קואליציית ״זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה״, המורכבת מתנועות נוער, ארגונים ואישי ציבור מימין ומשמאל, מכל המגזרים, מבקשת להפוך את יום הזיכרון השנתי לרצח רבין ליום של מפגש, שיח והסכמה.

״אני חושב שכולנו חווים, בעצם הימים האלה, את האמירה ההולכת ומעמיקה שיש פה צדדים שלעולם לא ייפגשו״, אומר פסח האוספטר, רכז הקואליציה. ״זו תחושה שאין מוצא, שאין פתרון, שצריך לקרות משהו לא מתקבל על הדעת כדי לפתור את המצב הזה. היו לא מעט דברים בתולדותינו שכרסמו בחברה הישראלית: אוסלו והפיגועים, הנסיגה מסיני, הסכם השילומים עם גרמניה כמה שנים אחרי השואה, אבל רצח רבין הוא ניסיון להחריב את מדינת ישראל. זאת הפעולה של הרוצח, הוא יצר מצב של קשר גורדי רגשי שקשה לחרוג ממנו״.

דני הירשברג, מזכ״ל בני עקיבא לשעבר וממקימי הקואליציה: ״רצח רבין הוא נקודה שחורה בלוח השנה היהודי לאורך ההיסטוריה. קרה פה אסון שאמור להיות מגדלור שמכוון אותנו ומזהיר אותנו מפני אירועים כאלה.

״אנחנו צריכים לקחת אחריות על החברה, ועל השיח בחברה, איך מקבלים החלטות בבית משותף. לא משנה באיזה תחום. זכויות אדם, גבולות טריטוריאליים, אופי החברה ומערכת החינוך. דבר אחד שאסור שתהיה עליו מחלוקת זה גבולות השיח״.

״אין רק ציבור אחד שמתאבל״

ההסכמה בין האוספטר, שהוא גם יו״ר הנוער העובד והלומד, והירשברג, לא מובנת מאליה. במשך 17 שנים, החל מיום הרצח, הכריזה תנועתו של האוספטר שהיא לא מוכנה לשבת לשום סוג של שיחה עם בני עקיבא. ״לא נשכח ולא נסלח״, היתה סיסמת התנועה.

רגע אחד בנובמבר 2012 שינה את הדרך בה מצוין יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה. ״לפני שמונה שנים אמרנו שהמחנה שלנו צריך להתרחב, לתת מקום לכל מתאבלי ציון וירושלים על רצח רבין״, מספר האוספטר, ״הבנו שאין רק ציבור אחד שמתאבל. הקואליציה בעצם התחילה עם ההזמנה של דני הירשברג לנאום בעצרת שדרור ישראל ארגנה. שם התחיל התהליך הזה״.

פסח האוספטר. "הרוצח הפך חלק מהחברה הישראלית לאשמה וחלק מהחברה הישראלית למאשימה" (צילום: אבישג שאר-ישוב)

למה נוצר קרע כל כך עמוק?
״אני מדמה את זה לאדם פרטי שבן המשפחה שלו נרצח, והוא צריך לחיות עם הרוצח. במעשה הנבזי שלו, הרוצח הפך חלק מהחברה הישראלית לאשמה וחלק מהחברה הישראלית למאשימה. ברגע שאתה נכנס ללופ הזה, לפרדיגמה המחשבתית הזאת, קשה לך מאוד לחרוג ממנה, גם ברמה האישית, גם ברמה הציבורית. כל הניסיון של הקואליציה זה לא להשתעבד לפרדיגמה הזו. לנסות לחרוג ממנה. וזה מאוד קשה״.

טעיתם כשאמרתם ב-1995 שלא תשבו עם בני עקיבא?
״עובד צור, שהיה מזכ"ל הנוער העובד והלומד, הרים שלט שאמר ׳עד כאן׳. הוא אמר לצד השני ׳תעשו חשבון נפש׳. הוא לא טעה. מיד אחרי רצח רבין זה היה הכרחי להגיד ׳רבותיי, אם הדבר הזה יימשך, אם ההסתה הזאת תימשך, אם האמירה הזאת שרבנים יכולים להגיד את הדברים האלה תימשך, לא נוכל לקיים את החברה הישראלית׳. היתה לנו ביקורת מאוד קשה כלפי בני עקיבא, על החלטות שהם קיבלו בזמנו בהנהלה הראשית שלהם״.

