ד"ר מרדכי נאור זוכר היטב את צעדת האחד במאי של שנת 1947 במושבה רחובות, שבה השתתף כילד. "גדלתי בגן יבנה, שהייתה אז מושבה קטנה, וכשהייתי בן 13 עברנו לרחובות", הוא מספר, "שם נתקלתי בפעם הראשונה בעוצמה של ההסתדרות. באותה שנה נחנך ברחובות מגרש כדורגל של הפועל, וערכו צעדה של כל הפועלים במושבה. כל תנועות הנוער ותלמידי בית החינוך, שהיה שייך לזרם העובדים של ההסתדרות. להערכתי היו בתהלוכה הזו 2,000 איש מתוך 10,000 תושבים שחיו ברחובות באותו הזמן. כולנו הלכנו שני קילומטר, עם דגלים, עד שהגענו למגרש החדש.

"פתאום החל גשם נוראי ותפס אותנו הבנים, עם מכנסי התעמלות קצרים וגופיה, ואת הבנות עם חולצות לבנות. אבל לא ביטלו כלום. אמרו ש'אנחנו כוח גדול, וכוח גדול לא נסוג מכלום'".

"צעדה של כל הפועלים במושבה", צעדת האחד במאי ברחובות (מתוך אוסף מכון לבון)

"במשך השנים למדתי שלהסתדרות היה בנק משלה, עיתון, רשת מרכולים, מערכת חינוך ולשכת עבודה משלה. אני חייתי בתוך מדינת ההסתדרות".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

להקיף את כל חייו של העובד

ההסתדרות הוקמה ב-1920 כארגון עובדים של כלל 'העובדים העבריים בארץ ישראל', אך בעשורים הראשונים לקיומה היא הייתה הרבה מעבר לכך. מנהיגיה, בהם דוד בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, ראו בה מכשיר לבניית הבית הלאומי היהודי, וגוף שיקיף את כל חייו של העובד ברוח ערכי השוויון והסולידריות.

מאה שנים לאחר הקמתה וטביעת ידה של ההסתדרות עדיין נמצאת במגוון חברות, שכונות וגופים ציבוריים בישראל.

"ההסתדרות היא אחת מאבני היסוד של היישוב היהודי לקראת המדינה", אומר נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל. "לבן גוריון, שנבחר למזכיר ההסתדרות כשנתיים לאחר הקמתה, הייתה יומרה שהגוף הזה צריך להקיף את כל החיים של הפועלים בארץ – בעבודה ואחרי העבודה, אם זה חינוך הילדים, אם זה תעשייה, התיישבות והגנה. כל הדברים האלה לתפישתו היו צריכים להיות בהסתדרות, שצריכה לטפל בחברים שלה".

"חברות בהסתדרות מלידה ועד זיקנה", סניף קופת חולים (מתוך אוסף מכון לבון)

"הייתה לו שאיפה נוספת, לא מההתחלה אלא קצת אחר כך, שאיפה שהוא קרא לה 'ממעמד לעם'. אנחנו מתחילים במעמד הפועלים, אבל אנחנו רוצים להגיע לכל העם, ברוח שלנו כמובן".

הצוואה של טרומפלדור

"הקמת ההסתדרות הייתה במידה מסוימת הצוואה של יוסף טרומפלדור", מספר נאור. "כשהוא הגיע לארץ בסוף 1919, אחרי שהקים את הגדודים העבריים במלחמת העולם והוביל את תנועת 'החלוץ' ברוסיה, הוא היה די נרעש. הוא מצא בארץ, בתוך מפלגות הפועלים, פוליטיקה קטנה. היו אז שתי מפלגות – אחדות העבודה, הגדולה והאוונגרדיסטית, והפועל הצעיר, קטנה יותר, 'יותר ימנית' תקרא לזה. לכל אחת הייתה לשכת עבודה, לכל אחת היה עיתון משלה.

"השנים הראשונות": מכינים חצץ לרחוב הירקון בתל אביב. (עזבון נחום שפירא, מתוך אוסף מכון לבון)

"התקופה היא שנתיים אחרי הצהרת בלפור, נדמה היה שהמשיח מתדפק על השער. טרומפלדור קיווה לעלייה גדולה ממזרח אירופה, ואמר: למה אתם עושים את זה? למה להיות מסוכסכים? בואו ננסה להתאחד, להקים גוף על למפלגות".

