הן היו בנות 16, 25 ו-47, והוא בן 23 כשראש ממשלת ישראל נרצח בידי מתנקש ישראלי. ההלם והייאוש של ליל הרצח נגעו בכל אחת מהם בצורה שונה. קטעי היומן והמכתבים שכתבו בנובמבר 1995 מציגים נקודת מבט אישית על אירוע לאומי טראומטי, שיש בה גם תקווה.
"באותו רגע בחיי שהערצתי את הבן-אדם, ואז רצינו ללכת לאוטובוס ואמרו שמשהו קרה"
גלי צחור היתה בת 16, חניכה ומדריכה בקן הרצליה של תנועת הנוער העובד והלומד. את הקטע הבא כתבה ביומנה האישי.
3.11.95 – יעלי ונועה ישנו אצלי
4.11.95 שבת – בבוקר הלכנו מהנוע"ל ללונה פארק והיה ממש ענק. פגשתי את כל החוג. ואז הלכנו לעצרת שלום והיה מדהים ומרגש. ואז השמיניסטים באו.
ואז היה השיר שיר לשלום והיה פשוט מרגש עד דמעות. לחשתי ליעלי "תסתכלי על רבין. איזה חמוד!" באותו רגע בחיי שהערצתי את הבן-אדם. ואז רצינו ללכת לאוטובוס ואמרו שמשהו קרה. ואז הלכנו לאוטובוס ושמענו ברדיו שהיו יריות וכל האוטובוס פשוט בכה. וכל ידיעה שהייתה כמו הוא נפגע בעמוד השדרה או כמו שעד ראייה אמר פתאום הוא התקפל הבכיות התחזקו. כשחזרתי הביתה הבנתי שהוא מת. ובכיתי הרבה.
5.11 – יצחק רבין 1922-1995
כולם היום בשוק כל היום כל הזמן. כולם בכו. היה טקס ושרו בו את שיר לשלום ולא יכולתי להפסיק לבכות. למה?
כולם נסעו לירושלים למשכן הכנסת לחלוק איתו כבוד אחרון אבל אני ויתרתי וראיתי טלוויזיה כל היום.
6.11 – קשה, קשה. המציאות קשה. מה לעשות. באתי לבית הספר מוקדם ולא למדנו כל היום. חזרתי הביתה. ואז יעלי באה אלי וראינו את הלוויה של רבין. ואז הלכנו לקן ואז לנועה ואז חזרה לקן ואז הודיעו לנו שאפשר ללכת לדן שילון ואז הלכנו. כל היום רציתי לבכות והדמעות לא באו. הם בטח נגמרו מתישהו אתמול.
25 שנים אחרי: גלי צחור (40), אם לשלושה, סגנית מנהל מרכז הדרכה מנהיגות חינוכית, באגף תכנים ותכניות של מנהל חברה ונוער במשרד החינוך. השנה כתבה את ערכת הפעילות של משרד החינוך ליום הזיכרון ה-25 לרצח רבין.
"בקריאה ראשונה חשבתי שזה נורא טיפשי שמה אני מתעסקת זה במי הגיע ולא הגיע, ומה זה משנה אם בכיתי הרבה או לא. בקריאה שניה החזרתי את עצמי לתקופה הזו, לשבוע הזה. הרגשות האישיים והציבוריים נמהלו. ידענו שאנחנו חלק מההיסטוריה. האחדות שהרגשנו, אמנם בבועה שלנו כי רק שנים אחר כך שמעתי קולות של נוער אחר באותם ימים, הכעס והתמיהה, באים לידי ביטוי במה שכתוב ביומן".
"מעתיקה מתכונים במקום ללכת לשים פרחים או נרות"
תמרי סלונים ליבס הייתה בת 25 וגרה ברמת גן, עבדה כמעצבת אופנה במפעל הטקסטיל ליפטי. את הקטע הבא כתבה ביומנה האישי.
5.11.1995
נתתי אוכל לחתולים. היא נראית רע אחרי הלידה, עייפה מאוד. התחפרה לה בדשא. קריר היום. הגורים ממש חמודים. כולם לבנים ואחד מעורבב כזה. אני חושבת שחיות מרגישות הכל. כמו ילדים.
מר חתול השכן שלנו סיפר לי הבוקר שהבן שלו גר בדובאי.
בדובאי?? איך זה יכול להיות שאלתי אותו. אז הוא עשה לי ששש…עם האצבע על הפה ואמר לי שאני יכולה לתאר לעצמי איך הם גרים שם. שזה סודי. ושלא אגיד לאף אחד. הוא הביא לחתולה ולגורים אוכל טעים הבוקר.
לא הלכתי לעבודה היום, אמרתי לא' שאני לא באה. הוא לא ממש היה מרוצה מזה כרגיל, אבל לא אכפת לי. התוכים שלי מצייצים כל הזמן, שמתי שמיכה על הכלוב אני צריכה שקט.
