דוד (מיקו) צרפתי, יו"ר ארגון עובדי חברת החשמל, וקרן אופק, יו"ר ועד עובדי חברת פרטנר, לא הכירו זה את זו ולא נפגשו לפני הראיון הזה, למעט פגישת מסדרון מזדמנת לפני כשנתיים, באיזה כנס, שרק אופק זוכרת. הפעם אנחנו יושבים בחדר הישיבות בבניין ארגון העובדים של חברת החשמל, ברחוב החשמל בדרום תל אביב.

היכרות

מיקו צרפתי: בן 62, עובד בחברת החשמל קרוב ל-40 שנה. מכהן בוועד העובדים מ-1994. משמש כיו"ר ארגון העובדים מאז 2003. אחראי על קרוב ל-20 אלף איש, כולל גמלאי הארגון. גר בתל אביב, נשוי לאתי, ולהם שלושה ילדים ושלושה נכדים ("הרביעי בדרך").

קרן אופק: בת 42, עובדת בחברת פרטנר מ-2007. מכהנת כיו"ר ועד העובדים מאז 2013, אחרי שהיא וחבריה הנהיגו את מהלך ההתאגדות של 3,000 עובדי החברה. גרה בהוד השרון, נשואה ליאיר, איש צבא קבע, ולהם שתי בנות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הדרך אל הוועד / מיקו צרפתי

צרפתי: "אני לא מגדיר את עצמי כאיש ועד עובדים. אני סוציאליסט בנשמה וגדלתי בבית על ערכים של שוויון".

איזה בית זה היה?
"בית מאוד פשוט. אבא שלי, רפאל ז"ל, במקור מסלוניקי, היה ניצול שואה ועבד בנמל תל אביב עד שסגרו אותו. אחר כך עבד בעבודות מזדמנות. אמי, צילה ז"ל, הייתה עקרת בית כל חייה. אמנם הייתי יליד צפון תל אביבי, אבל חיינו שלושה אחים בחדר אחד, והיינו הכי מאושרים בעולם.

מיקו צרפתי עם הוריו. "אני סוציאליסט בנשמה וגדלתי בבית על ערכים של שוויון" (צילום: אלבום פרטי)

"זו הייתה תקופה שלא ידעת להבדיל מעמדית מי הבן של מי. הבת של ארנסט יפת, מנכ"ל בנק לאומי, הייתה איתי בתנועת הנוער (המחנות העולים) ואף אחד לא ידע להבדיל מי הבת של ארנסט ומי הבן של צרפתי. כולנו חיינו באווירה של שוויוניות, אף אחד לא היה מעל, כולם התחלקו עם כולם והחיים שלנו היו מאושרים. כשחל המהפך השלטוני במדינת ישראל וההשפעה האמריקאית גברה, עם הצרכנות, הפערים במדינה התחילו לגדול".

אפשר לחשוב שלפני כן לא היו פערים.
"פערים תמיד היו, אבל הם היו כאלה שניתן להתגבר עליהם. כל המדיניות הכלכלית השתנתה והפערים התחדדו. עם השנים ראיתי איך ההסתדרות הפכה מגוף מאוד חזק ודומיננטי במדינה, לגוף ארכאי שהיה בסכנה קיומית. באופן אישי לא סבלתי ועדי עובדים. באתי מעולם תחרותי של ספורט ויכולות אישיות. מה זה 'תנאים על פי הוותק', וכל מיני 'שמור לי ואשמור לך', פרוטקציות. לזה היה לי אנטגוניזם".