חודשים ספורים לאחר מכן נקרא טרומפלדור להגנה על יישובי הגליל, ונהרג בקרב בתל חי. "טרומפלדור ביקש לאחד את כל החלוצים הצעירים בארץ", אומר נאור. "מי שלחצו לכיוון הזה היו העולים מהעלייה השלישית, הצעירים יותר. הוותיקים, בני ה-35, לא כל כך התלהבו. הצעירים אמרו 'אם לא תבואו איתנו, נקים לבד'. בן גוריון, ברל וטבנקין משתכנעים והולכים על זה. הם מחליטים להקים ועידה, לקיים בחירות, ויש 4,400 פועלים שמצביעים. אחדות העבודה מקבלת למעלה מחצי מהקולות אחריה הפועל הצעיר, ועוד מפלגות קטנות יותר. הם מכנסים ועידה ורבים בלי סוף."

"חבר הסתדרות הוא מי שלא מנצל אחרים"

השנים הראשונות של ההסתדרות התאפיינו בהקמת גופים לסיוע לעובדים ולקידום היישוב היהודי, או בקליטת גופים שכבר היו קיימים אל תוך המעטפת ההסתדרותית: מקופת חולים שטיפלה בבריאות החברים, דרך בנק הפועלים ו'המשביר המרכזי' – קואופרטיב שסייע למשקים ולאגודות שיתופיות ברכישת מזון וציוד חקלאי, ועד 'החברה לעבודות ציבוריות', מעין לשכת עבודה לעבודות בניין, שהתפתחה לימים לחברת הבנייה 'סולל-בונה'.

"השנים הראשונות": פועלים מובילים פרי הדר באמצעות קרונית על מסילה (צילום: זולטן קלוגר, מתוך אוסף מכון לבון)

לצדן הוקמו חברות ומפעלים בבעלות ההסתדרות, שהיוו מעין משק קואופרטיבי, וענו על הצורך במקומות עבודה לצד פיתוח כלכלי של היישוב בארץ, ובהן יכין, חק"ל (חברות לעבודה ולעיבוד חקלאי), מקורות, 'אווירון', ארקיע ועוד.

"הוחלט שחבר הסתדרות הוא מי שלא מנצל אחרים", אומר נאור, "בעל מלאכה עם חמישה עובדים לא יכול להצטרף להסתדרות". "או שכיר או עצמאי" אמרו. עד שנות החמישים החברות בהסתדרות הוגבלה ליהודים בלבד, אך ההסתדרות תמכה בהקמת 'ברית פועלי ארץ ישראל', ארגון מקביל שהזמין את ערביי ארץ ישראל להצטרף אליו. "בחיפה זו הייתה הצלחה גדולה", אומר נאור.

תיאטרון, הוצאת ספרים, עיתון

לדברי נאור, "חבר הסתדרות, מהרגע שהוא נולד עד הרגע שהוא מת, הוא בעצם בהסתדרות. להסתדרות יש קופת חולים, אז הטיפול בתינוקות הוא בקופת חולים. חיפוש עבודה זה בלשכת העבודה של ההסתדרות. עבודה חקלאית, עבודה תעשייתית, קורות במשק ההסתדרותי. אפילו אספקת האוכל – נקים לעצמנו צרכניות שיתופיות, שיספקו לפועלים את האוכל. לימים היה אפילו טיפול בנפטרים".

מחנה נופש של קופת חולים והפועל נתניה (מתוך אוסף מכון לבון)

כמו השיתוף במושבים ובקיבוצים, שיתוף ממין אחר היה בקואופרטיבים. "היו קואופרטיבים יצרניים, כמו וולקן, קואופרטיבים שירותיים, כמו אגד, וקואופרטיבים צרכניים, כמו אגודות הצרכנים והצרכניות. לצדם היו גם קואופרטיבים פיננסיים – בנק הפועלים, קופת מלווה חיסכון – לפועלים של ההסתדרות בכל יישוב גדול".

