הכביש כמה פעמים, והם לא פינו. כשהשוטר אומר 'אדוני תרד מהכביש' והאיש לא זז, מה הוא אמור לעשות?"

את ההחלטה לפנות מפגינים בכוח קיבל, לדברי אריאב, מפקד מרחב חיפה דאז (תת ניצב דב שכטר) שהגיע למקום. "צריך להבין, הוא הגיע מאירועי פורדיס שהיו קשים", אומר אריאב, "שוטרים ואזרחים נפצעו אחרי שחסמו את כביש 4. העיקרון של משטרת ישראל היה שלא חוסמים כבישים. שדרות הציונות בחיפה זה ציר מעבר של תחבורה ציבורית. התחלנו לפתוח את הכביש וביצענו מעצרים תוך שימוש בכוח".

מה כלל השימוש בכוח?
"כלל להרים אנשים בכוח. ארבעה אנשים על איש אחד, מרימים באוויר ולוקחים לניידת שתיקח אותו לתחנת המשטרה".

היו אמצעים נוספים?
"לשוטרים היו אלות. אבל הפיזור היה רק באמצעות השוטרים".

בעז אלברט, עד הראייה, מספר כי שמע קולות נפץ וזוכר שראה מהחלון ילדות רצות באימה ברחוב ומנסות להסתתר. "ראיתי גם שעומדים לי על הרכב".

מה עשית?
"התקשרתי לאליאס".

אליאס דכוואר (צילום: אלבום פרטי)

אליאס הוא אליאס דכוואר, תושב העיר התחתית בחיפה, כיום מנהל החוסן הקהילתי במגזר הערבי מטעם הג'וינט ועוסק במאבק במגפת הקורונה בישובים הערביים. אז הוא היה בן 30, רכז מחלקת מפעלים של הקן הערבי בנוער העובד והלומד.

אחרי שאלברט התקשר אליו, הוא זוכר שדאג שאחד המדריכים ייקח ממנו את המפתחות ויחלץ את הרכב הפגוע מאזור ההפגנה, ושבהמשך, ליווה את אלברט ביציאה מהאזור. מלבד זאת אינו זוכר דבר מההפגנה. "עברו כבר עשרים שנה", הוא אומר.

המפגינה: "היה פחד"

"היה יחס מאוד אלים", מספרת אגבריה, "היה פחד. הרגשנו כולנו כאילו אנחנו בזירת מלחמה. פעם ראשונה שראיתי בחיפה אווירה כזאת". היא מספרת שהחביאה ילדים והכניסה אותם לחצרות ולחדרי מדרגות. "ראיתי כמה השוטרים נחושים להרביץ. הרגשתי אחריות כלפי הקטנים".

אפנן אגברייה, במהלך ההפגנה בוואדי ניסנאס, 2 באוקטובר 2000. "הרגשנו כולנו כאילו אנחנו בזירת מלחמה" (צילום: מתוך הסרט "עשרה ימים באוקטובר", כאן 11)

בצילומים שנאספו בסרט הדוקומנטרי של אייל דץ "עשרה ימים באוקטובר" (תאגיד השידור הציבורי 'כאן') נראים שוטרים עם אלות מסתערים על המפגינים, מפגין נגרר על הרצפה, צמיג בוער, ואבנים שהשליכו המפגינים מפוזרות על הארץ. שמונה מפגינים נעצרו וחלקם היו חבולים ונזקקו לטיפול רפואי. כמה שוטרים נפצעו ופונו לבית חולים.

מפקד תחנת המשטרה: "מי שהלהיט היו יהודים"

אריאב מפתיע. לדבריו, האלימות הקשה לא הגיעה מצד תושבי השכונה. "אני לא חושב שדווקא מהשכונה עשו את עיקר הפרות הסדר. ראינו שחלק גדול מהמפגינים הם לא תושבי השכונה וחלקם גם היו יהודים. מי שהלהיט היו דווקא יהודים. היו ביניהם גם תושבי השטחים".

גם אגבריה אומרת שלא זיהתה את מפרי הסדר: "היו אנשים שאני לא מכירה בכלל שזרקו אבנים".