צרפתי: "לפחות הקולגות מבינים את הערך המוסף של ארגון העובדים" (צילום: יונתן בלום)

איך מגיעים מהמקום הזה לחברת החשמל?
"יורם אוברקוביץ' ז"ל, יו"ר הוועד האגדי בחברת חשמל, היה המאמן שלי בכדוריד. בגלל שהוא הכיר אותי, את התכונות והאיכויות שלי כקפטן הנבחרת וכמנהיג על המגרש, הוא מאוד רצה שאבוא לחברת החשמל. גדלתי על ברכיו. הוא כיוון לי גם את המסלול לארגון עובדים, ובהמשך גם לראשות הארגון, בלי שהתכוונתי ורציתי את זה בכלל. יורם פשוט ביקש ממני להיכנס. הוא אמר לי בפירוש: 'מיקו, אני צריך אותך'. אחרי שנכנסתי, לאט לאט נתקלתי בבעיות האסטרטגיות של חברת החשמל, שאיתן דווקא כן הזדהיתי, ולאט לאט נשאבתי לעולם הזה ואמרתי שאני כן רוצה לטפל בבעיה הקיומית של חברת החשמל".

צרפתי משחק כדוריד במדי נבחרת ישראל (צילום: אלבום פרטי)

מה הייתה הבעיה?
"בתום הזיכיון רצו לפרק את החברה לחלוטין, ללא הצדקה משקית או לאומית. כמובן שהפועל היוצא של זה היה פגיעה במטה לחמם של עשרות אלפי עובדים. ראיתי אז את הירידה בעוצמות של ההסתדרות, את האנטגוניזם שיש בציבור כלפי ההסתדרות.

"ההסתדרות חיה אז על תדמיות שהיו עוד מהתקופה של יהושע פרץ והשביתות בנמל אשדוד, בסוף שנות השישים. אני לא אומר את זה לגנות הוועדים ההם, אבל הם היו ארגונים מיושנים, ברוטליים בהתנהגות, שגרמו נזק למדינה. כשנכנסתי לראשות הארגון אמרתי שאני חייב לבוא בגישה אחרת, למרות שאני לא יכול להיפטר מהתדמית של 'ועד עובדים', או 'ועד חזק', לפחות הקולגות מבינים את הערך המוסף של ארגון העובדים".

שינוי דרמטי עברת מאנטגוניזם לעבודה מאורגנת עד לעמידה בראש ארגון עובדים חזק.
"הולך איתי כל השנים הסיפור של סגירת מפעל 'אתא' ומאבק העובדים שם. פיני גרוב ז"ל היה יו"ר הוועד המיתולוגי של אתא, איש ערכי של פעם. כולם הכירו את אתא ולבשו בגדים של אתא. ב-1985 רצו לסגור את המפעל והעובדים עשו שביתה גדולה. מי לא כיסח אותם בעיתונות? שנאו אותם והשמיצו את פיני. בסוף, אתא פשטה את הרגל וסגרו את המפעל. אחרי זה ריאיינו את פיני, הוא הופיע בטלוויזיה מדוכדך, בכה עם דמעות בעיניים. אז הוא קיבל את כל הסימפטיה בעולם".

פיני גרוב (מימין) במשמרת מחאה. צרפתי: "עדיף שישנאו אותך ותהיה חזק יותר" (צילום: רן מלמד / ויקיפדיה)

מה למדת מזה?
"הייתי צעיר וחשבתי לעצמי, עדיף שישנאו אותך ותהיה חזק ותדאג לאנשים, יותר מאשר שתהיה גמור ויתנו לך את הסימפטיה. למדתי שאתה צריך להילחם בשביל האנשים".

הדרך אל הוועד / קרן אופק

"הסיפור שלי אחר", אומרת קרן. "גדלתי בגבעת שרת בבית שמש. הבית היה עם תודעה פוליטית מפותחת מהצד השמאלי של המפה, עם ניואנסים פולניים של שעות מנוחה בין שתיים לארבע, ואמא שדרשה לקרוא הרבה ספרים. חינכו אותי על אידאולוגיה, על עקרונות, ערכים ונורמות. אמא שלי, לילך, היא מורה, ואבי, חיים, עצמאי".

