"משרד הביטחון ובני גנץ, הפקרתם את הפריפריה" מברך שלט ענק את הבאים למאפיית 'לחמנו' בקרית שמונה. כבר שמונה ימים ש-150 עובדי המאפיה הזו נאבקים כדי שלא תיסגר. מביתן השומר יוצא ציון מלכה (55), לדבריו הוא "מהעובדים החדשים במאפיה, רק 34 שנה". למרות שעכשיו חזר מהפגנה ישירות למשמרת, הוא משתדל לקבל את כולם בברכה.

ציון מלכה "מהעובדים החדשים במאפיה, רק 34 שנה" (צילום: הדס יום טוב)

"היו שני מנהיגים בארץ שהיה להם לב והיה להם אכפת: בן גוריון ובגין", הוא אומר תוך כדי שהוא פותח את הדלת, כמין ברכת שלום. "המנהיגים של היום, משמאל או מימין, לאף אחד לא אכפת מאיתנו כאן. היינו אצל גנץ, גועל נפש. אפילו לא יצא, שלום לא אמר". הוא מספר בכאב.

את המאבק שלהם מכוונים אנשי מאפיית 'לחמנו' אל לשכתו של שר הביטחון בני גנץ. כבר 42 שהמאפיה מספקת לחם לבסיסי צה"ל, דבר המהווה יותר מ-50% מנפח הפעילות שלה. השנה החליט משרד הביטחון לפצל את המכרז לשלושה חלקים שווים, כדי לאפשר תחרות שווה לדבריו, ואפשר ללחמנו לגשת רק לחלק אחד של המכרז. לעובדים ולבעלים אין ספק שבלי צה"ל ימיה ספורים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

גלעד אהרונסון, מנהל תפעולי בלחמנו, מאפייה המרחבית בקרית שמונה (צילום: ליאון דהן)

מלכה, נולד וגדל בקריית שמונה. הוא גידל כאן את ילדיו ועכשיו גם את נכדיו. הוא זוכר גם ימים קשים מאלה. הוא כבר מכיר את התחושה שכולם אומרים כל הכבוד, אבל כשבצפון הרחוק נקלעים לצרה, הם נשארים לבד.

"היום אין מנהיגים. זה גם לא שביבי היה פה מאז שהכל התחיל" הוא אומר, ונאנח. "טוב נו, לפחות עם ביבי יש קצת ביטחון ולא מפציצים פה. אני זוכר שהייתי חייל צעיר. הבית שלי הופגז, המשפחה שלי במקלט. אנחנו בחזית ובתל אביב היו מפגינים נגדנו. ככה זה מרגיש גם עכשיו עם המאפייה".

לזכות במכרז כדי להפסיד כסף

כשנכנסים למאפייה, היא כמעט וריקה מאדם, רק מספר מצומצם של עובדים מאיישים את הפס שעוד עובד. "אנשים עבדו בבוקר, יצאו להפגנה. שחררנו אותם קצת הביתה לנוח, אבל עוד כמה שעות הם חוזרים לעבוד. נהגי משאיות סיימו את משלוחי הבוקר הלכו להפגין ויחזרו שוב לעבוד לילה". מסביר גלעד אהרונסון, מנהל התפעול של המאפייה.

מאפיית "לחמנו- המאפייה המרחבית" מייצרת כבר 70 שנה לחם ומוצרי מאפה למוסדות, בניהם בתי חולים, בתי סוהר, מוסדות סגורים ועוד. במשך שנים סיפקה המאפייה לחם לכל בסיסי צה"ל, מה שהיווה מעל ל-50% מנפח הפעילות של המאפייה.

מאפיית לחמנו בקריית שמונה (צילום: הדס יום טוב)

"עלויות הייצור גבוהות, ניסינו להסביר למחלקת הרכש של משרד הביטחון שאי אפשר להוביל לצמצום כזה ולצפות להצעת מחיר מאוד זולה, כי זה מיד מכניס אותנו למקום של הפסד" אומר אהרונסון. לדבריו, המאפייה המתחרה שזכתה בשני השלישים האחרים של המכרז הורידה את המחיר למחירי הפסד במטרה לחסל את התחרות. "בשורה התחתונה המטרה היא לחסל אותנו".