מה השתנה?
״אני חושב שמה שהתחיל את זה, זו ההבנה העמוקה שאני לא רוצה לתת ליגאל עמיר לחרב את החברה הישראלית. הרוצח הבין שיהיה מאוד קשה לקום מפגיעה אנושה בסמל כל כך תשתיתי: גיבור ישראל, רמטכ"ל ששת הימים, שר ביטחון, ראש ממשלה. רבין הוא הביוגרפיה של חלק גדול מאוד מעם ישראל, ולא משנה לאיזה חלק אתה משתייך. הוא רצה לגרום לקרע שאי אפשר יהיה להתגבר עליו. ואם אני לא רוצה לתת לו את הניצחון הזה, אני חייב להידבר, לתת סיכוי לשיח״.

מה התגובות שקיבלתם?
״היתה כלפינו ביקורת נוראית, ׳איך אתם מעזים לתת גם לציבורים נוספים שהם האשמים, לבוא ולדבר׳״.

״בשנה הראשונה הגעתי לבד. פחדתי״

דני הירשברג, מזכ״ל בני עקיבא לשעבר, חשש מאוד להגיע לעצרת לזכר רבין, וחטף על הגעתו ביקורת קשה. ״בהפתעה רבה קיבלתי את ההזמנה לבוא לכיכר. זו היתה בקשה אמיצה כי הם לא ידעו מה אני הולך לומר שם. היתה פה אמירה שמפסיקים עם כתבי האישום אלו על אלו, ולוקחים אחריות על העתיד. ואחריות בלי שום סייגים. יש לכולנו מחויבות לדמוקרטיה, ומחויבות בלתי מסויגת לסלידה מאלימות. בתוך הסיפור הזה, היד המושטת שלהם מצאה את היד המושטת שלנו״.

דני הירשברג. "רצח רבין הוא נקודה שחורה בלוח השנה היהודי לאורך ההיסטוריה" (צילום: אלבום פרטי)

מיד כשקיבלת את ההזמנה, היה לך ברור שתגיע?
״ברמה האישית היה לי אולי ברור, אבל אני לא ייצגתי את עצמי. אני מזכ״ל של תנועה, גם אם היה לי ברור מה אני חושב, אני חי באטמוספירה שאני צריך לפעול בה. וחזרתי לתנועה. שם התחיל דיון מרתק, עמוק וכואב, שגם הוא נבע מחוסר אמון גדול״.

מה היו התגובות?
״אנשים אמרו לי: ׳תשמע, אתה לא יודע לאן אתה הולך׳, ׳אתה טועה׳, ׳הם לא כנים׳. את השיח הזה אנחנו מכירים מיוסף והאחים. איך אומר הפסוק? ׳ויראו אותו מרחוק׳. יש שנאה תהומית בין יוסף והאחים. זה לא היה על כותונת פסים, זו היתה כנראה שנאה אידיאולוגית. כשהוא אומר להם ׳את אחיי אני מבקש׳, הם רואים אותו מרחוק. הם לא מסוגלים להאמין שהוא באמת מבקש את האחווה, את ה'אחיי', והיתה אצלנו חשדנות גדולה מאוד״.

איך בכל זאת הלכת לעצרת?
״בשנה הראשונה שהלכתי הגעתי לבד, כאורח שהמטה שלו יושב בבית, מול המסכים, כדי לבחון את הסיטואציה עם חשדנות גדולה מאוד. האם יצעקו בוז? מה הולך לקרות שם בכיכר?״.

פחדת?
״כן. קודם כל אני אדם פשוט, מהשורה, שהולך לשאת נאום שיהיה מול עשרות אלפים בכיכר, ובתקשורת. ומצד שני גם הפחד, שאולי החשדנות יש בה משהו. במשך 17 שנים מאז הרצח נמנענו להגיע לכיכר, לא כי לא רצינו לזכור את הרצח, אלא כי השיח שם היה שיח מאשים, שיח שאומר במידה רבה מאוד, ׳חבר׳ה אתם הייתם שותפים לרצח והמחיר הוא – קבלו את דרך השלום עכשיו׳. וכל מי שדיבר נגד הדרך נחשב כשותף. לא נעשתה הפרדה בין הרוצח לבין הלגיטימיות של אי ההסכמה על הדרך״.