אופק בילדותה. "חינכו אותי על אידאולוגיה, על עקרונות, ערכים ונורמות" (צילום: אלבום פרטי)

משהו מהבית מחבר אותך לכך שאת היום מנהיגת עובדים?
"לא חושבת שיש קשר, אבל יש לי סיפור מהתיכון שאני הולכת איתו. כשהייתי בכיתה י', אמא שלי חשבה שאני צריכה ללכת לבגרות בלשון. היא וחברה שלה הכינו אותי. באנו לבית הספר ואמרנו שאני רוצה לגשת לבגרות ולא הסכימו. כשעליתי לכיתה י"א, בגלל שכבר למדתי והתכוננתי, בשיעורי לשון ישבתי משועממת בכיתה. הייתה לנו מורה שלא ידעה ללמד והייתי מתקנת אותה כל הזמן. חשבתי שאי אפשר להמשיך ככה, כי היא מלמדת לא טוב וזה דופק את החבר'ה. יום אחד אמרתי לכולם: 'אל תיכנסו לכיתה, שבו במסדרון'. המורה באה ואמרה: 'כנסו לכיתה'. אמרתי לה: 'אף אחד לא נכנס לכיתה. חבל על הזמן שלך'".

הענישו אותך?
"כמובן שקראו לי למנהל. ישבנו שלוש שעות לשיחה על מוטיבציה ואמביציה, על החיים, ובסוף הוחלפה המורה. אפילו לא קיבלתי השעיה".

איך הגעת לפרטנר?
"למדתי אלקטרוניקה וחשמל והתקבלתי לפרטנר כעובדת קבלן. כשהתקבלתי לעבודה, אמא שלי אמרה: 'את תבואי לחברה ותהיי נחמדה לכולם, אל תעשי עניינים'. ככה עבדתי שנתיים וחצי. כעובדת קבלן היה יחסית בסדר, אבל בחגים הרגשתי עובדת סוג ב'. לעובדים היו אומרים חג שמח עם שי לחג, ולי לא. בכלל לא חשבתי שאחזיק מעמד בחברה כל כך הרבה שנים. לא היכרתי את ההסתדרות, חוץ מסיפורי סבתא על הפנקס האדום. לא חשבתי שאאגד חברה, לא חשבתי שאעשה את זה בכלל. לא הבנתי מה זה זכויות עובדים, דיני עבודה, מה מגיע לא מגיע ופנסיה. ככל שנחשפתי לזה יותר התאהבתי".

אופק: "החבר'ה הצעירים, אני אומרת להם 'פנסיה', והם אומרים 'מה פנסיה?'" (צילום: יונתן בלום)

ואיך הגעת לוועד?
"המחאה הגדולה של 2011 התחילה גל של התאגדויות. ויזה כ.א.ל היו הראשונים ואחריהם פלאפון וכלל ביטוח. ראינו את המהלכים ורצינו גם אצלנו. האקלים החברתי הוביל אותנו. דבר נוסף שדחף אותנו היה שבאותה תקופה התחושה היתה שכל פעם היו מגיעים מההנהלה ומטרגטים אנשים לשימועים.

"גם הרפורמה של כחלון (ב-2011) דחפה אותנו בכך שהורידה את הרווחים של חברות הסלולר, והעובדים הם אלה ששילמו את המחיר. הרבה עובדים פוטרו. אם העובדים היו נספרים ברפורמה של כחלון, אז אולי היא לא הייתה עוברת באותה צורה.

"אז החלטנו שאנחנו מקימים ועד. החבר'ה אמרו לי: 'את היחידה שיש לה ביצים, אז לכי תעשי ועד'. בחיים לא חשבתי שאהיה מנהיגה, נהפוך הוא, חשבתי שאין לי כישרון לשום דבר. בגיל 16 הייתי נורא מתוסכלת מזה שבחיים לא ייצא ממני משהו. הגעתי לזה בגיל מאוחר, כנראה שזו הייתה השליחות שלי, אולי ייעוד, להיות במקום הזה".

