"החוויה של לחכות ללקוח מאחורי הדלפק היא ממש המאה שעברה", אומר ארז גור, בעליה של חנות אוטונומית, חנות ללא מוכרים, למכירת מזון לבעלי חיים, בשכונת פלורנטין בתל אביב. גור הוא מנכ"ל ובעלים של חברת סייבורג (CYB-ORG), שמפתחת טכנולוגיה לחנויות אוטונומיות.

החנות שלו ללא מוכר ("הראשונה בישראל", הוא מתגאה) נפתחה באוגוסט 2019, הרבה לפני ימי הסגרים, הריחוק החברתי וסגירת חנויות הרחוב. כדי לקנות בה אוכל לחיית המחמד, הלקוח חייב להירשם מראש באפליקציה, ובכניסה להקיש את מספר הטלפון שלו ולהטביע אצבע בקורא ביומטרי.

המוצרים בחנות, בינתיים בעיקר שקי מזון גדולים, מסודרים על מדפים חכמים, בתאים מוגנים בזכוכית, ויודעים לדווח לבעליה איזה מוצר נרכש וכמה מלאי יש בחנות. טביעת האצבע של הלקוח על זכוכית התא מלמדת מה קנה ואיזה סכום יש לגבות מכרטיס האשראי שלו. החנות  מרושתת, לדברי גור, בחיישנים שמודדים, בין השאר, את קצב פעימות הלב של הלקוח, "לצורך זיהוי התנהגות ומניעת גניבות".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

כיוון שהחנות היא מעין ניסוי שמטרתו בעיקר לעניין משקיעים, השילוט כולו באנגלית (למעט הקורא הביומטרי). "זה מבחן לשימושיות של הטכנולוגיה", אומר גור, "בחנויות הבאות יהיו שפות לפי בחירת המשתמש".

השילוט בכניסה לכנות באנגלית. "בחנויות הבאות יהיו שפות לפי בחירת המשתמש" (צילום: דבר)

גם את האפשרות האלמנטרית של הקונה לשאול שאלה או להתייעץ, מבטיח גור לספק בעתיד: "ברגע שהחנות תופעל על ידי קמעונאים אמיתיים", הוא אומר, "הם יתנו את קו התמיכה שלהם, אתר עם יותר אינפורמציה על כל פריט, ואולי שימוש בווטסאפ. כרגע רצינו לראות איך האדם מסתדר מול המכונה. לא התערבנו. רצינו לראות מה קורה כשיש אפס שירות".

"לייתר את הצורך של בן אדם באמצע"

גור גדל בתל אביב, החל לתכנת, הוא מספר, בגיל 12, והקריירה המקצועית שלו עסקה "בפיתוח מערכות מידע ובהקמת ארגונים קמעונאיים על כל שרשרת האספקה שלהם". הרעיון לחנות ללא מוכר נולד בעקבות התנסות לא מוצלחת שלו עם עובדים ברשת החנויות למזון וציוד לבעלי חיים, שהיתה בבעלותו.

ארז גור. "הקורונה האיצה משהו שהתחיל בכל מקרה" (צילום: אלבום פרטי)

"פתאום, היה לי שבוע שבו שליש מהעובדים לא הגיעו למשמרות", הוא מספר. "התקשרתי אליהם אחד אחד, היו להם סיבות מוצדקות יותר או פחות. באותו שבוע גם כמה עובדים נתפסו בלקיחת דברים בלי לשלם. ברגעים האלה, כשהייתי עם הגב לקיר, שאלתי את עצמי איך אני יכול להמציא את האוטומציה שתייתר את הצורך של בן אדם באמצע".

לצורך מימוש החזון שלו, חבר, לדבריו, לשני פרופסורים, השותפים במיזם, ויחד הם עלו על רעיון "החוצץ" – הפרדת זכוכית בין המוצר ללקוח. החוצץ מאפשר זיהוי ודאי של הקונה ושל המוצר שלקח. "חיפשנו איך החנות תהייה עם רמות דיוק גבוהות", הוא מסביר, "הרעיון של דלת נוספת, שתפריד בין המוצר לבין הקונה, כיסה את כל המצבים. תחשבי למשל על כלב שנכנס ומתחיל לאכול את המוצרים, החנות הרי לא מאוישת, ואת רוצה חנות שאף אחד לא נגע במוצרים. יש בזה משהו יותר סטרילי".

"לי יש גישה למידע, את מקבלת תמורה"

ההכרח למסור בכניסה לחנות טביעת אצבע מעורר חשש לפגיעה בפרטיות ולניצול המידע למטרות אחרות. אבל גור לא מתרגש משאלות אודות הפרטים האישיים שהוא אוגר: טביעות אצבע, מספר כרטיס אשראי, העדפות קנייה ומדדים פיזיולוגיים כמו פעימות לב. "דרך המידע הזה", הוא אומר, "נדע לתת ללקוחות הצעות ערך, שיעזרו להם לנהל את התקציב שלהם יותר טוב".

הקורא הביומטרי בכניסה לחנות. בעידן הביג דאטה המידע הנאגר הוא בפני עצמו מוצר בעל ערך רב שיכול להימכר (צילום: דבר)

אבל בעידן הביג דאטה המידע הנאגר הוא בפני עצמו מוצר בעל ערך רב שיכול להימכר. גור טוען שהמידע נשמר באבטחה גבוהה מאוד ושכרגע הם לא מוכרים את הנתונים שיש ברשותם ולא מעבירים אותם לצד שלישי. אבל בעולם שבו למידע הנאסף יש ערך גבוה, לפעמים יותר מאשר של המוצרים הנמכרים, הוא לא פוסל את חשיפת המידע בעתיד.