ההימנעות משיח בין התנועות גרמה לעצירה של 17 שנים. זו לא תקופה קצרה. זה דור שלם שלא דיבר. לא דיבר על השטחים, לא דיבר על השבת, לא דיבר על העוני, לא דיבר על זכויות של להט״ב, לא דיבר על הגירוש"

וכשהחל בין התנועות תהליך?
״באחד מהשיאים של התהליך הזה, נפגשנו יחד ההנהגות של שתי התנועות בקן של הנוער העובד והלומד בנצרת. זה היה מפגש מרתק, כשהדיון הפנימי שקדם לו היה ׳מה יש לנו לחפש שם׳. ׳מה לנו ולהם?׳ ׳על מה נדבר בכלל?׳ השיח עם הנוער העובד והלומד גרם ליכולת לשבת שם ולהקשיב באמפטיה לקול הערבי.

"ההימנעות משיח בין התנועות גרמה לעצירה של 17 שנים. זו לא תקופה קצרה. זה דור שלם שלא דיבר. לא דיבר על השטחים, לא דיבר על השבת, לא דיבר על העוני, לא דיבר על זכויות של להט״ב, לא דיבר על הגירוש. עברנו תקופה לא פשוטה בחברה הישראלית ולא דיברנו עליה. כשלא מדברים הנתק הולך ומתרחב, וכמעט מונע לחזור לשולחן. פה השתנה משהו״.

״כל צד רוצה להביס את השני סופית״

רצח רבין הגדיל את החיץ בין המחנות הפוליטיים בישראל, והקיטוב נמשך גם כיום. הנוער העובד והלומד ובני עקיבא חברו יחד להקמת הקואליציה בשביל לבודד את הרוצח ומעשה הרצח בכל ציבור וקבוצה בישראל.

בנאומו האחרון בעצרת השלום, אמר יצחק רבין ״אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית, יש לגנות אותה, בתבונה. יש להוקיע אותה. לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל״. רבים מהטקסטים וההקלטות שניתן למצוא היום מהנאום ההיסטורי משמיטים, במכוון או שלא במכוון, את המילה ״בתבונה״. הוויכוח נסוב על השאלה כיצד מבודדים את האלימות – בתבונה.

"כשאתה נמצא במחלוקת מאוד קשה, כן להגיע להסכמה, זה לב ליבה של הדמוקרטיה" (צילום: קואליציית זוכרים את הרצח נאבקים על הדמוקרטיה)

״התחושה המרכזית היום שרק אם אני אביס את הצד השני תבוסה מוחלטת, רק אז יהיה טוב״, אומר האוספטר, ״לא צריך לדבר פה במושגים של רצח. כל צד רוצה לנצח את הצד השני סופית, ככה שהוא לא יקום יותר. הבעיה שזה לא הולך ככה בדמוקרטיה. כשאתה נמצא במחלוקת מאוד קשה, כן להגיע להסכמה, זה לב ליבה של הדמוקרטיה. חוק הוא פשרה. דמוקרטיה זו פשרה. והמצב הזה הוא באשמת כל הצדדים״.

אין מחנה שאשם יותר באלימות מהאחר?
״אני לא יודע מי המחנות האלה שאנחנו כל הזמן אוהבים להתגדר בהם. אני משתדל מאוד לא לחשוב בצורה כזו. אני חושב שרוב הציבור הישראלי, יהודים, ערבים, דרוזים, חרדים, דתיים, מסורתיים – בסך הכול יש בתוכו הסכמה עמוקה על ערכי הליבה כפי שהם באים לידי ביטוי במגילת העצמאות. ואני חושב שמה שקורה זה שיש קבוצות קטנות מכל הצדדים, שמנסות לחרב את הדבר הזה.

״כל האמירות האלה ׳הם יחיו במדינת יהודה׳, ׳אלה יחיו במדינת תל אביב׳, מה זה אומר? זה אומר שאי אפשר לחיות עם הצד השני, הצד השני הוא מוקצה מחמת מיאוס, אי אפשר להיות איתו בשום צורה של חיים משותפים״.

הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל את העימותים האלה?
״דמוקרטיה יכולה להתקיים אם יש אווירה ופרדיגמה של ׳אנחנו יכולים לחיות ביחד׳. וכדי לחיות ביחד אתה לא משתמש בכוח, כי אם אתה משתמש בכוח שלך אתה בסופו של דבר מפרק את המערכת הזאת״.

כל האמירות האלה ׳הם יחיו במדינת יהודה׳, ׳אלה יחיו במדינת תל אביב׳, מה זה אומר? זה אומר שאי אפשר לחיות עם הצד השני, הצד השני הוא מוקצה מחמת מיאוס, אי אפשר להיות איתו בשום צורה של חיים משותפים״

גם הירשברג מתריע מפני האלימות שמשתוללת כיום במרחב הציבורי. ״אני לא רוצה לעשות הכללה, אני מדבר על תופעות בתוך המחאות. בחודש האחרון נוכחנו לראות לא מעט אירועים של הרמת ידיים, של אלימות, של דם לא כמטאפורה. של פצועים. של אלימות בין מפגינים למפגינים, של אלימות כלפי משטרה, של אלימות של משטרה״.

לדעתו, הביזוי והזלזול של נבחרי ציבור כיום מלבים את השיח האלים. בימי כהונתו של רבין כראש ממשלה, הירשברג היה פעיל נגד הסכמי אוסלו: ״לא יכולנו לסבול את האמירה של רבין על המתיישבים שזה רעש של פרופלורים. חשבנו שאין לו זכות להתעלם מהרעשים הללו״.

האמירה של נתניהו על המפגינים נגדו, שזה בסך הכול רבע מנדט, היא גם אמירה מהסוג הזה?
״אני מצפה ליחס אחר. להקשבה. גם כלפי מפגינים שחושבים אחרת. אני עכשיו אומר את זה כמי שבתקופת ההתנתקות הרגיש שלא מקשיבים לקולות של המפגינים, של המוחים. זה משחק מסוכן בדמוקרטיה, כי פעם אחת אתה חזק, ופעם לא. והדמוקרטיה שלנו היא שברירית מאוד״.

מי היום הרוב ומי המיעוט?
״נאום ארבעת השבטים של ריבלין שם על השולחן את החלוקה המאוד ברורה שאין פה מיעוטים, אנחנו חברה שמורכבת כולה ממיעוטים. במבי שלג היתה אומרת ׳אנחנו חברה של מיעוטים מקופחים. שהם הרוב פה׳״.

"העם הוא הריבון"

רבים במחנה השמאל לא סולחים לנתניהו על הופעתו בהפגנות ההסתה נגד רבין. הם אולי מאמינים שאם נתניהו ילך, המצב ישתנה. סיסמת המחאה נגד נתניהו היא ״לך״.

״מה זאת אומרת ׳אם הוא יילך׳?״, אומר האוספטר, ״אנחנו דמוקרטיה. היו פה בחירות, ואחרי הבחירות האלה הנציגים שאנחנו בחרנו החליטו להקים את הממשלה הזאת. יש טיעון שמי שמוגש נגדו כתב אישום לא צריך להיות ראש ממשלה. החוק אומר אחרת.

״יש לגיטימיות לציבור שאומר ׳למרות שיש חוק, צריך לנהוג ככה ואחרת׳, אבל אני חושב, שבסופו של דבר, העם הוא הריבון והוא זה שצריך להגיד את דברו. ומה שהעם אמר לפרשנותי, זה ׳אני רוצה ממשלה כזאת, אני רוצה שתנסו להידבר ביניכם ולהגיע לפשרה, לסוג של קונצנזוס׳״.

