פרופ' איתמר גרוטו הוא האחרון בשרשרת בכירים במשרדי הממשלה שהודיעו על פרישתם מאז החל משבר הקורונה. הראשון לעזוב היה מנכ"ל משרד האוצר, אחריו פרשו מנכ"ל משרד הבריאות, סגן הממונה על התקציבים, מנכ"ל משרד החינוך, הממונה על התקציבים, מנכ"לית משרד האוצר, פרקליט המדינה, החשב הכללי, פרויקטור הקורונה, ויסלח מי שנשכח.
חלקם עזבו במסגרת חילופי הממשלות, חלקם סיימו קדנציה, אחרים אמרו "הספיק לי", ויש גם מי שעזב בטריקת דלת. ברמה האישית, עזיבתו של גרוטו מובנת לחלוטין. אפשר לכבד את החלטת הפרישה של אדם שתרם במשך שנים רבות, ובחודשי הקורונה במיוחד. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשירות הציבורי בישראל מצוי במשבר חריף.
הקצינים נוטשים
הנטישה ההמונית של בכירי המגזר הציבורי, במהלך המאבק בקורונה, לא פחות ממדהימה. כמו צבא שמנהל מלחמה, והקצינים הבכירים אומרים, זה אחר זה, "מיציתי". חלקם נתלים בכך שהחוזה שלהם הסתיים, חלקם לא מסכימים עם ההוראות שקיבלו. אבל זה המצב. המלחמה מתנהלת והקצינים הבכירים נעלמים.
מי שחושב שההקבלה מוגזמת, לא מבין את עומק המשבר ואת עוצמת ההשפעה שתהיה לו על השנים הבאות במדינת ישראל. זה מאבק לחיים ולמוות של מאות ואלפי אנשים. החברה הישראלית שלפני הקורונה לא תיראה אותו הדבר אחריה. להחלטות שהתקבלו ולאלה שעוד יתקבלו יש השפעה קריטית על תוצאות המערכה.
זה האתגר
מי אשם? יש מי שמטיל את האחריות המיידית על הפוליטיקאים – אי אפשר לעבוד איתם, בידם מצויה הסמכות, ופרישת הבכירים מעידה על חולשתם של הפוליטיקאים. זו עמדה פופולרית אבל פשוטה מדי.
ייתכן שהחוליה החלשה היא דווקא הפקידות הבכירה. הגעתם כדי לשרת את המדינה, ובגלל חוסר הסכמה, משחקי אגו, מאבקי שליטה, החלטתם שדי לכם? תתבגרו! אין הירואיות בעזיבה, ואיש לא קונה את רצונכם להיות נאמנים למצפונכם.
אם תשלום המחיר על עזיבה באמצע מאבק עולה על פוטנציאל הרווח שבניצחון בו, כנראה שבעתיד הנראה לעין לא צפויות הצלחות והמצב רק צפוי להחמיר
לחלוצים בדגניה לא היה קשה? במלחמת העצמאות לא היה קשה? להתמודד עם המצור על ירושלים, עם תקופת הצנע, תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, הסורים על הרמה במלחמת יום כיפור, אסירי ציון בסיביר… כל דור נדרש להתמודד עם האתגר שלו. מסדרונות הממשלה ומסדרונות בתי החולים הם התלם הארוך של הדור הזה, שם נבחנים בעלי התפקידים. גורלה של הפקידות הבכירה זימן לה להיות חוד החנית במאבק במגפה. גם כשקשה.
בלי להטיל דופי אישי באף אחד מהעוזבים, כנראה שבתפיסת השירות הציבורי בישראל יש פגם שדורש תיקון עמוק. מנכ"ל משרד ממשלתי הוא לא עוד ג'וב והנאמנות שלו לא צריכה להיות למצפון אישי או ליושרה מקצועית מכובסת, אלא לכפופים לו שאותם הוא מוביל ולאזרחים שאותם הוא בא לשרת.
החישוב הקר
מנכ"לים בשירות הציבורי לא הגיעו למעמד ולתפקיד במקרה, אלה לא אנשים נחבאים אל הכלים. כדי להגיע לדרגות הבכירות צריך לעבוד קשה, להתבלט, לדחוף ולהידחף, להיות בעל שאיפות ודרייב חזק להצלחה. מי שמבין את זה מבין גם שההחלטה לפרוש באמצע המערכה לא נעשית מחוסר מוטיבציה או מרצון לנוח. אדם שאפתן ניצב מול האתגר המקצועי הגדול ביותר בתחום ההתמחות שלו ומעדיף לפרוש לאקדמיה? משהו פה לא מסתדר.
לפחות בחלק מהמקרים המדוברים, ההחלטה לפרוש היא תוצאה של חישוב קר: מה אשיג אם אשאר ומה אשיג אם אפרוש. כשהתוצאה מתהפכת ובעל התפקיד מחליט שהרווח מפרישה עולה על הרווח מהישארות בתפקיד, חייבת להידלק נורה אדומה.
אם תשלום המחיר על עזיבה באמצע מאבק עולה על פוטנציאל הרווח שבניצחון בו, כנראה שבעתיד הנראה לעין לא צפויות הצלחות והמצב רק צפוי להחמיר. אם מי שנמצא בנקודת התצפית הטובה ביותר, על גשר הפיקוד, מחליט לנטוש את הספינה, מה צריכים לחשוב הנוסעים?