אני כבר לא קונה את המילים שלהם. הם עושים את הפעולות ההפוכות, עשו יירוט, ממש סיכול ממוקד למאפייה, יחד עם ייצרן לחם אחר שקפץ על ההזדמנות"

"הכל התחיל בהחלטה שקיבלו במשרד הביטחון, שאי אפשר לגשת לשלושה אזורים, רק לשניים. הגשנו לשני אזורים וזכינו במכרז רק לאחד. אם ניקח את זה, המפעל יפסיד בכל יום קרוב ל-30 אלף שקל". מוסיף ליאון דהן (29), הסגן של אהרונסון. "המאפייה המתחרה שזכתה הגישה מחירי הפסד. זה לא שהם צריכים את מחוז הדרום של צה"ל, אבל אם נסגרת המאפייה שלנו בגלל הצבא, הם יכולים להשתלט אחר כך על השוק האזרחי שאצלנו עכשיו – על בתי החולים, על השב"ס. השיקול העסקי ברור".

אהרונסון מרגיש שמשרד הביטחון ממש מחסל את המאפייה באופן מכוון. "המנ"ר, מנהל הרכש של משרד הביטחון, לא מתערב. הם לא הסכימו לשנות שום דבר במכרז למרות שהסברנו שזה פוגע באפשרות ההעדפה הלאומית שמגיעה לנו. לא הסכימו להכניס אותה למכרז, לדעתי, באופן ממש מכוון".

מרדכי בן נפתלי "אני אדם שאוהב לעבוד, 50 שנה אני עובד בעבודות בידיים" (צילום: הדס יום טוב)

"כל ה'נשמות הטובות' במנ"ר אומרים שהם רוצים לעזור לקריית שמונה, אבל אני כבר לא קונה את המילים שלהם. הם עושים את הפעולות ההפוכות, עשו יירוט, ממש סיכול ממוקד למאפייה, יחד עם ייצרן לחם אחר שקפץ על ההזדמנות. מי שמשלם את המחיר אלה לצערי העובדים".

התחנה האחרונה של מרדכי

"כאן זה כמו משפחה, לכולם פה יש מקום, את כולם אוהבים. אלה אנשים מיוחדים, גם העובדים וגם אנחנו, עם לב גדול וקוצים בתחת" אהרונסון צוחק ומיד מרצין שוב. "המאפייה הזו נמצאת בלב של האנשים, זה מה שהכי עצוב לי. אני יודע שיש פה אנשים שאני יודע שלא ימצאו את עצמם בשום מקום אחר אם המאפייה הזו תיסגר".

אחד האנשים שאהרונסון מדבר עליהם הוא מרדכי בן נפתלי (62), שיושב מותש ומודאג בחדר האוכל של העובדים. אחד העובדים האחרים עובר במקום ומנסה לעודד אותו. בשבע השנים האחרונות בן נפתלי אחראי על אגף הלחמניות במאפייה.

דוד קבסה: "אם הממשלה לא תזרים כספים, זהו, קפוט. זה מפעל בעיר פיתוח, פה אין עבודות" (צילום: הדס יום טוב)

לפני שהגיע למאפיה הוא הספיק לעבוד במפעל גיבור ספורט שנסגר ב-2009 ובמחצבת גלעדי שנסגרה ב-2012. "אני אדם שאוהב לעבוד, 50 שנה אני עובד בעבודות בידיים" הוא אומר בגאווה. מצבו הבריאותי של בן נפתלי לא פשוט והוא לא יודע מה יעשה עכשיו, אם גם המאפייה גם תיסגר.

"ב'גיבור' עבדתי 32 שנה. שנתיים אחרי שפרצה מלחמת לבנון השנייה, המפעל נסגר. לאחר מכן עבדתי במחצבות כפר גלעדי, שגם נסגרו. מקומות עבודה נסגרים פה כל הזמן". הוא מספר. "זו התחנה האחרונה שלי, מכאן כבר אין לי לאן ללכת. הייתי בטוח שאני אהיה כאן עד הפנסיה. האמת, אני לא יודע מה לעשות, ממילא יש לי בלאגן בבנק, אני חסר אונים".

לשכב על גדר הגבול כדי שאחרים יטוסו לואו קוסט

גם דוד חי קבסה (62) חושש מאוד לעתידו. "יש כאוס גדול מאוד, רוצים לסגור את המאפייה, 120 משפחות ילכו הביתה. אני לא חושב שיש למישהו כאן תקווה למצוא עבודה אחרת, אולי לצעיר הזה שפה", הוא אומר ומצביע על ליאון דהן, סגן מנהל התפעול בן ה-29. "לי למשל בכלל אין. אני מפה עף ברקטה ישר לביטוח הלאומי. מי יקבל אותי בגיל 62?"