דבר טוב יצא לי מהיום הזה. מסדרת סוף סוף את הקלסרים עם כל המתכונים שהסתובבו לי על פתקים. כמה זמן תכננתי לעשות את זה ולא היה לי זמן. אני כל הזמן בעבודה.
שני קלסרים אחד למתוקים ואחד למלוחים.
המצאתי איורים למתכונים מלוחים וגם למתכונים של מתוקים. שיהיה לי קל לזכור לפי האיור.
זה מעסיק אותי מהבוקר, אחרת הייתי משתגעת. וסגרתי גם את הרדיו כי העצוב הזה כבר עצוב לי מדי. וגם בכיתי היום. פתאום זה לא משנה בכלל במה מאמינים ולמי ומתי. הכל כבר לא משנה פתאום.
ולמה אני בכלל כותבת את זה.
חזרנו מהסרט אתמול עם א' ומ' בקולנוע גת. היה כיף בסרט. לחשוב שהכל קרה כשראינו סרט. ושתקנו. מהתדהמה. לא דיברתי איתם היום. אין לי חשק.
הקלסרים עושים לי חשק לארח. אולי ביום שישי.
אולי אני בכלל צריכה להדפיס הכל? כתב יד זה עוד יפה? לא יודעת.
לא דיברתי עם אף אחד חוץ מאמא שלי. עוד לא דיברתי עם אבא שלי על זה. אין לי אומץ. אני כבר יודעת מה הוא יגיד ולא בא לי לשמוע.
ומה לי ולפוליטיקה בכלל. אני כזאת לא פוליטית.
מעתיקה מתכונים במקום ללכת לשים פרחים או נרות.
יש לי ייסורי מצפון.
לא בא לי ללכת גם מחר לעבודה, בא לי להמשיך את המתכונים. זה ממכר.
נ' דופק בדלת, התגעגעתי אליו. הוא הלך לעבודה היום.
25 שנים אחרי: תמרי סלונים ליבס (50), אם לשלושה, מנחת סדנאות לוחות חזון, עוסקת בויז'ואל ותוכן ברשתות החברתיות וכותבת את הבלוג tamari and me.
"שמתי לב שבכל הטקסט הזה לא הכנסתי את המילה 'רצח' ולא את המילה 'רבין'. תמללתי את הכל בלי לדבר על מה שקרה. הרצח היה בשבילי טלטלה מאוד גדולה. אני שואלת את עצמי, אם לא היו רוצחים אותו, הייתי כותבת את הטקסט הזה בכלל? אני יותר נוטה לחשוב שלא, כי מעולם לא כתבתי על הפגנות מכל סוג, ובתקופה ההיא לא כתבתי בכלל כמעט על כלום. אין לי ממש תשובה על זה".
"האם אפשר למרות המציאות הגועשת, המתנגדת, לשקוד על יצירת אחווה ואחדות בינינו"
אריה ליפו היה בן 23, התגורר ביישוב היהודי בחברון ולמד בישיבת הסדר ברמת גן. את המכתב הבא כתב כשבוע לפני הרצח לאנשי 'הצד השני' – חברי תנועת השמאל נוער מרצ. הוא הגיע לעצרת השלום ב-4 בנובמבר 1995 כשהמכתב בכיסו, אך לאחר שנודע שרבין נרצח, לא ידע למי למסור את המכתב.
חשוון התשנ"ו
מאת אריה ליפו, ישיבת רמת גן האצ"ל 29, [מספר טלפון] (תושב חברון)
לאחי בני מרץ,
זמן רב אני חושב איך ממשיכים את הקשר שהחל בינינו,
אני שואל את עצמי האם הגיעה העת שנוכל להקשיב אחד לשני ולנסות לחפש כל צד את האמת שבחברו. האם אפשר למרות המציאות הגועשת המתנגדת לשקוד על יצירת אחווה ואחדות בינינו. אני זמן רב חולם שיבוא יום ונשב יחד
בהקשבה הדדית וננסה במקום להתנגח,
להקשיב ולבנות יחד חזון שיאחד ויכלול את האמת שבשני המחנות.
שכן, לאמונתי, כל תנועה אידאולוגית, בעם ישראל, שמאגדת סביבה צעירים, אידיאליסטים, ודאי יש בה אמת מסויימת, – ואם עדיין יש מחלוקת בנינו זה בגלל שכל אחד הוא חלקי ולא כולל את הצדק והאמת והטוב – שבדרכו של המחנה השני. מעיני וחלומותיי נתונים כל הזמן לשלום בין שני המחנות, ואני מתפלל ששלום זה יבא לפני שתחריף המלחמה הפנימית.
אני מאמין שאפשר, אם לא במציאות – לפחות בחזון, לשקוד על אמת, חזון – כל כך גדול שיכלול את האמיתות שבשני המחנות וממילא יאחדם.
