דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
14.2°תל אביב
  • 7.4°ירושלים
  • 14.2°תל אביב
  • 12.2°חיפה
  • 14.1°אשדוד
  • 11.5°באר שבע
  • 16.5°אילת
  • 15.0°טבריה
  • 8.4°צפת
  • 13.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

היה עיתון ילדים / הביקורים אצל אבא במערכת, האיורים שנזרקו לפח האשפה במחלקת הדפוס, הקניות "מול דבר"

ברל כצנלסון ברישום של אריה נבון (צילום: עטרה אופק)
ברל כצנלסון ברישום של אריה נבון (צילום: עטרה אופק)

עטרה אופק נזכרת בתמונות ילדוּתה במסדרונות "דבר לילדים" ובימי הכיף בתל אביב של תחילת שנות השישים | טור אישי

כשהייתי קטנה גרנו בנוף-ים, אבא שלי, אוריאל אופק, עבד כעורך-משנה ב"דבר לילדים" ונסע מדי בוקר באוטובוס לתל אביב. אמא שלי, בינה, היתה "עקרת בית", כמו רוב האמהות באותם ימים. אני הלכתי בשמחה לגן ולבית הספר בשכונה ולא בקלות ויתרתי על יום לימודים, אבל לפעמים אמא הצליחה לשכנע אותי להבריז ולקחה אותי ליום כיף בעיר הגדולה. יד ביד, במיטב מחלצותינו, היינו צועדות ברחוב שער הים עד לכביש הראשי ומחכות לאוטובוס היחיד שעצר בתחנה, קו 641 מאסף מנתניה לתל-אביב.

לנסיעות האלה העירה היתה גם מטרה אורתופדית קדושה: ללמד אותי ללכת נכון. אמא שלי, מקורבנות מגיפת הפוליו של שנות ה-30 בארץ, היתה "זורקת" בהליכתה את הרגל החלשה, ואני חיקיתי אותה מבלי דעת. את אמא שלי זה הדאיג מאוד והיא החליטה לאמן אותי בהליכה נכונה בעזרת הקווים בין אבני המדרכות. באותם ימים היה בנוף-ים רק חול משני עברי הרחוב, ולכן ברגע שהגענו העירה היתה אמא משפילה מבט אל נעלי הקטנות ומזכירה לי להביט בקווי המדרכת ולהקפיד לדרוך כך, שבהונותיי יפנו מהקווים החוצה בזווית שווה. בעת הצעידה היינו מדקלמות יחד את השורות הנהדרות של א"א מילן (מתוך "פעוטים היינו", בתרגומו המופתי של יעקב אורלנד), על הילד שנזהר לא לדרוך על הקווים במדרכות, פן יבואו דובים ויאכלוהו חי: "דוּבּים מדוּבָּאים! רְאוּ כיצד אני צועד לי רק בריבועים!"

***

בפינת רחוב מלצ'ט התנשא מולנו בית "דבר", התחנה הראשונה שלנו בכל יום כיף. כבר בכניסה – מול פרוטומת הנחושת המרשימה של ברל כצנלסון, שעיניו הטובות חייכו אלי בין השפם לתלתלים בכל ביקור – הייתי שואפת מלוא הריאות את אוויר המקום: תערובת ריחות של ריהוט-עץ ישן, נייר עיתון, ניחוח דפוס טרי ועשן מקטרת וסיגריות.

יחד חיכינו למעלית הקטנה שתיקח אותנו לקומה ב', למערכת "דבר לילדים", שם ישב אבא עם דויד פאיאנס הצעיר (לימים סגרתי מעגל כסגניתו של פאיאנס, כשערך את עיתון הילדים המנוח "כולנו") ועם המזכירה הנצחית חנה צימנד, שאמא לא כל-כך אהבה, כך הרגשתי, אבל אני הייתי מוקסמת מפניה חמורות-הסבר, משׂפָתיה הדקות והקפוצות, מחליפותיה המגוהצות למשעי בצבע בז' ומתסרוקת הבננה הזהובה והמוקפדת שלה, כל שערה במקומה.

ציורים: נחום גוטמן
ציורים: נחום גוטמן

לרוב רק אמרנו שלום לאבא ולמכרים הוותיקים במערכת ומיד יצאנו בחזרה לרחוב, לטייל ולכייף בעיר; אבל לפעמים אמא הלכה לענייניה ואני נשארתי עם אבא, "לעזור לו לערוך את העיתון". יחד היינו יורדים לדפוס, שם קיבלתי מאדון חנוכה (שהיה אחד מ"אנשי שמות החגים" של דפוס דבר, לצד עמיתו יום-טוב והמשורר פסח מיילין, שעבד שם כמגיה) גלופות של תמונות ושורות של אותיות עופרת חמות, הפוכות, שאפשר להכין מהן חותמת. כשהיה לו זמן, היה אדון חנוכה מייצר בשבילי שורת עופרת קטנה של *עטרה אופק* באותיות פרנקריהל בכתב ראי, ובעזרת כרית דיו קטנה של חותמות שקיבלתי מאבא הייתי משאירה את חותמי איפה שרק אפשר – אושר שאין לתאר.