אוהבים להגיד שישראל זה אומת ההייטק, אבל צריך גם מי שיחרוש, שיזרע, שיקצור, יכין אוכל. אנשי ההייטק לא יעשו את זה מהמשרד"

קבסה הוא אחד העובדים הוותיקים ביותר של המאפייה, והוא עובד בה כבר 40 שנה, "אני פה מהמאה הקודמת". הוא גם דור שני במאפיה, אביו נקלט לעבודה במאפיה כעולה חדש ממרוקו. "אני בנאדם שאוהב לעבוד. כל הזמן התגלגלתי בכל מיני מחלקות פה ולא התייאשתי מהעבודה, זו שגרה בשבילי, לא משעמם לי" הוא אומר בגאווה.

"אם הממשלה לא תזרים כספים, זהו, קפוט. זה מפעל בעיר פיתוח, פה אין עבודות", הוא אומר בצער. "אם המדינה לא תעזור לתחזק את המקום הזה אנשים פשוט ירימו את הרגליים וילכו למרכז או יעזבו את הארץ. מה חשבתם? שאנשים ילכו לשכב על הגדר של הגבול ויגנו בגוף שלהם על המדינה רק כדי שאחרים יטוסו בלואו קוסט לחו"ל? המדינה צריכה למלא את חלקה, אנחנו ממלאים את חלקינו".

ליאון דהן "צעירים לא נשארים פה. אין פה עבודה, אנשים בגילי עוזבים למרכז" (צילום: הדס יום טוב)

"אני מצפה מהמדינה לעשות הכל כדי שהמפעל הזה, שהוא הבית שלי, ימשיך להתקיים. 70 שנה, שני דורות הוא קיים פה בקריית שמונה. כולם בעיר עבדו פה. אוהבים להגיד שישראל זה אומת ההייטק, אבל צריך גם מי שיחרוש, שיזרע, שיקצור, יכין אוכל. אנשי ההייטק לא יעשו את זה מהמשרד".

לחלק לחם לשני חיילים באיזו עמדה בלבנון

"האמת, גם כשהיינו עובדים עם הצבא זה לא היה פשוט. הם עושים המון ביקורות, בשנה שעברה היו לנו 10 ביקורות. הם דורשים לספק להם מוצר אבל לא היו מוכנים להתחייב על הכמות. הם דרשו להעסיק פה ארבעה עובדים רק בשביל הפס שלהם, העובדים האלה יכלו גם לעבוד 3-4 שעות וללכת הביתה". מסביר דהן תוך כדי שהוא מראה לנו את פס הייצור הסגור שהיה מיועד כולו לייצור לצה"ל.

"במכרז הקודם הם ביקשו 4,000 יחידות ביום, באמצע הורידו ל-600 אבל עדיין היינו חייבים לספק כי התחייבנו אליהם. אותם זה לא עניין שצריך להפעיל מחלקה שלמה בשביל זה, ואנחנו כמו טיפשים במשך שנים ספגנו את זה רק בשביל להתקיים".

אני רוצה לראות את הנהג של המאפייה המתחרה כשיהיו אזעקות וטילים מעל הראש שלו. נהגים שלנו השאירו את האישה והילדים לבד כדי לצאת ולחלק לחם לשני חיילים באיזו עמדה בלבנון, או בירושלים בשיא האינתיפאדה"

דהן עובד במאפייה כבר 9 שנים. לפני כמה שנים הוא יצא ללמוד תעשייה וניהול במטרה לחזור למאפייה ולהביא אליה רוח צעירה, שלדבריו, בכלל חסרה באזור הזה של הארץ. "צעירים לא נשארים פה. אין פה עבודה, אנשים בגילי עוזבים למרכז. אם יסגרו את המאפייה, מה אני אעשה? במה אני אעבוד? אני אאלץ גם לעזוב את הבית".

לדבריו, העובדים כאן כבר "איבדו את זה", בעיקר כי הם מרגישים שנפלו קורבן. "זה נטו פוליטיקה. משרד הביטחון, שבראשו יושב גנץ, בטח מבין שיש פה בקריית שמונה מעוז של הליכוד, וזהו".

"אני רוצה לראות את הנהג של המאפייה המתחרה שלקחה את המכרז כשיהיו אזעקות וטילים מעל הראש שלו. נהגים שלנו מספרים איך הם התחבאו מתחת למשאיות והשאירו את האישה והילדים לבד כדי לצאת ולחלק לחם לשני חיילים באיזו עמדה בלבנון, או בירושלים בשיא האינתיפאדה. אני יודע שאף אחד אחר לא יעשה את זה".