על מתקפת הירי ביום שישי האחרון במינכן שמעתי בנסיבות מאוד פרקטיות – חבר טוב, ישראלי המתגורר בברלין שנים רבות, התקשר להודיע לי שהוא וחבריו החליטו לא ללכת למצעד הגאווה, שתוכנן ליום שבת. "שמעת מה קרה במינכן?? די, אני לא רוצה ללכת. אני מפחד".

"באמת? אתה רוצה להישאר בבית? לא נלך למצעד… בגלל פיגוע במינכן??".

"כן.. די, זה מחזיר אותי אחורה, אני גם ככה בחרדות בחודשים האחרונים בגלל כל הטרור הזה. עזוב, לא הולכים".

ביום המחרת, שעה לפני תחילת המצעד, קיבלתי ממנו טלפון נוסף: "שמעת?? זה לא היה מחבל!! סתם גרמני משוגע פסיכופת. התחרטנו, הולכים למצעד!"

השתלשלות אירועים קצרה ומוזרה זו עשויה לעזור להבין את הלך הרוח של הציבור הגרמני בחודשים האחרונים, ובייחוד הלך הרוח בברלין – שאמנם היא בירתה של המדינה הגרמנית, אך בהרבה מובנים שונה ממנה מאוד. אפילו מוסכם על הברלינאים ש"ברלין היא לא גרמניה – לטוב ולרע".

ניתן לומר שהברלינאים מרגישים אט אט בטבעת ההולכת ונסגרת עליהם. אירועי הטרור הנוראיים בפאריז ובבריסל לפני מספר חודשים הכניסו לחיי הגרמנים תחושה חדשה ולא מוכרת – בוודאי לבני הדור הצעיר שבהם – שרגילים לחוות את ביטחונם האישי כדבר כמעט מובן מאליו. כדאי לציין, שגרמניה בכלל, וברלין בפרט, נחשבות למאוד בטוחות. נוכחות משטרתית מדויקת וקפדנית, לצד מרחב ציבורי מאפשר וסובלני, שאינו סובל התבטאויות גזעניות, אלימות או מאיימות, הרגילו את התושבים להיעדרותו של כל איום מן הסוג הזה על חייהם.

פיגוע הדריסה בניס, בשבוע שעבר, וכן פיגוע דקירה שאירע לפני מספר ימים בקרון רכבת סמוך לווירצבורג, עיר במרכז גרמניה, מקרבים את האיום יותר מאי פעם. הפיגוע בווירצבורג, בו תקף צעיר ממוצא ממוסלמי נוסעי רכבת באמצעות גרזן, הוא הפיגוע הראשון המבוצע בחסות ובהשראת ארגון דאע"ש בגרמניה – ונדמה שרבים המתינו לבשורות רעות מעין אלו. בימים שחלפו מאז, התבשרנו כמעט מידי יום על מתקפות נוספות בגרמניה החשודות כפעולות טרור איסלמיסטי – שני פיגועי דקירה וניסיון כושל לפיגוע התאבדות בעיר אנסבאך, שהסתיים בנס בפצועים בלבד (מלבד המחבל שפוצץ את עצמו – פליט סורי בן 27), ונסיבותיו עדיין נחקרות. ארבעה אירועי טרור בשבוע האחרון בלבד – במדינה שלא חוותה מתקפות טרור משמעותיות מאז פירוקה של מחתרת באדר-מיינהוף, בשלהי שנות ה-80.

לאור זאת, ניתן להבין את מידת המועקה המורגשת באוויר, ובשיחות בין אנשים, כל אימת שחדשות מגיעות מרחבי היבשת – ויהיו אלה מקומות רחוקים ככל שיהיו. מי שצפה בשידור החדשות הישיר מזירת הפיגוע במינכן לא יכול היה להימנע מלהבחין במגישת החדשות הוותיקה והמנוסה של ערוץ ZDF,  מריאטה סלומקה, פוכרת באצבעותיה בעצבנות ובחרדה בזמן שהדיווחים ממשיכים לזרום לחדר החדשות. לא ניתן להימלט מהתחושה שטבעת הטרור סוגרת על ברלין – כמעט כולם עוסקים בניחושים מהוססים, מתי יפגע הטרור בגרמניה, ומתי יפגע בברלין. המרחיקים לכת גם מנסים לנחש – היכן בברלין יכה הטרור. המועמדים המובילים כרגע הם כיכר אלכסנדרפלאץ, ובניין הרייכסטאג – שני מקומות תיירותיים הומי אדם ברובע מיטה (מרכז העיר), אשר כמו רוב המוסדות והאתרים החשובים בעיר – נחשבים למאוד פרוצים מבחינה ביטחונית.

