דייגו מראדונה היה אומנם שחקן כדורגל, יש שיגידו אפילו השחקן הטוב בעולם. לא אתווכח איתם. אבל, כשכותבים על מראדונה לא צריך לכתוב על כדורגל. ההישגים, התארים, השערים והמספרים טובים אולי לחובבי סטטיסטיקה, אבל כדי להבין את גדולתו של מראדונה לא צריך לחשוב עם הראש, צריך להרגיש עם הלב.

צריך להפליג עד שכונת הפחונים שבה גדל בעוני מחפיר. צריך לטייל ברחובות שכונת לה בוקה בבואנס איירס, שם דמותו מונצחת בכל פינה. צריך לדבר עם אנשי נאפולי, שבה הגיע למעמד של אל. צריך רק להגיד את שמו באוזני כל ארגנטינאי, שראה בעיניים דומעות את מונדיאל 1986. את הרגש שאנשים חשים כלפיו קשה להסביר במילים, ובטח שאי אפשר לכמת במספרים.

דייגו מרדונה, בילדותו, בזמן ששיחק בקבוצת "Cebollitas" בטורנוס אוויטה מארגנטינה. "כדי להבין את הרגש שדייגו מייצר צריך להבין את מי הוא מייצג, עבור מי הוא שיחק, עבור מי הוא נלחם" (צילום: ויקיפדיה)

כדי להבין את הרגש שדייגו מייצר צריך להבין את מי הוא מייצג, עבור מי הוא שיחק, עבור מי הוא נלחם. את שיא הקריירה שלו הוא עשה במדי נאפולי, העיר הדרומית, הענייה והלא מקובלת, ובמדי ה"אלביסלסטה" של ארגנטינה, מדינה עם מנגנון הרס עצמי מובנה. עבור האנשים הללו הוא היה המנהיג הבלתי מעורער. גיבור מעמד הפועלים. אייקון תרבות.

***

הוא שיחק כמו שהוא חי. תמיד גאה. תמיד בחזה נפוח. תמיד בתשוקה אדירה. נחשף בכנות. בלי מעצורים. הגיש את ליבו על מגש: התפרק מאושר ב-1986 ומרר בבכי ב-1990. החיים שלו והסיפור שלו הפנטו אותנו. הוא היה טוטאלי והתשוקה שלו הייתה קיצונית, כשהוא היה על המגרש, כשהוא אימן וכאחרון האוהדים ביציע. בכל מקום שבו הוא היה כל המצלמות הופנו אליו. קיבלנו ממנו את הטוב ואת הרע, והיה לו הרבה מאוד משניהם.

***

ובכל זאת, מילה על כדורגל, הדבר עצמו. במונדיאל 1986 מראדונה נתן את הופעת היחיד המרשימה ביותר בהיסטוריה של המשחק, ואולי אפילו בהיסטוריה של הספורט הקבוצתי. הדומיננטיות שלו בטורניר הזה הייתה מוחלטת. הוא הוכשל 53 פעמיים במהלך הטורניר, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה, אבל קם פעם אחר פעם, ניער קצת דשא וחזר לשחק. ניסו לקצץ לו את הרגליים, אז הוא הצמיח כנפיים.

ציור קיר של מראדונה. "הוא היה גיבור מעמד הפועלים. אייקון תרבות" (צילום: Alessandrobottone/ויקיפדיה)

בחמש דקות מופלאות הוא כבש את השער הכי שערורייתי בהיסטוריה ("יד האלוהים") ואת השער הכי יפה בהיסטוריה (הסלאלום המושלם). "מאיזה כוכב הגעת אלינו?" מירר השדר האגדי, ויקטור הוגו מוראלס, בשער השני, אחרי שדייגו רקד טנגו על המגרש.

מספר 10 לא הייתה חולצה, זאת הייתה גלימה ודייגו היה מכשף. הייתה לו היכולת להרוג משחק במסירה אחת. כל נגיעה שלו בכדור הייתה לטיפה. כשהכדור היה ברגליים שלו הקסם היה מתרחש והבלתי צפוי היה קורה. כמו בחיים.

***

מראדונה הוא החיים. מורכב. בלתי צפוי. לא מושלם. אף פעם לא היה וגם לא ניסה להיות. הוא היה אמוציונלי ואני נסחפתי אחריו ברגש. הוא שימח ואכזב אותי. הוא גרם לי לצחוק ולבכות. אהבתי אותו ושנאתי אותו. כעסתי עליו וסלחתי לו. וכן, הוא היה הגדול מכולם. לא בגלל מה שהוא עשה עם החיים שלו, אלא בגלל מה שהוא הכניס לחיים שלנו.

מראדונה באל קאראמה, איחוד האמירויות הערביות בשנת 2011, מוקף במעריצים לאחר שמונה למנהל מועדון דובאי Al Wasl. "בכל מקום שבו הוא היה כל המצלמות הופנו אליו" (צילום: Reji Jacob/ויקיפדיה)