״הרבה פעמים כשאני מגיעה, אין מה לתת להם לאכול״, מספרת מרייה נאסר (57) על מצבם הקשה של הקשישים, ״אני בן אדם, אני חיה ממשכורת של מינימום, אין לי כסף מיותר. גם לי יש בית לדאוג לו, ונכדים. אבל לפעמים אני לוקחת אוכל מהבית שלי ונותנת להם. לפעמים אין לחם, אז אני קונה״.

מטפלות סיעודיות סובלות מתנאי עבודה קשים בשגרה וגם בקורונה. הן לא מקבלות שכר על השעות שבהן הן עוברות בין מטופלים, ולא על השעות שמתבזבזות בנסיעה בתחבורה ציבורית. הן נדרשות לשמור על היגיינה ברמה גבוהה כיוון שהמטופלים בקבוצת סיכון. תחלופה גבוהה של מסכות, אלכוג'ל וכפפות: הכול יוצא מכיסן.

קשישה עם מטפלת סיעודית. ״אם יש עומס במיון, לא אשאיר אותה לבד ואלך״  (צילום: יהל פרג')

״כולם אומרים שאנחנו עושות עבודת קודש, אבל אנחנו רוצות שיכבדו אותנו קצת יותר״, אומרת אלינה סחריי (46), ״עוד כמה שנים לא יהיה את המקצוע הזה. מתוך אלו שעובדים עכשיו בסיעוד, 60% הן אימהות חד הוריות או אנשים שבעצמם הם פנסיונרים. אוטוטו יוצאים לפנסיה. כל הזמן המספר יורד. צעירים לא רוצים לעבוד בסיעוד, לנקות ולהחליף טיטול. אנחנו צועקות ׳הצילו׳ רק בשביל שלקשישים בעתיד יהיו מטפלות״.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הקש ששבר את גב הגמל הוא הפיכתה של גמלת הביטוח הסיעודי לכסף מזומן בחשבון הבנק של המטופלים. ״יש בעיה שחצי מהמטופלים עברו לקבל כסף במקום שעות סיעוד״, אומרת סחריי, ״נגיד שיש למטופל 10 שעות, אז 4 הוא מקבל בכסף, ונשארות לו 6 שעות. ב-6 השעות האלה הם דורשים מאתנו לעשות את כל הדברים שהם מצפים שנמשיך לעשות. הם רוצים שזה יהיה כמו השעות שהיו מקודם. הם אומרים שחסר להם כסף. הם אומרים שצריך לעזור לילדים, אבל אנחנו נשארות עם פחות שכר ואותה כמות עבודה״.

יו״ר ועד המטפלות, אלה סמילנסקי, אומרות שהן כבר 3 שנים מנסות לחתום על הסכם קיבוצי, אבל משרד האוצר לא מוכן. הביטוח הלאומי מעביר את הגמלה במזומן בשביל שלקשישים יהיה בקורונה ממה להתקיים. מנכ״ל הביטוח הלאומי אמר אתמול בכנסת שמדובר ״רק״ ב-16 אלף מטופלים ו״רק״ לזמן קצוב. ההסתדרות מתריעה שלא תיתן לפגיעה במטפלות ובמקצוע הסיעוד להמשך.

100 אלף מטפלות סיעודיות בישראל, 3 מהן מספרות על העבודה הקשה, והתנאים הירודים ב-29 שקלים לשעה.

אלינה סחריי

אלינה סחריי (צילום: אלבום פרטי)

אלינה סחריי: ״אני מרימה אותם בידיים, אח״כ מקבלת זריקות לגב״

סחריי עובדת כמטפלת סיעוד כבר 20 שנה: ״השכר שאנחנו מקבלות הוא מינימום. אחרי כל ההפרשות לביטוח לאומי, פנסיה ועוד, תכלס זה 25 שקלים לשעה נטו. בתור מטפלת עם תעודה, אני יכולה לטפל באנשים מרותקים למיטה.

״אני באה כל יום ב-6 בבוקר, צריכה להרים את המטופל, להחליף טיטול, לקלח, להכין ארוחת בוקר, אח״כ להחזיר אותו למיטה, וכל הדברים האלה בלי שום עזרה. אני מרימה אותם בידיים שלי, אין לי גב, ואני בעצמי מטופלת במרכז לכאבים ומקבלת זריקות לכאבי גב״.

סחריי מתארת את שגרת יום העבודה: ״יש לי 6 שעות אצל כל מטופל, ואני מחלקת את זה ל-3 פעמים ביום; שעתיים בבוקר, בצהריים ובערב. היה לי מקרה עם קשיש מאוקראינה שהיה פה לבד לגמרי, היו לו בעיות ברגליים, היתה לו מחלה שאם לא מנקים את הרגליים כל יום, אם מפספסים אפילו יום אחד יש לו תולעים בתוך הרגליים שאוכלות אותן.

״הייתי מחליפה לו כל יום, ומנקה לו את הרגליים. היה ריח מזעזע של המוגלה. עשיתי את העבודה שאני לא צריכה לעשות, כי אני לא אחות, אבל אפילו אחות לא הייתה באה להחליף תחבושות. הייתי עושה את זה כל בוקר. יום אחד שהגעתי אליו, מצאתי את הגופה שלו. התקשרתי למשרד ואמרו לי שאין מי שיוכל לעזור. הבנתי שאני לבד.

