״יש לי יום יום גז, יש לי גז יום יום״, מפזז הגשש שייקה לוי בפרסומת חדשה של אמישראגז. לוי, סמל בפני עצמו, שר מילים מודבקות לנכס צאן ברזל ישראלי, לטובת השאת הרווחים של קבוצת דלק בבעלות יצחק תשובה.

גם עמיר בניון המיר את אחד משיריו היפים ביותר, ״ניצחת איתי הכול״, בפרסומת ללוטו. המילים היפות – ״בסוף כל לילה אני בא, את רזי צניעותך את נותנת לי ללמוד, וריחמת עלי כמו אם, וניצחת איתי הכול״ – התחלפו: ״בסוף, זכיתם בענק, בזכות סנג׳ור קטן, מיליונר יש לנו כאן, כי לא היה חלב״.

אין לי טענה וחצי טענה לאמנים שצריכים להתפרנס. זה נעשה קשה עם השנים, ובמיוחד עכשיו. התרבות בשפל שלא היה כמותו. אמנים מתרימים חבילות מזון עבור אלה שלא מצאו עבודה או קיבלו פיצוי מהמדינה.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בסמלים ישראלים לטובת מכירת מוצרים. אך השבוע נרשם, נדמה לי שיא, כשהשייח חאמד בן חליפה רכש חצי מבית״ר ירושלים; בית"ר הפטריוטית, שראשי ממשלה מריעים ביציעיה. זה אולי רק חצי אכפת, כי העיקר שיוזרם כסף לספורט ישראלי, ובכל זאת מתעוררת השאלה: האם יש משהו שאי אפשר למכור?

***

בנימין זאב הרצל חיפש כבר במאה ה-19 למלט את היהודים מאימת ציפורני אירופה. הוא חזה את האירועים הרצחניים שהתגוללו על העם היהודי בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, ראה באוגנדה פתרון אפשרי וביקש לשכנע את היהודים לקבלו. המתנגדים למשלחת החיפוש לאוגנדה הסבירו להרצל (שכבר היה אז במעמד של מנהיג בקונגרסים הציוניים), שארץ ישראל לא ניתנת להחלפה. יש דברים שאי אפשר למכור.

***

בחזרה למאה ה-21. ב-2009 קידם נתניהו את הפרטת קרקעות ישראל. 800 אלף דונם הועברו לשוק החופשי תוך כדי שינוי חוק יסוד ״מקרקעי ישראל״. מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק הצביעה בעד המהלך. נכחתי בדיונים בוועדות הכנסת (שהוביל כרמל שאמה, איש הליכוד, וכיום ראש עיריית רמת גן), ושפשפתי עיניים לנוכח אנשי ימין ושמאל שמסבירים מדוע על המדינה להפר את ההסכם עם הקרן הקיימת לישראל, שעל פיו היא מחוייבת לשמור על קרקעות הלאום עבור העם היהודי לעולם. ״קשה לסגור מרפסת״, היתה הטענה המרכזית.

קשה. אין להתכחש לקושי הזה. קשה היה גם לקיבוצים ולמושבים להחזיק את תנובה והם מכרו אותה ב-2008 לקרן אייפקס, שב-2014 מכרה אותה בשרשור לסינים, עבור 8.6 מיליארד שקלים.

בכל פעם שהגננת במעון של הילדים שרה ״האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק, בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב״, "ברייטפוד", שיושבת בשאנגחאי, מרוויחה עוד כמה לקוחות מרוצים.

המכירה הזו לא הקלה על החקלאים הישראלים. שר האוצר, ישראל כ״ץ, החליט לאחרונה להמשיך ולהוריד את המכסים על ייבוא חמאה וליצור לחקלאי הישראלי תחרות בלתי אפשרית עם עמיתו בחו״ל. ממשלת ישראל מעדיפה לפרנס זורעי וקוטפי עגבניות, בעלי שדות, מפעלי השקייה, משאיות הובלה ומחסנים בטורקיה, על חשבון אנשים שחיים בארץ. עגבנייה כתומה צהבהבה היישר מבטן האונייה בזיל הזול.