המאבק: אחת התקופות הקשות בחיים

ספרי על ההתארגנות.
"מאוגוסט 2013 עד מרץ 2014 הבאנו במחתרת עוד ועוד אנשים להסתדרות. היינו אז קרוב ל- 5,000 עובדים בחברה. ב-3 במרץ מיהרתי לצאת מהעבודה לילדות שלי, והמנהל שלי ירד מהמנכ"ל דאז, חיים רומנו, קרא לי ונתן לי מכתב שימוע. למחרת בבוקר ההנהלה קיבלה מכתב מההסתדרות שיש התארגנות ושימשכו את מכתבי השימוע. הם משכו את מכתבי הפיטורים ויצאנו להחתמות.

"זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. עכשיו, בגלל הקורונה, אני לא יכולה להגיד שזו היתה התקופה הכי קשה, כי עכשיו יותר קשה. אבל בעלי, כמשרת בקבע, היה פחות זמין בבית, למעט סופי שבוע. המשפחה שלי עזרה, אבל הייתי לבד. זו הייתה תקופה קשה מאוד, אבל החלטתי שאני עושה את זה, הולכת ראש בקיר".

מה היה קשה במיוחד?
"הייתה לנו מלחמה מטורפת. חיים רומנו ממש הקים מולנו צבא. זה היה אחרי פסק דין פלאפון (בית הדין הארצי לעבודה קבע ב-2013, בעקבות תביעה של ההסתדרות, כי מעביד לא רשאי לצאת נגד מהלך התארגנות ראשונית של עובדיו – ש.נ). אבל בספטמבר רומנו הסכים להכיר בנו. ובסוף, אחרי שנה וחצי של משא ומתן וחודשיים אחרי שהוא עזב, חתמנו על הסכם קיבוצי".

חיים רומנו, מנכ"ל פרטנר לשעבר. אופק: "הוא ממש הקים מולנו צבא" (צילום: יוסי צרפתי/ויקימדיה)

מה נתן לך כוח להמשיך?
"אני לא מקבלת לא. וואנס אמרתי, אז אני עושה את זה. לנגד עיני ראיתי את הערך המוסף שאני נותנת לילדות שלי. זה בא לי מהבית כנראה, שם ינקתי גם את זה שלא אומרים לי מה לעשות. אני זאת שאומרת מה לעשות, ואני לא הולכת עם העדר".

איך מלמדים עובדים צעירים מה זו התאגדות?
"אנחנו נכנסים לקורסי הכשרה, עושים מצגת על הוועד, על מה הוא עושה; מדי שנה, ב-8 בספטמבר, אנחנו חוגגים ומציינים את יום ההתאגדות שלנו – שולחים איגרת לעובדים, לא מלחמתית, וגם מחלקים מתנה קטנה, שוברים לארוחת בוקר זוגית, קפה ומאפה, כאלה דברים. השנה, בגלל הקורונה, לא עשינו כלום".

צרפתי: "אני מעריך אתכם יותר משאני מעריך את עצמי. אני נולדתי למסורת של ועד, בערך מאז ברל כצנלסון, והייתי צריך לשמר וקצת לחדש. אתם יצרתם יש מאין וזה הרבה יותר קשה. עשיתם עבודה נפלאה וזה נותן לי עוד יותר גאווה".

תדמית: קודם כל רעה

קרן, איך קיבלו אצלכם, בחברה פרטית, את הוועד?
"קודם כל הייתה עלינו תדמית רעה. כשנלחמו בנו, במהלך ההתאגדות, אחד הדברים שאמרו עלינו, כדי לפגוע ולייצר תדמית רעה, היה ש'קרן היא אלון חסן', ושאנחנו הולכים 'לעשות נמלים'. זה היה בתקופה של התדמית הציבורית הרעה שהייתה לעובדי נמל אשדוד".

צרפתי: "אני התדמית הרעה. אני זוכר שהייתי דירקטור בחברה העירונית בראשון לציון ועלה שם לדיון הנושא של התאגדות העובדים בחברה. אחד הדוברים שכח שאני שם ואמר: 'מה אני צריך פה חברת חשמל?' תמיד כשדיברו על דוגמה רעה להתאגדות דיברו על חברת חשמל והנמלים".