המפגינים בחיפה פירקו את המדרכות וזרקו על השוטרים, 2 באוקטובר 2000. אריאב: "שוטר אחד שלנו, הסגן שלי, חטף אבן משתלבת ישר לסנטר" (צילום: מתוך הסרט "עשרה ימים באוקטובר", כאן 11)

באזור אחר בקרבת מקום, מספר אריאב, החלה המשטרה להתכונן לפנות מפגינים שפירקו אבנים משתלבות מהמדרכות וזרקו אותן על השוטרים. "בשלב מסוים התחלנו להבין שגם את זה צריך לסיים. נערכנו מולם וביצענו מעצרים. אנחנו היינו עם קסדות, אלות ושכפ"צים. שוטר אחד שלנו, הסגן שלי, חטף אבן משתלבת ישר לסנטר ופונה לבית חולים. היו עוד שוטרים שפונו".

ראש העירייה: "מצאתי את עצמי בלב ההפגנה"

בעיריית חיפה התנהלה באותן שעות ישיבת מועצה. ראש העירייה אז, עמרם מצנע, קיבל במהלכה הודעה שיש מהומות בוואדי, שהמשטרה עצרה מפגינים ונערכת להסתערות.

עמרם מצנע. "חיפה היא לא עיר כמו ערים אחרות. אפשר וצריך לסיים את זה אחרת" (צילום: אלבום פרטי)

"ירדתי מיד לוואדי", מספר מצנע, "החניתי את הרכב וצעדתי לכיוון הכיכר. מפקד המחוז, דב (שכטר), סיפר לי על ההתרחשות ואמרתי לו שאגש לדבר עם האנשים. הוא אמר לי: 'אל תעז, הם חמים וזה מסוכן', והוסיף, 'תן לי עשר דקות. אנחנו מוכנים, מסתערים ומפזרים'".

איך הגבת?
"אמרתי שאני חושב שעדיף לדבר ולסיים את האירוע בדו-שיח. חיפה היא לא עיר כמו ערים אחרות. אפשר וצריך לסיים את זה אחרת. אני מכיר שם את האנשים. הוא בשום אופן לא הסכים. אמרתי לו שאני עושה מה שאני מבין ונכנסתי פנימה לתוך ההפגנה".

לא פחדת?
"לא. אל תשכח, הייתי מפקד פלוגת טנקים במלחמת ששת הימים ומפקד גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים. כשיש לך אחריות ומסתכלים עליך מכל הכיוונים זה נותן לך כוח להתגבר על פחד".

וכשנכנסת פנימה?
"מצאתי את עצמי בלב ההפגנה, איפה שצועקים ומקללים. לא הייתה אלימות פיזית, רק מילולית. איתי היו גם כמה מראשי החברה הערבית בחיפה. היה ד"ר חורי, משנה למנכ"ל העירייה, חבר מועצת העיר איימן עודה, וגם ח"כ עיסאם מחול. היו עוד כמה חבר'ה שסייעו לי בהידברות הזאת. עמדנו שם לדעתי שעתיים-שלוש, מדברים, צועקים, מתווכחים, ובסוף שכנעתי את האנשים להתפזר וללכת הביתה".

ההפגנה בוואדי ניסנאס בחיפה, 2 באוקטובר 2000 (צילום: מתוך הסרט "עשרה ימים באוקטובר", כאן 11)

אריאב: "כשהתחלנו לפזר הגיעו הנכבדים, בהם מצנע, אותו הכרתי משירותי הצבאי כקצין אג"ם בחטיבה שעליה הוא פיקד ואחר כך כראש עיר. הוא שאל אותי על העצורים ומה בכוונתנו לעשות איתם. אמרתי לו שחוקרים אותם ושמחר נאריך את המעצר. הוא ביקש שנשחרר אותם.

"היו שם איתו עוד כמה נכבדים, בהם חבר מועצת העיר מטעם חד"ש איימן עודה. אמרנו שאין בעיה ושנשחרר אותם תמורת פיזור ההפגנה. היו בידינו שמונה עצורים שחלקם נחבלו וקיבלו טיפול רפואי. אמרנו שקודם כל נשחרר שניים, אחר כך יפתחו את הכביש, אז נשחרר עוד שניים, אחר כך הם יפזרו את ההפגנה, ואחרי שכולם ילכו נשחרר את השאר". כולם עמדו בהבטחתם.

