דווקא עכשיו, בלב אחד המשברים הגדולים שידעה האנושות, ד"ר לילך ליטור, חוקרת ומרצה באוניברסיטה הפתוחה בנושאי משפט ומדיניות ציבורית, סבורה שהגיע הזמן לבחון מחדש את המושג 'זכויות האדם'. "דווקא משבר הקורונה יכול לסמן כיוון חדש, ולחזק את הזכויות החברתיות כמו הזכות לבריאות ולקיום בכבוד" היא אומרת ל'דבר' בראיון לציון יום זכויות האדם הבינלאומי. "אני מקווה שנראה חיזוק שלהן. אולי הגיע אפילו הזמן לעגן אותן גם בצורה של חוק יסוד".

המשבר לדבריה "מחדד את ההבדלים שבין עובדים חזקים לעובדים חלשים כמו עובדי שירותים. אולי זה גם הזמן להרחיב הרבה מהזכויות הסוציאליות ורשתות המגן שכיום רק עובדים שכירים זכאים להם גם לאוכלוסיות עובדות שמוצאות עצמן מחוץ למעגל הזכויות: פרילאנסרים, עובדי פלטפורמות, עובדים עצמאיים". המגיפה והשלכותיה החברתיות כלכליות חשפה עד כמה אוכלוסיות אלו חשופות, וזקוקות להגנה שכיום חסרה.

בשלב הראשון הכירו בזכויות הפוליטיות של בני האדם

יום זכויות האדם הבינלאומי, נקבע ל-10 בדצמבר, יום השנה לפרסום הצהרת זכויות האדם של האו"ם, שפורסמה לראשונה ב 1948. לדברי ליטור, פרסום ההצהרה לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, היוותה אבן דרך מרכזית בהכרה הבינלאומית, בחשיבות רעיון זכויות האדם. הכרה הנשענת על שותפות של ממשלות ומוסדות שלטון.

עם זאת, שורשי רעיון זכויות האדם התפתחו לדבריה כבר במאה ה-18, ובאו לידי ביטוי בין היתר במהפכה הצרפתית, בחוקה האמריקנית וברעיונותיו של ג'ון לוק, אשר דיבר על רעיון 'האמנה החברתית': התפיסה שהאזרחים מעניקים למדינה כוח מתוך ציפיה שהיא תגן בחזרה על זכויותיהם ה'טבעיות.

ד"ר לילך ליטור (צילום: אלבום פרטי)​

בהדרגה התפתחה והשתנתה תפישת זכויות האדם עם השנים. "הדור הראשון של זכויות האדם, הזכויות האזרחיות פוליטיות – היו זכויות אישיות בעיקרן שנשענות על תפיסה ליברלית שביקשה להגן על הפרט מפני שררת השלטון. הרעיון למשל של זכות ההתארגנות היה זר למהפכה הצרפתית –זכויות האדם נתפסו כזכויות ליברליות, אינדיווידואליות, המבקשות להגן על הפרט מפני השלטון ולאפשר לו חירות מירבית".

הזכויות החברתיות-כלכליות כמו הזכות לעבוד והזכות לחיים בכבוד הופיעו לדבריה רק בהמשך, בעקבות השינויים שחוללה המהפכה התעשייתית וההתהוות של מעמד גדול של שכירים מנוצלים במפעלים. מעמד שביקש להתארגן כדי לפעול לשיפור תנאי העבודה ויצא ומאבקים כנגד צורות העסקה מקפחות במיוחד.

מאבקי עובדים וההכרה בזכויות הסוציאליות

כך בין המאבקים הראשונים של תנועת הפועלים העולמית, אפשר למנות כמה מאבקים שכיום ברור כי הם נוגעים לסוגיות של זכויות אדם , כמו המאבק כנגד העסקת ילדים, עבור בטיחות בעבודה ואפילו עבור קיצור יום העבודה שבאותם הימים עשוי היה להיות גם בן 14 או 16 שעות וקביעת שכר מינימום שמאפשר קיום בכבוד.

זו קבוצת הזכויות האחרונה שהתפתחה, קבוצת 'הזכויות הקיבוציות' כמו זכות ההתאגדות, הזכות לניהול מו"מ קיבוצי וזכות השביתה"

"ההצהרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מ-1948 לדוגמה, כבר מגלמת בתוכה חלק מאותן הזכויות החברתיות, כמו הזכות לרמת חיים נאותה, הזכות למנוחה ולפנאי ואף הזכות לביטחון סוציאלי. אבל עדיין – מדובר בזכויות אישיות ולא בזכויות קולקטיביות. גם הזכות להתאספות ול'התאגדות בדרכי שלום' מוצגת בהצהרה רק כזכות אישית, ואיננה מקנה כל מעמד או זכויות כלשהן לאותה יישות קיבוצית הנוצרת מכוחה.