ברחבי הארץ היו בערך 40 קואופרטיבים. "ההנחה הייתה שהפועל, יפקיד את כספו אצלנו בהסתדרות. אם זו חברה יותר גדולה, היא תעשה את זה בבנק הפועלים".

40 קואופרטיבים ברחבי הארץ (מתוך אוסף מכון לבון)

"אנחנו רואים שההסתדרות, יש לה הכל", אומר נאור. במקביל לחברות המשקיות הוקמו מוסדות תרבות וחינוך. רשת בתי ספר, שכונתה 'זרם העובדים', הסתדרות הנוער העובד, תיאטרון האוהל, הוצאת הספרים עם עובד ועיתון דבר.

"חשבת פעם מאיפה לוקחים אוטובוסים?"

אבל ההסתדרות בשנותיה הראשונות לא הסתפקה במענה כלכלי, תרבותי ובריאותי. "גם ארגון ההגנה, שקם כדי להגן על היישוב היהודי מפני מתקפות ערביות, התפתח במסגרת ארגון העובדים", אומר נאור. "בן גוריון דגל בכך שכל דבר שתורם לחיי הפועלים, צריך להקים לו גופים מתאימים. בלי שום חוכמות. ההגנה היא הדוגמה הכי טובה לכך.

"ההסתדרות לא הקימה אותו, אלא קיבלה אותו חצי שנה אחרי שהוקם על ידי מפלגת אחדות העבודה, שהבינה שארגון צבאי זה לא דבר למפלגה, אלא צריך להיות אצל גוף יותר מרכזי. במשך עשר שנים, ההגנה הייתה תחת ההסתדרות. זה די קשה כי זה דורש תקציב, תחמושת, קורסים ועוד".

"ארגון ההגנה, שקם כדי להגן על היישוב היהודי", פברואר 1948 (צילום: זלוטן קלוגר/לע"מ)

ההגנה יצאה מאחריות ההסתדרות ב-1930, ועברה לאחריות המוסדות הלאומיים. אך נאור מציין שגם כשההגנה כבר לא הייתה חלק מההסתדרות, היא קיבלה ממנה גב כלכלי וארגוני. "צריכים לעלות שיירות לירושלים, חשבת פעם מאיפה לוקחים אוטובוסים? מאגד ומדן. צריכים משאיות, מאיפה לוקחים את זה? מהקואופרטיבים, מהמושבים, מהקיבוצים. הרבה ממלחמת העצמאות תרמו הגופים האזרחיים של תנועת העבודה. כל שיירה לירושלים זה ארבעים משאיות. לקחו שתיים מדגניה, שתיים מקיבוץ אחר. גם קופת חולים, שזה משרד הבריאות של הימים ההם, עמדה לרשות ההגנה".

ההנהגה של המדינה בדרך

ב-1935 בן גוריון עבר לסוכנות היהודית, "מה שנקרא הממשלה שבדרך", אומר נאור, "הוא המשיך בזה את הדרך שלו בהסתדרות. בהתחלה הוא היה המנהיג של הסקטור הפועלי, והפך להיות מנהיג של הסקטור הכללי שההסתדרות היא חלק ממנו, והוא נציג הפועלים ונציג מפא"י.

"אין ספק שההנהגה של המדינה בדרך יצאה מההסתדרות", מוסיף נאור, "שלושת האנשים המרכזיים היו בן גוריון, שהיה יו"ר הסוכנות ואחר כך ראש הממשלה, משה שרת שהיה שר החוץ וראש ממשלה, ואליעזר קפלן שהיה שר האוצר. שלושתם היו בסוכנות ביחד כבר מ-1935, והם מביאים איתם את המורשת של ההסתדרות. הם המנהיגים עד הקמת המדינה, בן גוריון עוד 15 שנה, וגם שרת וקפלן בשנים הראשונות למדינה".