כשקשה גם לעבוד כמו חמורים, הכי הרבה שעות בהשוואה למדינות המפותחות, אז אפשר להתנחם בטיסות זולות לחו״ל. לכן רפורמת ״השמיים הפתוחים״ של ישראל כ״ץ כשר תחבורה, זכתה לאהדה. טיסה לחו״ל במחיר שווה לכל נפש. נכון שחברות תעופה ישראליות נפגעו, חלקן אולי אפילו ייסגרו אחרי המשבר הנוכחי. חצי אכפת.

***

פתיחת השווקים המאסיבית שדוחפת קרקעות, תעשייה, ייצור מזון, קבוצות כדורגל ויש שטוענים גם את ביטחון המדינה, לשוק הסחורות והבורסות העולמי, יצאה מזמן מכלל איזון. אי אפשר להיאבק במגיפה תחת הסיסמה ״יחד ננצח״, אם כל היחד הזה עומד למכירה. זה רק שאלה של מחיר.

***

דוד חי קבסה עובד במפעל ׳לחמנו׳ כבר 40 שנה. היום הוא הגיע עם חבריו להפגין מול הכנסת בשל הסכנה לסגירת המאפייה בקריית שמונה ופיטוריהם של 150 עובדים. כניסה למעגל האבטלה בזמנים האלה, יכולה להיות מכה קשה למשפחות רבות בפריפריה.

אתמול אמר קבסה בראיון ל׳דבר׳: ״מה חשבתם, שאנשים ילכו לשכב על הגדר של הגבול, כדי שאחרים יטוסו בלואו קוסט לחו"ל?״ קבסה מבטא תפיסת עולם ערכית אל מול ריצת האמוק הצרכנית, שמציע שר האוצר כ״ץ. הורדת מחירים זה חשוב, אבל אנשים שחיים כאן צריכים גם לאכול, לעבוד, לחיות בכבוד. וכן גם בגאווה.

מאפיית "לחמנו" עומדת בפני סגירה בגלל שמשרד הבטחון לא אישר השנה את המכרז איתה. אותו סיפור גם ב"סופרגום". בתחילת המגפה המדינה ביקשה ממפעל הגומי בשומרון לפתוח קו לייצור מסכות. אחרי כמה חודשים משרדי הממשלה הפסיקו לרכוש שם מסכות ועברו לקנות מהסינים. אם שום דבר לא יקרה, המפעל ייסגר בעוד שבועיים ו-70 עובדים ילכו הביתה.

״אני לא מומחה לכלכלה״, אמר ל׳דבר׳, יניב חדד, מנהל המפעל, ״אני רק רואה מה עושים בארה"ב, בהודו או בגרמניה וגם בסין, איך כל המדינות מגינות על הכלכלות שלהן ועל הייצור המקומי שלהן ומתעדפות אותם, ורק אצלנו המדיניות הפוכה. אז עכשיו המיליארדים ילכו לסין, ובמקום שהכסף ילך לעובדים ואחר כך ייצא במספרות, במסעדות ובחנויות פה בארץ ויתניע את הכלכלה שלנו כאן, הוא ילך לאיכות החיים של הסינים״.

***

השיר ״יש לי חג״ נכתב על ידי נעמי שמר ב-1972. הוא מושמע בעיקר בחגי ישראל, אבל המילים של שמר מביעות דווקא את ההפך – החג שלה הוא ביום יום, עם התינוקות שפתאום לומדים ללכת, בני השש שלומדים לקרוא והאופה שאופה את הלחם. הישראליות, רצתה לומר שמר, היא לא רק בחגים, בטקסים ובמועדים, היא נמצאת ביום יום. ועכשיו היא למכירה.