חברי תנועות הנוער בכיכר רבין. "הבנו שגדל פה דור שנולד אחרי הרצח, ואם לא נעשה איזה 'שיפט' בשיח, המחיר יהיה יותר גבוה" (צילום: קואליציית זוכרים את הרצח נאבקים על הדמוקרטיה)

גם מערכת הבחירות בארה״ב מראה עד כמה העימות בין המחנות הפוליטיים קשה.
״מלחמת האזרחים בארה״ב ורצח לינקולן עדיין חיים בתודעה האמריקאית. אז לארה"ב יש היסטוריה של מלחמת אזרחים, אבל אנחנו ארה"ב? אנחנו אומה של 300 מיליון? אנחנו עם קטן ששליש מבניו נרצחו ונטבחו ונשרפו והומתו בגז. בקושי קמנו על הרגליים. אנחנו חיים בתוך סביבה לא פשוטה. אז יש לנו את הלוקסוס הזה של ארה"ב? יש לנו את הלוקסוס הזה להגיד, ׳הצד השני הוא השטן ולכן אני אשמיד אותו, אני אחסל אותו׳ ודברים כאלה?״

״יש כאלה שאומרים שאם לינקולן לא היה נרצח, הוא היה יכול להביא לפיוס. אני חושב כך גם לגבי רבין. יצחק, בדמות שלו, בדמות האבהית שלו, ובנוכחות שלו, היה יכול לעשות זאת. אין נוכחות כזאת היום. לא רק של רבין, אין נוכחות כזאת כמו של בן גוריון, אין נוכחות כזאת כמו של בגין״.

מה זו הנוכחות הזו?
״אבא. אדם שגם אם אתה מתנגד לעמדותיו ולדעותיו, ואתה מצביע נגדו, אתה באופן קונצנזואלי עמוק, אפילו אם אתה מתעב אותו, אתה מקבל את הנוכחות המנהיגותית שלו״.

גם הירשברג חושב שיש כיום משבר הנהגה: ״זה לא סוד שמשהו רע עובר על המנהיגות של מדינת ישראל״, הוא אומר. לדעתו המנהיגות הראויה מצויה בחברה האזרחית ובתנועות הנוער. ״אין לנו פריבילגיה לשיח של שנאה. מה שעשינו בקואליציה זה לעצור רגע לפני שזה מתדרדר. הבנו שגדל פה דור שנולד אחרי הרצח, ואם לא נעשה איזה 'שיפט' בשיח, המחיר יהיה יותר גבוה. אם נמשיך לריב ולהגיד שהאשמה בצד השני, נמשיך להתגלגל ככה עוד הרבה שנים. אני חושב שמנהיגים אחראיים ידעו להגיד כאן סטופ. וזה הגיע קודם כל מהצד של הנוער העובד והלומד״.

ברית בין שונים

הירשברג מאמין שהשיח המשותף יכול לייצר חיסון לקרע החברתי בישראל: ״אנחנו צריכים להקים צבא של לוחמים נגד מלחמת אחים. נגד תופעות שאולי הן בשוליים, אבל השוליים מנהלים אותנו. תמיד בסוף הימין והשמאל הקיצוני יסחפו את השיח. רצח רבין הוא אסון גם בכך שהוא עצר את היכולת של החברה האזרחית להשפיע. אבל זה צריך להשתנות״.

מאוד קל ליצור שוויון בין דומים, ומאוד קשה לחיות בשוויון בין שונים, כי בשוויון בין שונים אתה צריך להכיר בזהות של הצד האחר, להכיר במובן של לאשר"

האוספטר מדגיש שהייעוד של הקואליציה הוא ליצור ברית בין שונים, לא בין שווים. ״מאוד קל ליצור שוויון בין דומים, ומאוד קשה לחיות בשוויון בין שונים, כי בשוויון בין שונים אתה צריך להכיר בזהות של הצד האחר, להכיר במובן של לאשר. אתה לא חייב להסכים, רצוי אפילו לא להסכים, אבל להכיר בקיומו. מעצם העובדה של מפגש כזה, אתה נעשה גם יותר ביקורתי כלפי עצמך״.

מה יכול לבטח את קיומה של הדמוקרטיה הישראלית לשנים ארוכות?
״יש הרבה דברים, אבל הדבר המרכזי זה מה שאמר מרטין בובר: ׳אין לך דבר העלול להיות גזירה לאדם, אלא האמונה בגזירה׳. אם אנשים לא יאמינו בגזירה, אלא יאמינו בתקווה שאפשר לחיות יחד ושאפשר להגיע לעמק השווה תוך כדי מחלוקות מרות, קיומה של המדינה יובטח״.

***

גילוי נאות: פסח האוספטר הוא דירקטור באתר החדשות ״דבר העובדים בארץ ישראל״.