***

פועלי הדפוס הדפיסו את תוכן העיתון – טקסטים שהגיעו אליהם על דפים מקושקשים בכתב-יד, צילומים בשחור-לבן של צלמי העיתון ואיורים מאת מיטב מאיירי ישראל. בשובנו לחדר המערכת הייתי גוזרת בזהירות את התמונות ואת טורי הטקסט המודפסים במספריים הגדולים של המערכת לרצועות, כדי שאבא יוכל להדביק אותן על דפי ה"גריד" – חוברת-דמה של הגיליון, משורטטת בקווי אורך ורוחב בעיפרון (באותם ימים נהגו העורכים לעמד ולעצב את העיתון במו עצמם) – לא לפני שמרחתי עליהם במכחול עבה דבק שקדים לבן מתוך צנצנת, עמוד אחר עמוד.

נחום גוטמן מצייר את עצמו בביקור במחנה צבאי
נחום גוטמן מצייר את עצמו בביקור במחנה צבאי
ציור: נחום גוטמן
ציור: נחום גוטמן

מהצילומים והאיורים היו פועלי הדפוס מכינים גלופות, ולאחר מכן נהגו להשליך את האיורים (כמו גם את דפי כתב-היד, לאחר שהוקלדו והודפסו) אל אחד מסלי הניירות הענקיים שניצבו ליד מכונות הדפוס. הצילומים נשמרו בתיקיות במערכת לפי נושאים, אבל את האיורים המקוריים – מאת טובי המאיירים: נחום גוטמן, אריה נבון, שמואל כץ, פרידל שטרן, רענן לוריא ואחרים – איש לא טרח לשמור, אפילו לא המאיירים עצמם.

חיים נחמן ביאליק (ככל הנראה) בהופעה מול תלמידים בציור של נחום גוטמן
חיים נחמן ביאליק (ככל הנראה) בהופעה מול תלמידים בציור של נחום גוטמן

אמא שלי, שעבדה לפני נישואיה לאבי ב"דבר הפועלת" (שם שידך ביניהם משה מוסנזון, אביהן של ורד מוסנזון ושל דבורה עומר, בין השאר), נהגה להסתובב בדפוס וללקט מהפחים אוצרות, והמשיכה בכך גם כשהיינו באות יחד לבקר את אבא. האיורים הנחמדים מוסגרו ונתלו על קירות ביתנו, ורובם מקשטים עד היום לתפארת את קירות דירתה של אמי בכפר סבא (רבים מהם תרמה בנדיבות למרכז ימימה לספרות ילדים ונוער במכללת בית ברל). כשבגרתי ועברתי לגור בדירה משלי, לקחתי אחדים מהם – כמו האיור הקרוע והמקומט של ברל כצנלסון מאת אריה נבון, שתלוי עד היום במדרגות המובילות אל חלל העבודה שלי.

***

ייתכן שריח הדפוס והאווירה בחדרי המערכת ובמסדרונות הם בין הגורמים שמשכו אותי לעבוד בתקשורת רוב חיי, אבל אין ספק שהנסיעות האלה העירה גרמו לי להתאהב בתל-אביב. כי אם הביקורים ב"דבר" היו דומים מאוד זה לזה, הרי הכיופים בעיר עם אמא היו כמו לונה-פארק אינסופי והשתנו מפעם לפעם: פלאפל ב"שוק בָּצָלִיק" (כך נקרא שוק בצלאל בשפתי הילדותית), עם לביבת הצ'יפס הנפלאה ונוטפת השמן שטעמה עוד בפי; צעידה ברחוב מלצ'ט עד רחוב "נֶחמדיק" (נחמני), שם ראיתי לראשונה בחיי יהודים חרדים עם שטריימל; נעליים חדשות ב"פיל", גלידה וניל בגביע-אמבטיה ב"ויטמן" או גלידה אמריקאית בקפה "עטרה" באלנבי (שם הצגתי את עצמי למוכר בשמי, והשתוממתי מאוד כשבכל זאת ביקש מאמא תשלום על הגלידה. חוצפה!), ביקור בגן החיות העירוני או הצגה יומית ב"מגדלור" בבן-יהודה – לאו דווקא סרטי ילדים אלא כאלה שאמא שלי רצתה לראות, בעיקר סרטים צרפתיים ומחזות-זמר. וכשהגיעה שעת הצהריים, הלכנו לאכול יחד עם אבא – בדרך כלל אצל יוסף "מול-דבר".