מבחינתו, איסוף מידע הוא עסקת חליפין: "יש פה בעצם טרייד", הוא אומר, "לי יש גישה למידע מסוים שקשור אליך, ובתמורה את מקבלת משהו. אם את משוחחת על חופשה בווטסאפ, את מקבלת פרסומת לחופשה בפייסבוק, ובתמורה את מקבלת את האפשרות לתקשר בווטסאפ בחינם. זאת לא שאלה שמעניינת את הדור הצעיר ואת רוב האנשים שלמדו שיש פה טרייד. בכל העולמות של הרשתות החברתיות אוספים עליך מידע".

"לא ביום אחד, אבל מהר ממה שחושבים"

הרעיון של חנות ללא מוכר, של קנייה ללא מגע בין בני אדם, נראה אולי קורץ בתקופה של ריחוק חברתי שכופה המגפה, אך מבחינתו של גור, הקורונה היא רק מאיץ לתהליך של ריחוק טבעי שהחל לפניה. "פעם, כדי להיפגש", הוא אומר, "היינו פשוט באים ודופקים על הדלת; אחר כך היינו מתקשרים בטלפון; בעידן ההודעות אנחנו יותר מתכתבים. לפעמים אפילו לא מנומס להתקשר סתם, וצריך לשלוח הודעה לפני השיחה. צעירים שולחים אימוג'ים. רוח האדם שורה פה, אבל הקשר עם האדם הוא מאוד אמצעי. לשם האנושות הולכת".

הדמייה של החנות האוטונומית. "המדפים מתעדים מה נרכש וחיישנים בודקים את פעימות הלב של הקונה, כדי לזהות התנהגות ולמנוע גניבות" (צילום: ללא קרדיט)

הוא מודע לצקצוק שהתיאוריה שלו מעוררת בקרב מבקריה, אך לדעתו הצקצוק מבוסס רק על נוסטלגיה. "הלקוחות הטבעיים של המוצר הזה הם לא הקמעונאיים שקיימים היום", הוא אומר, "הקמעונאים שקיימים היום יעלמו וימחקו. הם לא יתקיימו. הם לא אלה שיעשו את השינוי. מי שיעשה את השינוי הם יזמים אחרים, שייתכן ובכלל לא מגיעים מעולם הקמעונאות".

האם הלקוחות בשלים לחוויית קניה ללא אינטרקציה אנושית? גם בקניה ברשת אין מגע אנושי, אבל בקניה מקוונת אין צורך לצאת מהבית ולסחוב אליו בחזרה את הקניות. כך או כך, גור משוכנע ש"זה התהליך. זה לא יקרה ביום אחד, אבל זה יהיה יותר מהר ממה שחושבים". האנושות, הוא משוכנע, תתקדם לאוטומציה בקמעונאות, אם רוצים או לא. "הקורונה האיצה משהו שהתחיל בכל מקרה", הוא אומר, "והיום קירוב חברתי זה עניין פלילי".

"הדבר הכי יקר עכשיו זה כוח אדם"

גור לא מתרגש במיוחד מהעובדה שהחלפת עובדים ברובוטים נראית כחלום בלהות, בימים של מיליון מובטלים. "לפני הקורונה המשק היה כמעט בתעסוקה מלאה", הוא אומר, "וזה במקביל לכך שבעשור האחרון יש קפיצה גדולה בתהליכי אוטומציה, מה שאומר שזה כן יכול ללכת ביחד".

בשלב הקמת החנות בישר השלט: "כאן תפתח חנות ללא עובדים" (צילום: דבר)

"הדבר הכי יקר עכשיו זה כוח אדם – תשלום משכורות, עלויות המעביד, ההכשרה של הבן אדם, סכסוכי עבודה – כל העלויות האלה נחסכות. יותר ויותר אוטומציה תופסת את המקום". על פי החישוב שלו, "לפתוח חנות כזאת עולה כ-400 אלף שקלים (100 אלף דולר), ועלויות מעסיק על עובד הן 400 אלף שקלים בשנה, אז בשנה אפשר להחזיר את ההשקעה".
אבל לא רק הכסף מדבר. "זה לא רק עניין של חיסכון", הוא אומר, "אלא גם שלא מוצאים עובדים. יש עכשיו מיליון מובטלים ואנשים לא רוצים לעבוד אצל הקמעונאים במה שמציעים להם".

למחשבה המטרידה על התייתרות עובדים הוא מצא גם הצדקה מוסרית: "אנחנו גואלים את האנשים האלה מעבודות סיזיפיות", הוא אומר, "פתרת אותו מהעבודה הזאת, ושחררת אותו להתקדם במשרות יותר מפותחות. התפתחות זה דבר כואב. אבל העולם תמיד יתפתח".

גור מבטיח לפתוח בקרוב עוד שתי חנויות שהקונה לא יפגוש בהן מוכר (אחת בלהבים ואחת בתל אביב), ובינתיים, המדפים החכמים שלו מספקים עבודה לעובדים סיניים. סייבורג החלו לייצר בסין, במחוז וואהן המפורסם, מולדת המגפה. "אנחנו מקווים שנוכל לספק בקצב מסחרר את החומרה והתוכנה לחנויות".

"בקרוב תפתח כאן חנות מכולת אוטונומית". "לפתוח חנות כזאת עולה 100 אלף דולר" (צילום: אלבום פרטי)