מה אמרת לדובר ההוא?
צרפתי: "שהם עושים טעות. שברגע שהם יאגדו את העובדים, יהיה להם רק יותר טוב".

זה העליב אותך?
צרפתי: "אני לא נעלב. אני מתרגש לפעמים".

אחריות: למצוא את נקודת האיזון

אופק: "כשמדברים היום על חברת חשמל מדברים על ועד אחראי. גם אנחנו כבר מצטיירים כוועד אחראי. הזכות שלי היא לצקת ערכים בפרטנר, ואנחנו עובדים בזה. מבחינתי זה כמו להנחיל ולהטמיע את יום המאבק באלימות נגד נשים ואת המסרים שלו".

מה זה אומר ועד אחראי?
צרפתי: "בתפיסת עולמי, אם יש מנהל טוב לא צריך ועד. הבעיה בחיים היא האיזון בין האינטרסים הכלכליים לבין האינטרסים החברתיים. אסור שהמטוטלת תהיה יותר מדי לצד האינטרסים הכלכליים הקפיטליסטים, ואסור שהיא תהיה מדי לצד החברתי. לעיתים היא זזה וצריך להחזיר אותה לנקודת האיזון. זו החכמה במערכת הזו. כשהיא בנקודת האיזון, כל הארגון מצליח ויודע להתגבר על קשיים, משברים, רפורמות, תחרות, בעיות כלכליות, על כל דבר. מתוך אינטרס משותף. כשאתה כעובד ניזון מהחברה, אתה צריך שהחברה תצליח. אבל ההצלחה היא לא לטובת מישהו אחד, גם אתה נהנה ממנה".

אופק וצרפתי. אופק: "לקבל החלטה להוציא אנשים לחל"ת זה לא נתפס". צרפתי: "לשמחתי אנחנו חיוניים וכולם עובדים" (צילום: יונתן בלום)

אופק: "יש לנו סעיף בהסכם הקיבוצי שמדבר על רווחים ושאנחנו העובדים שותפים עסקיים. ככל שהעסק ירוויח, אז גם אנחנו, ולכן צריכים להיות הישגיים. זה בדיוק ההפך מעידוד בינוניות. זה אומר שבואו נגיע למצוינות, שכולנו נהנה".

צרפתי: "אצלנו זה בשביל לשמור על הבית".

אופק: "גם אצלנו זה לשמור על הבית. אנחנו נמצאים בשוק הכי תחרותי בישראל, וכל יום יש משהו קשה חדש".

כמו מה?
אופק: "ממש עכשיו רשות התחרות רוצה להמליץ שבזק תוכל למכור טריפל. כל שר תקשורת שבא רוצה להשאיר חותם. כחלון כנראה יצר את משרד התקשורת כמשרד הכי סקסי במדינה, ולכל שר יש גחמה חדשה כדי שיהיה משהו כתוב על שמו".

ימי הקורונה: חשיבות העבודה המאורגנת

אופק: "שנת 2020 היא הדבר הכי קשה שלי כיו"ר ועד, למרות שהיא נראית לי פיצוחים לעומת מה שיהיה לנו ב-2021".

מה קשה?
"לקבל החלטה להוציא אנשים לחל"ת זה לא נתפס, הכי ההפך מלשמור אותם בבית, בעבודה. לקבל החלטות על קפסולות שמייצרות נתק ותחושת בדידות זו החלטה קשה. מדברים על עליה של 700% בפניות למוקדי סיוע. בסטטיסטיקה זה נוגע גם בנו. במקרים שהבעל עצמאי ולא עובד, או שהאישה בחל"ת, לחשוב מאיפה אתם מביאים את הכסף. זאת השנה הכי מפחידה שהייתה לי".