״כשראו את הבנאדם הזה במד״א, שאלו אותי ׳איך עבדת אצלו?׳. אמרתי להם ׳עבדתי, ככה זה׳. אני חושבת שכל בן אדם עם לב היה עושה את זה״. סחריי מתארת את החוויה שהיא נותרה לבד עם הטיפול במוות של המטופל. אף אחד מהרשויות לא סייע לה. ״היה לי כואב וקשה שאף אחד, לא החברה ולא הרווחה, דיבר איתי ולא שאל אותי איך אני מרגישה. איך עברתי את הימים האלה. אחרי שבוע פשוט התקשרו ואמרו ׳יש עבודה, את רוצה לקחת עוד בנאדם?׳. ככה זה בעבודה שלנו״.

מרייה נאסר (צילום: אלבום פרטי)

מרייה נאסר (צילום: אלבום פרטי)

מרייה נאסר: ״הרבה פעמים אני מגיעה, ואין מה לתת להם לאכול״

מרייה נאסר (57), מחיפה, עובדת כמטפלת סיעודית 21 שנים באותה חברת כוח אדם. ״היות ואני בת לאימא שהייתה משותקת, נולדתי מטפלת. רוב העבודה שלי היתה עם אנשים שאני יודעת שאפילו לילדים שלהם לא היה את הסבלנות לטפל בהם. אנשים עם אלצהיימר שחוזרים על אותו דבר 100 פעמים, קטועי רגליים, אנשים עם קטטר, אנשים עם שיתוק כללי; הייתי מרימה אותם על מנוף מקלחת ומחזירה על מנוף, מאכילה אותם״.

נאסר מתארת את סדר היום: ״אני מגיעה, נותנת ארוחת בוקר, תרופות, מחליפה טיטול, מתחילה להתארגן לארוחת צהריים, לבשל מנת בשר וירקות לתוספת, מעמידה סירים, אחר כך מקלחת, ניקוי אבק וספונג'ה, פה לנקות מקרר, פה ארון. הם לא מבינים שאנחנו לא עובדות משק בית. אבל אנחנו יותר במשק בית כמו פיליפיניות״.

היא מספרת על מטופלת שנהרסה לה מכונת הכביסה, אז היא לקחה אליה את הבגדים שלה וכיבסה. ״אם אני אחכה למישהו אחר שיעשה, לא יישאר לה תחתון. את זה אף אחד לא מבין. גם החברות לא מבינות. אני עושה הכול כי אני רוצה להתפרנס״.

נאסר מספרת על המחויבות שלה למטופלים, גם בזמן הקורונה. ״יש לי נכות 60%, סוכרתית, דלקות פרקים, מצב סיכון, וחצי שעה לא פספסתי בקורונה. את יושבת שם ומקבלת הוראות. תתקשרי לילדים, תעשי ככה ותעשי ככה. אין מה לעשות״.

טליה גינצבורג (צילום: אלבום פרטי)

טליה גינצבורג: ״אם המטופלת שלי במיון ויש עומס, אני לא אעזוב אותה באמצע״

טליה גינצבורג (41), מעפולה, מטפלת בשלושה מטופלים, זוג ועוד אישה. ״כשהיא במצב טוב לצאת אנחנו יוצאות לטיול. לא מזמן גילו לה דמנציה, אז עכשיו כל בוקר אנחנו יושבות ועושות תרגילים כדי למשוך את ההידרדרות. אנחנו מדברות, יוצאות לתור לרופא, זה כבר לא קשור לשעות העבודה שלי, אני מרגישה שאני חייבת ללוות אותה. העבודה באופן כללי חורגת מגבולות הזמנים שביטוח לאומי או החברה קבעו לי.

״אני מקבלת 29.12 שקלים לשעה. ברור שאני נותנת מעבר, אני כבר התחלתי להרגיש שאני יותר ממטפלת, אני באיזה שהוא מקום כמו הבת שלהם. אפילו בשעות הערב אני אתקשר לשאול מה שלומם או שהם יתקשרו לספר לי על הצרות שלהם, ואני מקשיבה. כי אני מרגישה כמו שאימא שלי מתקשרת אלי״.

״אם המטופלת שלי נכנסת למיון, עם העומס של האנשים שיש שם, אני לא יכולה לעזוב אותה שם לבד כי נגמרו לי שעות העבודה. אני נמצאת איתה כל הזמן הזה, יכול להיות מהבוקר עד הערב. וברור שלמחרת אני באה להגיש ארוחת בוקר כי בלעדי הם לא יכולים להסתדר״.

גיצנבורג מגיעה לבתי המטופלים באוטובוס, ובזמן הקורונה היא נאלצה להמתין שעות ארוכות בגלל צמצום התחבורה הציבורית. היא לא קיבלה על זה החזר תשלום. ״היה מאוד קשה. המשכתי לעבוד כי אנחנו עובדות חיוניות, אבל פתאום התחבורה הציבורית צומצמה. במקום אוטובוס פעם ברבע שעה היה פעם בשעה. בזבזתי שעות בדרכים, ולא משלמים על השעות האלה. בסגר, במקום חצי שעה, הייתי בדרך שעתיים״.