ציורים של יוסי שטרן (מימין) ונפתלי בזם
ציורים של יוסי שטרן (מימין) ונפתלי בזם

***

כל קטע המדרכה הימנית ברחוב שינקין, בין מלצ'ט לאחד העם, נקרא בביתנו "מוּל-דבר". איפה נאכל צהריים? מול-דבר, כלומר במסעדה המזרחית של יוסף – המקום היחיד בעולם שבו הסכמתי ברצון לאכול בשר, כי הגישו שם קבאב כבש אסלי עם טחינה וצ'יפס (גם כיום אני צמחונית מושבעת, טבעונית אפילו, אבל נתקפת חולשה מול קבאב עסיסי). איפה נקנה פירות וירקות שאין בצרכנייה בשכונה? מול-דבר, כלומר אצל שאול הירקן (רק מעט, שנוכל לסחוב אותם באוטובוס הביתה). איפה נקנה תחתונים וגופיות? מול-דבר, כלומר בחנות אתא הסמוכה (זו שאבא קנה בה פעם שתי חולצות חאקי במקום חולצות התכלת שאהב ללבוש לעבודה והתבלו, ולתהייתה הנרגזת של אמא השיב: "לא היה להם תכלת במידה שלי. מה רצית, שאצא מהם בידיים ריקות?")

***

חוץ מזה, בתל-אביב ראיתי לראשונה בחיי "משוגעים". בנוף ים לא הכרתי אנשים מוזרים; נכון, היתה אצלנו גמדת והיו אנשים עם גיבנת (כך קראו אז לחטוטרת) ואפילו אשה עם שש אצבעות, אבל כולם התנהגו נורמלי בפרהסיה וחייכו ודיברו רגיל. ואילו בתל-אביב חיו אנשים שנראו לי שקועים בעולם משלהם, שבו הם היחידים שקובעים את הכללים: מוכר העיתונים המשותק, שרבץ על המדרכה בשפיץ המקולל של המלך ג'ורג' ושינקין (כל עסק שנפתח שם, במשך שנים, היה נסגר עד מהרה) לצד ערימה של גליונות "מעריב", וצעק כותרות דמיוניות שבדה ממוחו הקודח, כמו "נאצר מת!" או "היום אני לא עובד! היום אני בחופש!", ניצולת השואה המאופרת כמו בובה, שהיתה אוכלת בחינם במסעדת הפועלים של בית ברנר ועושה פרצופים משונים ומדברת אל עצמה בהונגרית, וגם הקבצנים והנכים במנהרה שמתחת לכיכר מגן דוד אדום, שלתוכה יורדים כדי לחצות את אלנבי מצד לצד, שהיו צועקים או צוחקים או מנגנים באקורדיון, ואמא הרשתה לי לשים כמה גרושים לכל אחד. ולכולם היה מקום בעיר הזאת. לפועלים ולאדונים, לבריאים ולנכים, למוזרים ולמשוגעים. לא כמו אצלנו, שכולם התנהגו אותו הדבר ועשו הכל "כמו שצריך".

צייר לא ידוע
צייר לא ידוע
ציור: נחום גוטמן
ציור: נחום גוטמן

ולפעמים ביקרנו אצל הציירת פרידל שטרן, שגרה לבדה בדירת גג מלאה עציצים באחד הרחובות של לב תל-אביב, והיא היתה כל כך חמודה ומצחיקה, פרי ספיריט אמיתית, והראתה לי דברים בבית שלה וסיפרה לי סיפורים על דברים שהיו באמת וגם ציירה פורטרט שלי, אבל אני השתוממתי: איך ייתכן שאשה גרה בבית לבד, לגמרי לבד, בלי בעל וילדים? זה נראה לי מדהים ואמיץ ומעורר הערצה. לימים גם אני גרתי בדירת גג, לא הרחק משם, וכל-כך רציתי לגור בה לבד, אבל משום מה זה לא הסתייע.

כשהייתי בת שבע נסענו כולנו לקנדה, ושם כבר חייתי בעיר גדולה וסואנת עם משוגעים יותר גדולים ואפילו מסוכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

אחד מקירות האיורים והציורים בביתה של בינה אופק (צילום: עטרה אופק)​
אחד מקירות האיורים והציורים בביתה של בינה אופק (צילום: עטרה אופק)​

*

חלקים מהרשימה נכתבו במקור עבור אסופת "זכרונות ילדות מתל-אביב" (2015, "פטל")

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!