צרפתי: "אצלנו מבינים היום יותר את המשמעות של מקום עבודה מסודר. לשמחתי, אנחנו חיוניים וכולם עובדים. דווקא בתקופה הזאת אנשים מבינים את המשמעות של לעבוד במקום עבודה מאורגן וחזק, שיכול להבטיח את הדברים. יש התפכחות מתפיסות עולם של האינדיבידואלי, של התנתקות מהקיבוצי, ויותר חזרה לכיוון הסולידריות".

אופק: "כמעט בכל מקום כתוב עכשיו 'ביחד ננצח'".

צרפתי: "אפילו המנהיגים במדינה מבינים שאין ברירה. כל העולם מבין את זה. אולי מהבחינה הזו הקורונה תעשה טוב ותיתן פרופורציות".

אופק: "הבעיה שלנו כישראלים היא שאנחנו שוכחים מהר".

צרפתי: "במדינת ישראל הזיכרון קצר במיוחד. דווקא בתקופה הזאת חשוב לקבל דברים לטווח הארוך".

"רק יחד ננצח". אופק: "כמעט בכל מקום כתוב עכשיו 'ביחד ננצח'". (פרויקטור הקורונה לשעבר, פרופ' רוני גמזו. צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של משרד הבריאות)

אופק: "שעת המבחן שלנו היא לקבל החלטות על דברים שבחיים לא היית חושב עליהם – חל"ת, לרוקן לעובדים ימי חופש, זה לא דבר שחשבת לעשות. כשמסתכלים מלמעלה, כשאנחנו מסכמים ארבע שנים בלי פיטורים, זה לא דבר של מה בכך, כשאתה מקבל החלטות שישמרו לאנשים את המשרות".

הכוח: להכיר במגבלות

צרפתי: "אנחנו חיים בעולם משתנה, כל הזמן יש משהו שמביא אותך להתמודדות חדשה ומחייב אותך לחשוב איך אתה מכלכל את הצעדים שלך. היופי בארגון עובדים אחראי, שיודע איפה הוא חי ויודע את מעמדו, זה לדעת מה מגבלת הכוח שלך. אני אומר את זה כראש ארגון העובדים אולי הכי חזק במשק, אבל גם אני מודע למגבלת הכוח ושאסור לך להשתמש בכוח.

"תמיד צריך למצוא את הדרך הפרגמטית להגיע לדברים נכון ולא באמצעות הכוח שלך. אתה צריך לשתף פעולה עם צמרת החברה, לתעל אותה לתפיסת העולם שלך ויחד איתה למצוא את הפתרונות הנכונים בעולם משתנה. זאת החוכמה של ארגון עובדים בעולם החדש. לא להיות לעומתי נגד ההנהלה, אלא אם כן היא עושה טעויות חמורות, שמביאות את החברה לסכנה קיומית, או מתוך רוע, יש גם רוע. אז אתה צריך להשתמש בכלים אחרים".

אתה לא חושש שעובדים חדשים בחברה יחשבו שהתנאים מובנים מאליהם, שלא יידעו להעריך אותם ולכן גם לא לשמור על ארגון העובדים והסולידריות?
"אני דווקא חושב שזה טוב שוועד העובדים הוא מובן מאליו, שהוא חלק מהדנ"א של החברה. לא רק אני חושב ככה, גם יו"ר הדירקטוריון טוען שחלק מהדנ"א של החברה זה לדעת שיש פה ארגון שלם מאחורי העובד. אנחנו באותו ראש. המטרה שלנו היא לתמוך בעובד, לספק לו את כל התנאים במסגרת התקציב ומה שהוסכם.

עובד חברת החשמל. צרפתי: "עובד על עמוד מתח בגובה שבעים מטר צריך להיות בראש נקי" (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

"אנחנו אומרים לעובד: 'נדאג לתת לך את כל המעטפת והתמיכה ואתה תעשה את העבודה שלך'. יש לזה ערך מוסף. אתה לא יכול להרשות לעצמך שעובד על עמוד מתח בגובה שבעים מטר יעשה טעות. הוא צריך להיות בראש נקי. לכן אתה צריך לתת מעטפת שלמה, שהוא יידע שיש ארגון ששומר עליו.