מריאטה סלומקה. קרדיט: © Superbass / CC-BY-SA-4.0 (via Wikimedia Commons)

מריאטה סלומקה. קרדיט: © Superbass / CC-BY-SA-4.0 (via Wikimedia Commons)

ניקול, בת 34, מעצבת גרפית המתגוררת בברלין בשש השנים האחרונות, אומרת כי בשבועות האחרונים מורגש יותר ויותר שאיום הטרור חודר לשיחות ומפגשים בין קולגות וחברים. היא וחבריה לא מבטלים או משנים תכניות עקב איומים אלה, אך היא מכירה אנשים המתחילים להיות מודאגים יותר, וחלקם אף מציינים את הקשר האפשרי בין הגעת הפליטים בשנה האחרונה, להתגברות סכנות אלו. היא זוכרת את נסיעת הבוקר לעבודה ברכבת התחתית, ביום שאחרי פיגוע הדריסה בניס: "הרגשתי מתח באוויר. ברכבת, העמוסה בבוקר עד להתפקע, שרר שקט מלחיץ. היה ניכר שרוב הנוסעים מחפשים בעיניהם "מפגע" פוטנציאלי. בשלב מסוים בנסיעה עלו לרכבת מספר צעירים ממוצא ערבי. מבטיהם של חלק מהנוסעים הצטלבו, והורגשה חרדה קלה. לבסוף החבורה ירדה באחת התחנות, ונדמה היה שכולם נשמו לרווחה."

נדמה גם שהתגובות לאירועי הימים האחרונים מושפעות גם מנטיותיהן הפוליטיות של התושבים. "ניכר שאנשים יותר שמרניים בדעותיהם, כאלה המצביעים למפלגות הימין, מדברים בשבועות האחרונים יותר ויותר על חששותיהם מה"איום האיסלמי" המגולם במאות אלפי המהגרים שגרמניה קלטה לאחרונה", אומרת ניקול. "מנגד, רוב הצעירים, הליברלים ואנשי השמאל מזכירים לעצמם ולאחרים שאין להיתפס לבהלה, או להכתים את מאות אלפי הפליטים באשמתם של מפגעים בודדים".

מעניין גם לבחון את הזווית הישראלית. קהילת הישראלים בברלין, שעל פי אומדנים המתבססים על מקורות מגוונים ושונים, מונה כ-15,000 בני אדם, וזוכה לסיקור תקשורתי נרחב בישראל, חווה בעל-כורחה תחושות מעט שונות מן הציבור הגרמני הכללי. הניסיון הישראלי עם אירועי טרור, הן תקופת הפיגועים הנוראית של שנות ה-90 והאינתיפאדה השניה, וגל הטרור של השנה האחרונה, הופכת את הישראלי הממוצע למעין מומחה ובעל ניסיון, אשר נע בין שני קטבים – בקטב האחד ימצאו הרציונליים, המנסים להקטין את איום הטרור למימדים ריאליים, ולהסביר לסביבתם שמדובר באיום קלוש מבחינה סטטיסטית, ושהדבר הנכון הוא להמשיך בשגרת החיים. לנימה זו מתווספת לעיתים גם גוון עדין של התנשאות של למודי ניסיון קשה, המסבירים לעוללים רכים דרכיו של עולם. בקטב השני ימצאו אלה אשר ניסו בכל כוחם להימלט משגרת הטרור ולהדחיקו, וייתכן אפילו שהגעתם לברלין קשורה במישרין או בעקיפין לרצון להתרחק מזירת הקרבות הלא פוסקת במזרח התיכון. אנשים אלה נוטים לשתי תגובות שונות בתכלית במבט ראשון, אך למעשה קרובות מאוד – בראשונה יבטל הישראלי בהינף יד את איומי הטרור, יוקיע אותם כפסיכוזת המונים המתודלקת על ידי ממשלות מערביות, שמטרתן העליונה היא שיסוי אוכלוסיות זו בזו תוך ערעור האיזון הדמוגרפי הרגיש של היבשת; בשניה עשוי ישראלי זה להיתפס לפאניקה חרדתית, ויחליט להמעיט ביציאה מהבית, להימנע לחלוטין מהגעה לאירועים המוניים, ובוודאי מכל אירוע המשויך או מזוהה עם ישראל ו/או הקהילה היהודית.

המורכבות של הקיום הישראלי בגרמניה ובברלין, מתבטאת בכך שכל התחושות שתוארו לעיל, מתקיימות בכל אחד מאיתנו לחילופין, ומשתנות תדיר. קהילת הישראלים בברלין מורכבת ברובה מאנשים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, ובכללם גם משפחות צעירות. רגע אחד אנו מרגישים כמו גיבורי ישראל שהיו בצבא, רגע אחר כך אנחנו שוב ילדים המפחדים לעלות לאוטובוס אחרי הפיגועים בדיזינגוף סנטר בשנות התשעים.

בסופו של דבר, נדמה שתחושה משותפת לכל הישראלים בעיר היא מעין אכזבה דקה – אין איש רוצה לחיות תחת איום של טרור ואלימות רצחנית, ובמשך שני העשורים האחרונים ברלין היוותה סמל של רב תרבותיות מכבדת ומקבלת, עיר אשר קולטת "פליטים" תרבותיים ומהגרים, ובשנתיים האחרונות אף קולטת פליטים של ממש – רובם מסוריה ואפגניסטן. נדמה שתקופת השקט הזו מתקרבת לקיצה, ומורגשת ציפייה מתוחה לקראת הבאות.