"נתן זך היה מנהיג, מוליך טעם. הוא שינה את הטעם של כולנו בשנות החמישים והשישים, ויצר היסטוריה חדשה של הספרות העברית, הסתכלות אחרת. מהבחינה הזאת, יש מעטים בגודל שלו", כך אומר ל'דבר' פרופ' מנחם פרי, חוקר ספרות עברית ועורך 'הספרייה החדשה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד עם מותו של זך בגיל 79. "הוא היה משורר גדול מאוד וחדשן. לא היו הרבה משוררים גדולים ממנו בעברית, היו עוד משוררים גדולים כמוהו, אבל לא הגדולה חשובה, אלא העובדה שהוא היה מנהיג".
פרי מציין כי מרבית השירים המוכרים והאהובים של זך הם שיריו המאוחרים יותר, במיוחד אלו שהולחנו, כמו 'כי האדם עץ השדה', 'איך זה שכוכב' ו'כולנו זקוקים לחסד'. אך לדבריו, השינוי הגדול שהוביל זך החל כבר בשיריו הראשונים ובמאמרי הביקורת אותם פרסם בשנות החמישים והשישים: "הוא הכניס טון חדש, נימה חדשה לשירה העברית. אם אצל ביאליק הטון הוא יותר רטורי, ואצל שלונסקי ואלתרמן הטון הוא יותר מתנגן, אצל זך הטון הוא יותר שיחתי. הוא לא השתמש בהכרח בשפה שהיא שפת דיבור או שפת יום יום, זה יותר עניין של איך אתה חווה את השיר. ולמרות זאת, יש שם חשמל צלילי לא פחות מאשר אצל אלתרמן או שלונסקי".
לדברי פרי, "זו נימה שברוב השירה העברית קיימת עד היום, גם אם עשו עליה וריאציות והתנגדו לה והתמרדו נגדה אבל היא קיימת והיא שלטת ולא הייתה לפני זה. היא יותר קרובה לנימה האנגלוסכסית, ולא לנימה הרוסית שהייתה קודם".
למי שלא מכיר את שיריו של זך, היכן היית ממליץ להתחיל?
"אפשר להתחיל בשירים שהלחינו. אני שונא להביא את הדוגמה הזו, אבל הלחינו שירים מאוד מוצלחים. אני חושב שמה שיותר נגיש זה שירים מהספר 'כל החלב והדבש' ומהספרים שלאחר מכן מאשר השירים המוקדמים יותר".
יש שיר אחד שלו שאתה אוהב במיוחד?
"אני לא יודע, זה משתנה אצלי. בזמנו, כשהייתי מאוד צעיר, כתבתי מאמר על טליתקומי שמערבב בין דברי התנצחות של גבר לאישה כשהוא נוטש אותה, לבין דברי הייסורים של ישו על הצלב, לבין נס שישו ביצע כשהוא הקים לתחייה תינוקת, ילדה, ואמר לה 'ילדה, קומי'. זה שיר שהוא דווקא ההיפך מ'כי האדם עץ השדה', שיר פחות רגשי אבל סופר מבריק".
"למדנו את המאמרים שלו בעל פה"
את הסגנון שהוביל זך הוא מצא גם בקרב משוררים שקדמו לו ומשוררים בני תקופתו. "הוא התחבר עם משוררים שיש להם פחות מוסיקה חיצונית מונוטונית, או שיכולה להיחשב כמונוטונית, משוררים שהם יותר עצורים, יותר שיחתיים, שהם אחרים. אנשים כמו דוד פוגל, כמו אבות ישורון, כמו יעקב שטיינברג, משורר שהיה חשוב בדור ביאליק אבל נידח, ופתאום אצל זך הוא יותר חשוב מביאליק. ואחר כך משוררים שהוא גילה כמו שלמה זמיר, או גבריאל פרייל, שהוא לא גילה, והעריך אותו שורה של משוררים. את ברנר הוא ראה כסופר נורא חשוב, הרבה יותר מעגנון, דבר שעליי השפיע מאוד".
פרי מספר שזך היה מושא להערצה עבורו ועבור בני דורו. "מאמריו משנות החמישים והשישים שינו את כל פני השירה העברית. הם לימדו להסתכל בשירי דוד פוגל כשירים גדולים, או בשירי יעקב שטרנברג, שורת משוררים שנחשבו לנידחים, וכולנו הושפענו מזה. זה היה אורים ותומים. אלו מאמרים שהתפרסמו פעמיים, גם ב'דבר', וכולנו קראנו אותם בשקיקה ולמדנו אותם בעל פה."
"היו שני נתן זך"
עבור פרי, זך לא היה רק משורר אלא גם חבר אישי ודמות אנושית ייחודית. "היו כאילו שני נתן זך", הוא מספר, "זך היה מצד אחד מיזנתרופ, שהיה יכול להגיד לך 'תבוא אליי בעשר בבוקר בדיוק, ואל תאחר', וכשבאת תמיד היית צריך להעיר אותו מהשינה. מצד שני, הוא היה אדם נורא נדיב, אדם נורא רחב לב, אדם שידע לעשות ג'סטות כלפיך. היה גם זך אחד כשהוא היה שתוי, שבשנים מסוימות זה קרה לעיתים קרובות, וזך אחד כשהוא לא היה שתוי. כשהיה שתוי הוא היה מלא חיבה ואהבה."
פרי אומר שהפגישה הזכורה לו ביותר עם זך היא פגישתם הראשונה, שנערכה בשנת 1966. "אני הייתי אדם מאוד צעיר, בן 24, בעל מאמר אחד שהתפרסם על 'תכונות אומנות השירה של ביאליק' שכתבתי עם חברי יוסף האפרתי ז"ל. זה היה גם מאמר די מהפכני, אבל הוא התגלגל ולא היה איפה לפרסם אותו בכלל, עד שגבריאל מוקד גאל אותו ופרסם אותו ב'עכשיו' (כתב עת שנתן זך נמנעה על עורכיו – הי"ט). ואז עשו לי הכרות עם זך."
"נפגשתי איתו, ישבנו ודיברנו, ואז הוא אמר לי 'עכשיו נלך'. אמרתי לו 'לאן נלך?', והוא אמר 'נלך, אתה תראה, אתה לא תצטער'. הלכנו ברגל, די הרבה, בדרך עברנו באיזה משרד עורכי דין והוא אמר לי 'בוא, תכיר את חברי המשורר אורי ברנשטיין', שאז היה עורך דין, עלינו, הכרנו, לחצנו ידיים ואז הלכנו הלאה והגענו למשרד של הוצאת אלף, הוצאה בבעלות אחיו של משה פלדנקרייז, שזו הייתה ההוצאה שזך הוציא בה את ספריו באותה תקופה. התיישבנו, וזך הכתיב לבעל ההוצאה חוזה, שהוא הולך להוציא לי ספר של מחקרים על ביאליק. הוא הכתיב לו, הכריח אותו. זה לא היה רווחי להוציא ספר מחקרים על ביאליק. זה היה מסוגי הנדיבות של זך."