"נכון שזה לא על כל העובדים ולא כל הזמן. תמיד יש בעיות לפתור עם עובדים זמנים, קבועים, פיטורים, ועדות משמעת, בעיות בטיחות, ההוא שהבוס צעק עליו וזה שנתן הוראה שלא מוצאת חן. אלה חיי היומיום, אבל תמיד בשעת דחק, צרה, הגורם שפונים אליו זה הוועד".

לויאליות: פנסיה או מסיבת פורים

צרפתי: "אני רואה הזדהות של העובד עם מקום העבודה כמרכיב חשוב בארגון העובדים".
פונה אל אופק: "אתם (הוועדים החדשים) רואים את הדור הצעיר, דור ה-Y, שחיים בעצמם ולא תמיד מעניינת אותם ההזדהות עם מקום העבודה, זו תפיסת חיים שאני עדיין לא יודע איך להתמודד איתה.

"אני מדבר על ועד עובדים עם הילדים שלי שהם הייטקיסטים, הם מסתכלים עלי ואומרים: 'תגיד, השתגעת?' הם עוד לא נתקלו בבעיות של גיל 45. הם צעירים ויפים ומוצלחים, אבל החיים הם לא תמיד כאלה. זו הבחירה שלהם, ואני שמח על הבחירות שלהם, אבל אני מסתכל על הדברים כבעל ניסיון ואני לא יכול לחנך את הדור החדש. אני לא יכול לחנך אותו למשהו אחר עד שהוא יווכח בו בעוד איקס שנים.

"אני צריך לתמרן בין העולם העכשווי, בין המציאות שאני רואה, לעולם הערכים שאני מאמין בו. יש דברים בבסיס הקיום של האדם, של השתייכות וביטחון, שנותן ערך מוסף, ואנחנו צריכים לתמרן בין אלה שלא מזדהים לבין אלה שכן רוצים את זה. אתם תשברו על זה את הראש. אתם תצטרכו למצוא לזה את הדרך".

אופק: "אני חושבת שפיצחנו את זה, אבל זה קשה. החבר'ה הצעירים שאתה מדבר עליהם, אני אומרת להם 'פנסיה', והם אומרים 'מה פנסיה?'. אבל כשאני אומרת להם שאני עושה מסיבת פורים הם אומרים: 'אש, אני בא'. מבחינתי, הדאגה לרווחה היא מה שיוצר את הלויאליות החדשה מהסוג של 'אתה נותן אז ברור שאני איתך'.

מסיבת פורים לעובדי פרטנר בשנה שעברה. אופק: "הדאגה לרווחה היא מה שיוצר את הלויאליות החדשה" (צילום: MOO FILMS)

צרפתי: "פנסיה זה הכי רווחה שיכולה להיות. אני זוכר עלי, בתור צעיר בחברת החשמל, אחת הסיבות שבגללן נכנסתי לוועד הייתה לדאוג לפנסיה. הייתי אומר ליורם: 'פנסיה, פנסיה, פנסיה'. למה? כי שמעתי על זה מאבא שלי ז"ל. כשהוא יצא מהנמל הוא לא רצה לקבל את הפיצויים".

למה?
"כי החברים שלו, שלקחו פיצויים, לא ידעו לשמור על הכסף והפסידו את כולו למחרת. ההוא פתח קיוסק, זה פתח את זה, ונעלם כל הכסף שלהם והם חיו על ביטוח לאומי. אבא שלי אמר: 'תנו לי מנות קטנות, שאדע איך אני חי לעתיד'. בתור ילד בחברת החשמל, כשעוד לא הייתי בוועד, הייתי מדבר על פנסיה והיו מסתכלים עלי כפסיכי. אני מסתכל לא רק על האחריות התעסוקתית, אלא על הביטחון הכלכלי של שארית החיים. אני הכרחתי אנשים לחסוך לפנסיה. לא שאלתי אותם. קיבלתי החלטות. כיום, כשהדור הזה הגיע לפרישה, הוא אומר: 'אה, איזה מזל'".