חבר הכנסת: "גיליתי קבוצה של מסתערבים"

עיסאם מחול, אז חבר הכנסת (חד"ש), הוזעק לחיפה כדי להרגיע את הרוחות, אחרי שכבר הכיר את התוצאות הטרגיות של ההפגנות יום קודם באום אל פחם: "ידעתי שאם יהיה שימוש בכוח, יהיו יריות, כפי שזה קרה בכל מקום".

עיסאם מחול (צילום: אלבום פרטי)

מה ראית כשהגעת למקום?
"כשהגעתי על קצה המתח, גיליתי קבוצה של מסתערבים שהיו בין המפגינים שניסו להוביל להתנגשות. קראתי להם והצבעתי עליהם, במטרה לחשוף שהם לא שייכים להפגנה והם מנסים להסית. הם התקפלו וברחו כשהצעירים שלנו התחילו לעקוב אחריהם. מבחינתי זה הראה שמישהו היה מעוניין להדליק שם אש". אריאב שולל את הטענה שמסתערבים השתתפו בהפגנה הזו, וגם במשך כל כהונתו כמפקד תחנת חיפה.

במקום פגש ח"כ מחול את מצנע: "אמרתי לו שהדבר העיקרי שצריך לעשות כרגע זה לדאוג המשטרה תתרחק ואנחנו (ההנהגה הערבית) נדאג שההפגנה לא תגלוש למקומות אלימים".

למה המפגינים הסכימו להיענות לבקשה של מצנע?
"אין לי רצון לשיר שיר הלל למצנע, אבל האירוע הזה מגלה את דלות ההיגיון והגישה השקולה שהייתה חסרה בימים ההם. מצנע, כראש עיריית חיפה, ידע מה זה חיפה. מי שמנסה להיות ראש עיריית חיפה יודע שהעיר תקיא אותו אם הוא לא יתייחס אליה כאל עיר דו-לאומית שיש בה רוב יהודי, מיעוט ערבי גדול והיסטוריה ערבית מפוארת.

הרחובות בהם התקיימה ההפגנה בשכונת וואדי ניסנאס בחיפה, 2020 (צילום: שי ניר)

"הייתה לנו שפה משותפת עם מצנע. הייתה שפה משותפת גם עם אחרים אבל הוא היה יותר אמיץ מאחרים. הוא גנרל עם ראש על הכתפיים והוא עצר את האפשרות שתהיה שפיכות דמים בחיפה. אם הייתה אז שפיכות דמים, פניה של חיפה היו אחרות מאז ועד היום. חכמה של שלטון, במקרה הזה שלטון מקומי, חסכה לעיר הזאת הרבה ושמרה על האופי של עיר עם חיים משותפים".

גם אלברט, עד הראייה, זוכר מאותו יום את מצנע.  "זה הזיכרון הכי טוב שלי מהיום הזה", הוא אומר, "מצנע הגיע, העיף את השוטרים אחורה, נעמד, דיבר עם המפגינים, סגר את הסיפור. כמו קוסם. זה היה דבר מדהים. ראיתי את זה בהערצה עצומה".

השקט נשמר. למחרת בבוקר יצאו אריאב וראש מפלג הסיור בתחנה לוואדי, "במדי משטרה, רק שנינו, ללא ליווי ובלי בעיות".

ועדת החקירה: היו או לא היו כדורי גומי

ההפגנות הסוערות ברחבי הארץ נמשכו כעשרה ימים ובמהלכן נהרגו 12 מהמפגינים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי. יהודי אחד נהרג מאבן שנזרקה על מכוניתו כשנסע בכביש החוף. ב-8 בנובמבר 2000 נעתרה הממשלה, בראשות אהוד ברק, לבקשת הנהגת ערביי ישראל והקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים, בראשות השופט תיאודור אור ("ועדת אור").

במסקנותיה, מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי.

בוועדת אור מספיק שמישהו אמר וזה ייכתב, אבל האירוע לא נחקר. לא היה שימוש בגז ולא בגלילוני גומי וכל מי שאומר את זה משקר"

ועדת אור לא חקרה את ההפגנה בחיפה, אך בדו"ח המסכם שלה, מוזכרת ההפגנה במספר שורות, ונכתב כי נעשה בה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות – גז מדמיע וכדורי גומי. אגבריה טוענת כי המשטרה ירתה כדורי גומי על המפגינים, ושני מפגינים שנפגעו ברגליהם הלכו לקבל טיפול אצל רופא פרטי מפחד שהמשטרה תחפש אותם בבתי החולים הציבוריים. היא לא זוכרת את שמות הנפגעים.