כרזה לקראת ה-1 במאי 1955 (מתוך אוסף מכון לבון)

המחלוקת הכלכלית בין העיר לכפר

הקמה של ארגון גדול ומגוון כל כך שזורה מעצם טבעה במחלוקות ובניגודי אינטרסים. אחת מהמחלוקות נגעה לשאלת המדיניות הכלכלית. "הגישה של אחדות העבודה הייתה מרחיבה", אומר נאור, "דיברו על המסגרת הגדולה. אנחנו נקים בתי חרושת וקיבוצים, והכסף עם הזמן יגיע. הפועל הצעיר היה הרבה יותר שמרני. אבל כשהקימו בנק, את מי שמו בראשו? את יוסף אהרונוביץ', איש הפועל הצעיר, וזה בהסכמת אחדות העבודה. למה? כדי לשמור על הכסף".

קבוצת פועלי הבניין 'יסוד' בתל אביב, על רקע בית הספר תל נורדוי בגמר בנייתו. בית הספר נבנה על ידי סולל בונה (מתוך אוסף מכון לבון)

ויכוח מתמשך נוסף היה על סדר העדיפויות בחלוקת המשאבים, בין ההתיישבות החקלאית לחברים בערים. "בהסתדרות, ובתנועת הפועלים בכלל, היו כמה אגפים. היה אגף חקלאי, שהתחלק לקיבוצים ומושבים. והיה הסקטור העירוני, שכלל פועלי תעשייה, פועלי שירותים, קואופרטיבים עירוניים. העירוניים בהסתדרות אמרו, למה ההסתדרות מטפלת יותר מדי בהתיישבות ולא בעיר.

"חלק גדול מהכסף של התנועה הציונית הלך לקיבוצים ולמושבים, כי התפיסה הייתה שככל שיהיו יותר יישובים זה יסייע להתפשט בארץ. המדיניות הייתה להקים יישובי חומה ומגדל בנקודות התורפה, בנגב, בעמק בית שאן. אבל לא כולם הסכימו על זה. רוב היישוב היהודי ישב בירושלים, בטבריה, בצפת. איכשהו ידעו לעשות את האיזון בין הדברים".

"תל אביב רצתה להיות הקובעת"

ההסתדרות ידעה גם מתחים בין ותיקים לעולים חדשים, בייחוד בשנות העלייה הגדולה שלאחר הקמת המדינה. "ההסתדרות, לפני ואחרי קום המדינה, ביטאה את היישוב הוותיק", אומר נאור, "כשהצטרפו אליה העולים החדשים הם לא יכלו להחזיק בעמדות השליטה, וזה יצר רגשי קיפוח, רגשי נחיתות.

"אני מעריך שלפחות חצי מכל תושבי היישוב עם משפחותיהם היו בהסתדרות", אומר ד"ר נאור, "היה לה מעמד מאוד בכיר, שלא התקבל כל כך בצד הבורגני. תל אביב למשל, רצתה להיות הקובעת. היה כאן עימות מובנה בין הסקטורים השונים בארץ, אבל לסקטור הפועלי הייתה עוצמה גדולה יותר".

חניכי תנועות נוער נושאים שלטים עם שמות אוניות מעפילים במצעד האחד במאי בתל אביב, 1947 (צילום: הנס פין)

עם זאת, נאור מציין שהעוצמה לא הורגשה בכל היישובים בארץ במידה שווה. "בתל אביב פחות, בירושלים עוד פחות, בחיפה הרבה יותר. לחיפה קראו חיפה האדומה כי ההסתדרות הייתה שם הכול בעצם".

"היו עימותים שכללו מכות"

אחד המאבקים החריפים של ההסתדרות היה עם תנועת בית"ר, שחבריה התנגדו לדרישה לשבץ עובדים לכל מקום עבודה באמצעות לשכות העבודה של ההסתדרות, ושברו שביתות הסתדרותיות. זה היה הרקע למאמרו המפורסם של זאב ז'בוטינסקי, "יע, ברעכען" (כן, לשבור).

"היו עימותים גדולים עם הרביזיוניסטים, שכללו מכות. היו ויכוחים בהסתדרות איך להגיב לזה. ברל אמר לפעול במתינות. הוא שכנע גם את בן גוריון, שהלך ועשה הסכם עם ז'בוטינסקי". בסופו של דבר ההסכם לא אושר, והעוינות נמשכה.

