בזכות איכפתיות וערנות של שכניו, לא הצטרף ת', ניצול שואה בן 87 מרחוב רחל בחיפה, למניין האנשים שמתים בביתם ונמצאים רק ימים רבים לאחר מכן. תשעה אנשים מבוגרים ועריריים נמצאו רק השנה ורק בעיר חיפה בנסיבות עגומות אלה בידי כוחות ההצלה וזק"א. ברחבי הארץ מגיע השנה מספר המקרים ל-140.
"כל יום אני מתקשרת אליו, באותה שעה, מדברת איתו 20 דקות, רבע שעה, חמש דקות. מה שלומך? מה עשית? מה קנית? מה בישלת?", מספרת אוה קורי (74) אשר בנה אוהד הוא שכן של ת', ובינה ובינו נוצר קשר מיוחד. "בימי הולדת שלו אני מזמינה אותו לקפה ועוגה, אבל השנה פספסנו בגלל הקורונה".
"ביום רביעי, אני לא יודעת מה קרה לי, שכחתי להתקשר. קמתי בשלוש לפנות בוקר, הערתי את בעלי, אמרתי לו 'תשמע אני לא צלצלתי ל-ת". הוא אמר לי, 'את נורמלית? השעה 03:00'. חיכיתי לבוקר והתקשרתי, לנייד, ואז לבית, ואז לנייד – והוא לא עונה, לא עונה. אמרתי משהו לא נורמלי. אני כואבת וכועסת על עצמי, אני אוכלת את הלב שלא התקשרתי ברביעי".
בשעת ערב, קורי מתקשרת לבנה אוהד ומבקשת ממנו לבדוק מה עם ת'. "אמא שלי ביקשה ממני לרדת לבדוק מה איתו", מספר אוהד. "דפקתי אצלו בדלת, ושמעתי מלמולים. הזעקנו את השכנה דנה, שהיא רופאה, וביחד המשכנו לדפוק על הדלת.
"הצלחנו להרים את התריס, אבל לא ראינו אותו בפנים", מספרת דנה בר-און שחף, רופאה מרדימה בבית החולים רמב"ם. "היה לי חשש שמישהו מחזיק אותו, ממש פחדתי. אחד השכנים שמע אותנו צועקים והזמין משטרה וכוחות הצלה, הם הגיעו תוך דקות, פרצו פנימה ושם ראינו אותו שרוע על הרצפה. הבנתי מה קרה, ראיתי אם הוא לא עבר אירוע מוחי ולא שבר משהו וביקשתי מהצוות של האמבולנס שיבהילו אותו לרמב"ם כדי שאוכל להשגיח על הטיפול".
"צעקתי לעזרה בכל גרוני עד שכלו כוחותיי", סיפר ת' לכוחות זק"א שהוקפצו ביום חמישי האחרון לזירת האירוע. "דפקתי על הרצפה עם הידיים והרגליים אך לא היה מי שישמע אותי. הכי קשה היה לי הקור בלילה, כל גופי רעד מהקור. כבר הייתי בטוח שחיי הולכים ונגמרים. מזל גדול היה לי שהשכנים הטובים חשבו עליי".
"התודה על תשומת הלב מגיע לאוהד", אומרת בר-און שחף. "החיים עמוסים ב-2020, אני רופאה מרדימה, וכל הזמן רואה דרמות. אני חושבת שצריך לפקוח עיניים ולהסתכל הצידה, אם יש מישהו לידך שבודד וגלמוד, מספיק שתראה מה שלומו. אני שמחה שמצאנו את ת' בזמן. לקשישים האירועים האלו קשים, כי כל אירוע קטן מוציא אותם מהאיזון שבו היו. כשכנים עשינו מה שכל שכן ראוי צריך לעשות".
"אני מתנדבת 23 שנה עם ילדים בצרכים מיוחדים, איפה שאני יכולה לעזור אני עוזרת", מספרת בהתרגשות אוה. "אני מתנדבת בארבע השנים האחרונות גם בקופת חולים, תודה לאל יש לי משפחה ואני רוצה לתרום בעולם הזה".
אוה מסיימת את דבריה עם בקשה: "שימו לב, תקשיבו לשכן בודד, תתעניינו, עם חיוך, לא להיות יבשים. לכל אחד יש צרות, לכל אחד יש חבילה בבית. יש אנשים מבוגרים שלא יודעים איך נראה חיוך. לא, זה לא יורד מהמינוס".
ת' מאושפז כעת ברמב"ם וייצא בקרוב לשיקום, ואוה מבהירה שתמשיך להשגיח עליו בשבע עיניים, וגם המטפל או המטפלת שיצמידו לו מעכשיו ידעו את זה. "לא נעזוב אותו".
"מרגש ומדהים", אומר יו"ר זק"א, יהודה משי זהב, "הסיפור הזה מצטרף לעשרות סיפורים של שכנים שהצילו את שכניהם המבודדים בזכות עירנותם. הצלת חיים של ממש. בימים אלו אנו עובדים על מספר פרויקטים חדשניים כדי להציל יותר ויותר עריריים וגלמודים ולמנוע מקרי מוות מיותרים ומחרידים".