איך אתה רואה את הרווחה שקרן מדברת עליה?
"הרווחה שקרן מדברת עליה היא רווחה רגעית של איזה כיף פה. מסיבות, מתנות, טיולים, גם זה חלק מהמענה שנותן לצעיר את מעטפת השייכות הארגונית, כיף לו לבוא למקום העבודה. לכן אני מחזיק את הרווחה אצלי. חברה בקשיים דבר ראשון מקצצת ברווחה. הכלכלנים אומרים: 'זה לא חשוב', אבל זה לא נכון. זה מאוד חשוב למרקם האנושי".

הסתדרות: הדור הבא

צרפתי: "כשאני רואה את החבר'ה המוכשרים, נשים כמו קרן שמגיעות לעמדות מפתח, נשים נחושות שיודעות מה הן מדברות ומביאות תפיסות עולם מתקדמות בניהול ארגון עובדים, כאלה שהדור הצעיר יותר יכול להתחבר אליהן, והן יכולות להנהיג אותו, אני מתמלא בגאווה שיש דור המשך להסתדרות.

"קרן, אני רואה בך ובנשים כמוך, את הדור שכבר אוחז במקל. אני כבר מרגיש פאסה. אני מרגיש שאני צריך לפרוש. אני בן 62, הייתי שותף והובלתי יחד עם הנהלת חברת חשמל, הנהגת ההסתדרות וצמרת המדינה, לרפורמה שאין לה אח ורע במדינת ישראל. כל הרפורמות שהיו עד היום הן לא עשירית מסדרי הגודל של חברת חשמל, ואני רואה בזה דבר גדול שהצלחתי לעשות. זו הייתה המטרה לשמה נכנסתי ואחזתי במושכות יו"ר הארגון, לא בשביל שום מטרה אחרת. מהרגע שמטרה הזו הושלמה, אני חושב שזמני עבר ואני צריך לפנות את דרכי לדור הצעיר.

"זה גורם לי לסיים בהרגשה שיש דור המשך שיעשה יופי של עבודה שמותאמת לדור העתיד. הדור הזה שונה לחלוטין מתפיסות העולם שאני גדלתי עליהן. אני מברך, שמח ומאחל את כל ההצלחה בעולם".

צרפתי ואופק. צרפתי: "אני מעריך אתכם יותר משאני מעריך את עצמי… יצרתם יש מאין וזה הרבה יותר קשה" (צילום: יונתן בלום)

אופק: "אתה מדהים ואני נפעמת מהדברים. זו זכות לי להיות כאן ולשמוע אותך. מהגישה, מצורת החשיבה ומהאחריות. בעברי, ראיתי לנגד עיני כל מיני דמויות בעייתיות שדיברו על ההסתדרות, פחות הייתה הבלטה שלכם, של הוועדים האחראיים, ואני רוצה לומר 'כל הכבוד לך ולכם ושאפו'".

צרפתי: "אני רוצה להגיד לך הדדית אותם הדברים. את נמצאת בנקודת התחלה, ואין לי ספק שהתלמיד יעלה על רבו. הפוטנציאל שלכם הרבה יותר גדול משלנו. אתם יותר מתוחכמים והרבה יותר טובים מאתנו. זה משמח אותי שאנשים כמוך מגיעים לעמדות מפתח.

"כחבר הנהגת הסתדרות אין לי ספק שאתם צריכים להשתלב בהנהגה, לשבת שם, להנהיג את ההסתדרות בעתיד. יש לכם הרבה מה לתרום. אתם בשלים הרבה יותר מהר ממה שאנחנו הגענו. לנו לקח הרבה יותר זמן להגיע לתובנות האלה ולהשתחרר מתפיסות עולם מסורתיות. אני מאוד שמח שתפיסות העולם האלה רווחות אצלכם. עלי והצליחי".