לאחר הקמת המדינה מצאה את עצמה ההסתדרות בעימות נוסף, הפעם עם המנהיג לשעבר בן גוריון, שדרש שתעביר רבים מתפקידיה למדינה. "בן גוריון עם תפישת הממלכתיות שלו בטח לא עזר להסתדרות, הוא היה אפילו נגדה. הוא טען שמעכשיו המדינה צריכה לעשות הכול. וזה אדם שבנה את ההסתדרות. הוא ביטל את זרם העובדים בחינוך. הוא רצה לבטל את כל הזרמים, בסופו של דבר את הזרם הדתי הוא לא הצליח לבטל. משרד החינוך בממשלה שלו הרחיק את תנועות הנוער מבתי הספר. הוא ניסה להקים תנועת נוער ממלכתית, הגדנ"ע, שתהיה צבא העם הצעיר, שתכין לצה"ל, ותיקח על עצמה משימות לאומיות כמו להפריח את הנגב".

דוד בן גוריון משתתף בכינוס בתל אביב, לציון 28 שנים להקמת ההסתדרות, 1947 (צילום: Kluger Zoltan / לע"מ).

"בן גוריון", מוסיף נאור, "היה כנראה חלוק עם עצמו, כי היו מקומות שבהם הוא התבסס על כוחה של תנועת העבודה. למשל, בשנות החמישים הוא פונה לחברי המושבים והקיבוצים שיתנדבו להקים את המושבים בדרום ולהדריך את העולים".

"ההסתדרות עיצבה את החיים"

חלקה של ההסתדרות בהקמת המדינה אינו מוכר כיום לחלקים רחבים מהציבור. לדברי נאור הסיבות לכך הן פוליטיות, לצד תהליכים שעברו על ההסתדרות עצמה. "מהמהפך הפוליטי ב-77' והלאה, השלטון כמעט כל השנים היה נגד ההסתדרות. היה ניסיון למזער את התרומה שלה. היום מסתכלים על זה במקרה הטוב ברחמנות – זה דור אחר, שעבר זמנו, ובמקרה הרע בעוינות".

עובדי 'מקורות' מתקינים צינור מים (מתוך אוסף מכון לבון)

לשאלה מה היה צריך לעשות אחרת בהסתדרות של טרום המדינה, משיב נאור כי "תמיד אפשר לשאול למה לא עשיתם עוד יותר?, אבל צריך לזכור את המגבלות של הזמן ההוא. יש שלטון זר. יש כאן סכסוך יהודי ערבי שלא מקל על החיים. מצד שני, זו פריחה כלכלית לא נורמלית של הארץ. ההסתדרות, כגוף מרכזי ביישוב, תרמה תרומה עצומה להקמת המדינה.

"אבל גם לה עצמה קרה אחרי הקמת המדינה מה שקורה לגופים חברתיים ופוליטיים, שלא מחזיקים מעמד לנצח. היא לא הייתה במיטבה. גם היחלשות הקיבוצים, ההתיישבות, הכול זה מתוך אותו דבר, כולם מתבשלים באותו סיר. בשנות התשעים, תחת חיים רמון, ההסתדרות הפריטה את עצמה לדעת, אולי מחוסר ברירה, אולי מתוך תפישת עולם. עופר עיני ניסה לבנות אותה מחדש, אבי ניסנקורן המשיך את זה ועכשיו מנהיג אותה ארנון בר-דוד. ההבדל הוא שהיום זה בעיקר איגוד מקצועי, כשפעם האיגוד המקצועי היה רק אחת הזרועות".

תלמידי כיתה ג' בבית חינוך תל אביב עם חמור ובעל כנף (מתוך אוסף מכון לבון)

מעבר להשפעה ההיסטורית, ההסתדרות אחראית במידה רבה לזהות הערכית של הדור שגדל בימי טרום המדינה. "אני לא חושב שאנחנו הבנו והרגשנו את זה, אבל ההסתדרות עיצבה בעצם את החיים, לפחות שלנו, בני הפועלים. אבא שלי", מספר נאור, "היה צבע, גם הוא הלך בהפגנה ההיא ברחובות, עם סקציית פועלי הבניין. זו הייתה מדינת ההסתדרות".