לשם כך צריך פתיחות, לשם כך זקוקים להקשבה, לשם כך זקוקים לאהבה אמיתית הדדית, ולתחושת אחריות משותפת על עתידו של העם הקם לתחייה אחרי אלפיים שנות גלותו, ומגשש את דרכו אל עבר הגשמת יעודו כמגדל אור וכמרכז עצבים רוחני, מוסרי, לעולם כולו, לאור הטוב, החסד, האהבה, האחדות והשלום, הניבטת מאישיותו של עמינו זה, מחכמתו הפנימית ונביאיו…"
לאחר הרצח תלה ליפו את המכתב על לוח המודעות בישיבה בה למד, והוסיף את השורות הבאות:
בתפילה שלפחות אחרי האסון הנורא שעמד להרוס את כל אשר נבנה במדינה הזאת נבחר בדרך השלום, ההקשבה והאחדות.
כי בשנאת חינם נחרבנו ובאהבת חינם נבנה ויבנה העולם כולו אתנו.
אז בואו נסכם שכל מי שרוצה להקשיב, להתאחד, לשיר יחד ולאהוב, לשבת במעגל כתף נוגעת בכתף, עין בעין, לב בלב ולבנות יחד מכל הענפים השונים, קן אחד גדול ליונת השלום שתשכון בלבנו, ליבו של העולם.
נפגש בכל מוצאי שבת בכיכר יצחק רבין.
לבנות יחד קן לשלום בארץ הטובה הזאת
25 שנים אחרי: אריה ליפו (47) הוא רב, ואב לשבעה. עוסק בביו פידבק בשיטת 'כינור לב', איש חינוך ולומד בכולל 'דרישת ציון'.
"אני חושב שהמכתב מכונן ונכון. אסור להיות שטחיים. העולם מעורבב מטוב, אמת ושקר. החכמה היא במקום להתנגח ולהתנצח, ללמוד ולהקשיב. אני מאמין שאפשר גם לחבר חזון משותף של אחדות. המסקנה שלי היא לא להחמיץ הזדמנויות לשיח, לקשר, לשבירת מחיצות וסטיגמות, וליזום פעילות של אחדות, בפתיחת הלב ואהבת חינם. כי לפעמים זה נהיה מאוחר מידי.".
"מאחלת לך שבכל זאת תקווי כמוני לימים טובים, וכי תעשי בנפשך ובגופך למען שאלה יתגשמו"
יעל טלטש הייתה בת 47, גננת בגן חובה בקרית טבעון. את המכתב הבא כתבה לבתה, נגה, ליום הולדתה ה-15 שחל למחרת הרצח.
5.11.95
לנגה,
היום את בת חמש-עשרה!
ביום הולדתך את עוברת חויה קשה. את תהי בירושלים ותעברי על פני ארונו של יצחק רבין מלווה ע"י אביך ואחיך. בכית אתמול, את בוכה היום ואני מקווה שממחר דמעותיך תיבשנה, לא משום ששכחת אלא שממחר תקוותי – תקוות אם תוכל להתגשם –
רציתי שתיוולדי לעולם שלם שכולו שלום, רציתי שתוכלי ללוות את שני אחיך, החיילים הקרביים, לא בדאגה, אלא במעקב אחים קרוב שענינו היום-יום והשגרה ולא בגלל הסכנה.
בערך בגילך הייתי כשנשיא ארה"ב נרצח – אני זוכרת את הזעזוע וההלם גם אם זה היה רחוק פיזית מאיתנו. ראיתי על פנייך את התדהמה שהייתה בפני – אז.
אני גאה בדמעותייך, כיוון שכך היית רוצה שתגיבי, מעומק הלב.
ליום הולדת אני מאחלת לך שבכל זאת תקווי כמוני לימים טובים וכי תעשי בנפשך ובגופך למען שאלה יתגשמו.
באהבה, אמא
25 שנים אחרי: יעל טלטש (72), אם לשלושה, וסבתא לשישה.
"לא זכרתי עד עכשיו את הטקסט הזה וריגש אותי לקרוא אותו. באותה שנה הייתי בהשתלמות פסיכודרמה בסמינר אורנים, והייתה סדנה ביום ראשון בבוקר, אחרי ליל הרצח. היה דיון על הרצח, והמורה ערכה תרגיל בו ביקשה שכל אחד יבחר מישהו לכתוב לו מכתב על מה הוא מרגיש. מאחר שלנגה היה יום הולדת ממש באותו יום, ה-5.11, בחרתי לכתוב לה את המכתב. מכתב אישי מאוד. אני נזכרת בזה, זה מעורר בכי ותחושות של הפסד וחוסר אונים מהמצב שנוצר. שאתה לא יכול לעשות כלום בעצם. לקחו לך איזו שהיא תקווה".