אריאב שולל זאת מכל וכל.

איך אתה מסביר את זה שכך כתוב בדו"ח?
"בוועדת אור מספיק שמישהו אמר וזה ייכתב, אבל האירוע לא נחקר. אני לא זומנתי לוועדה בעניין הזה אלא בקשר לאליק רון (מפקד המחוז הצפוני במהלך האירועים – ש.נ). לא היה שימוש בגז ולא בגלילוני גומי וכל מי שאומר את זה משקר".

היו לכם בתחנה האמצעים האלה?
"לא היו לנו גלילוני גומי בכלל ולא ידענו מה זה. זה הופעל בפורדיס, כי זה הגיע יחד עם כוחות מג"ב, אבל בחיפה לא היו כוחות מג"ב. גז כן היה לנו. במהלך ההפגנה אחד הקצינים פלט רימון גז, אבל לא הוציא את הנצרה, אז הגז לא הופעל, ולכן לא ניתן לומר שהיה שימוש בגז".

שוטרים מפזרים מפגינים בהפגנה בוואדי ניסנאס, 2 באוקטובר 2000. מחול: "בחיפה לא היה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות" (צילום: מתוך הסרט "עשרה ימים באוקטובר", כאן 11)

גם ח"כ מחול שולל את הטענה לשימוש בכדורי גומי. "בחיפה לא היה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות", הוא אומר, "ואני ציינתי את זה בעדות שלי בוועדה". לדבריו, הוא הזכיר את ההפגנה בחיפה כדוגמה להתנהלות ראויה באירועים מסוג זה. "כשיש מבוגר אחראי", הוא אומר, "זה יכול לקרות. ראש העיר מצנע היה אמיץ דיו להגיד למשטרה לא להיכנס ושתאפשר את המשך ההפגנה, תוך תיאום שאנחנו נשלוט בה. ואנחנו שלטנו, גם אם זה לקח עוד שעה או שעה וחצי".

השוטר שהפך למורה: "כוח הוא לא הדבר החשוב"

בתפקידו האחרון במשטרה היה תת ניצב אריאב, המתגורר ביוקנעם, סגן ראש אגף קהילה ומשמר אזרחי. לאחר פרישתו החל לעבוד כמורה וכמחנך, והשתתף בהפגנות מורים. כך מצא את עצמו, לראשונה, בצדו השני של המתרס. גם כיום הוא מפגין "בצורה שקטה", כדבריו, במחאת הגשרים.

קל לבקר כשאתה יושב במזגן, אבל כשאתה בתוך האירוע ומזיע והשמש מציקה, או שנורא קר, אתה מגיב אחרת. כשאני מסתכל לאחור, אני אומר שצריך להכיל יותר אירועים וצריך להתאפק יותר"

מה דעתך על הטענות לשיטור יתר והתנהגות אלימה של המשטרה בהפגנות של היום?
"אני לא יכול להגיד מה קורה בבלפור או בתל אביב. לא הייתי באירועים האלה. הילדים שלי היו שם ויצאו מאוכזבים מהתנהגות המשטרה. אני יכול לומר שכשיש מנהיגות למפגינים יש למשטרה עם מי לדבר. כשאין, אז אין. כשיש, אז ניתן להכיל אירוע יותר בקלות. ממה שאני רואה, וזה רק מה שמראים לי, יש בעייתיות בהתנהגות של המשטרה, אבל אני לא במקום של למתוח ביקורת כי לא הייתי שם".

איך במבט לאחור אתה רואה את השימוש בכוח?
"אחרי שפרשתי קיבלתי פרספקטיבה אחרת. אתה מבין שכוח הוא לא הדבר החשוב. החשוב זה להגיע להבנות, לדבר, להשפיע. היום אני רואה את זה מבחוץ, אז קל לבקר. מבפנים הדברים נראים אחרת. קל לבקר כשאתה יושב במזגן, אבל כשאתה בתוך האירוע ומזיע והשמש מציקה, או שנורא קר, אתה מגיב אחרת. כשאני מסתכל לאחור, אני אומר שצריך להכיל יותר אירועים וצריך להתאפק יותר. לא יקרה כלום אם כבישים מסוימים יהיו סגורים ואנשים יוציאו תסכול. כל עוד ההפגנה שקטה, תנסה להכיל אותה".