"זו באמת קבוצת הזכויות האחרונה שהתפתחה, קבוצת 'הזכויות הקיבוציות' כמו זכות ההתאגדות, הזכות לניהול מו"מ קיבוצי וזכות השביתה" אומרת ליטור. זכויות אלו זכו לדבריה לעדנה רק בשנות ה-60, על רקע פריחת התפיסה הקיינסיאנית של מדינת הרווחה.

האו"ם מאשר את מגילת זכויות האדם. "דבר", 12.12.1948

ב-1966, פרסם האו"ם את 'האמנה בדבר זכויות חברתיות כלכליות ותרבותיות' שהרחיבה את השיח בדבר הזכויות החברתיות כזכויות אדם. האמנה הזו התייחסה לראשונה גם לזכויות קיבוציות דוגמת זכות ההתארגנות, הזכות לניהול משא ומתן קיבוצי על תנאי עבודה ואף על זכות השביתה.

זכויות אלו קיבלו משנה תוקף ב'הצהרה בדבר זכויות ליבה' שפרסם ארגון העבודה העולמי ב-1998. ארגון הנחשב כיום לזרוע של האו"ם שחברות בו כמאתיים מדינות ובהן ישראל, ושבו מיוצגות ממשלות, ארגוני מעסיקים וארגוני עובדים.

"בישראל", אומרת ליטור "זכויות האדם כלל לא היו מעוגנות בחוק עד שנות ה-90. התפיסה הייתה, שזכויות האדם כפופות למחוקק ואין להן מעמד חוקתי משל עצמן". רק בשנת 1992 נחקקו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, ובעקבותיהן החלה 'המהפכה החוקתית' במשפט.

הזכות לחינוך למשל, מחייבת בניית בתי ספר והעסקת מורים. הזכות לבריאות מחייבת הקמת בתי חולים וסל תרופות. עולות גם שאלות של כימות – למה למשל הכוונה בזכות לחינוך? לגיל היסודי? לדוקטורט? ליום לימודים ארוך?"

"זו הייתה בשורה גדולה מבחינת זכויות האדם, אבל צריך לשים לב שחוקי היסוד בישראל מעגנים רק את הזכויות הפוליטיות-אזרחיות – הגנה על החיים והגוף, הכבוד, החירות, הקניין, הפרטיות וחופש התנועה והעיסוק" מדגישה ליטור. לדבריה, למרות שלאורך השנים עלו מספר הצעות לחוקי יסוד שיבטיחו גם את מעמדן של הזכויות החברתיות – הן מעולם לא הבשילו לכדי חקיקה.

זכויות שהמדינה נדרשת לפעול למימושן

ליטור טוענת כי "זו לאו דווקא תופעה ייחודית לישראל – מדינות בכלל מתקשות לעגן את הזכויות החברתיות בחוקה ובחקיקה". אחד ההסברים לכך לדבריה הוא שבעוד שהזכויות האזרחיות נחשבות 'נגטיביות' באופיין, כלומר המדינה נדרשת רק להימנע מלהפריע למימושן – הזכויות החברתיות הן בעלות אופי 'פוזיטיבי' יותר, כלומר כזה שמטיל על המדינה חובות עם משמעויות תקציביות.

"הזכות לחינוך למשל, מחייבת בניית בתי ספר והעסקת מורים. הזכות לבריאות מחייבת הקמת בתי חולים וסל תרופות. עולות גם שאלות של כימות – למה למשל הכוונה בזכות לחינוך? לגיל היסודי? לדוקטורט? ליום לימודים ארוך? בתי המשפט מעדיפים על פי רוב שלא להתערב במדיניות הממשלתית ובחלוקת העוגה התקציבית".

עובדי נגב קרמיקה מפגינים מול בית הדין הארצי לעבודה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

"האמת היא שברוב המקרים בהם חוקים נפסלים כ'לא חוקתיים' זה על רקע פגיעה בזכויות האזרחיות פוליטיות, ולא בזכויות החברתיות" אומרת ליטור. כך למשל, נדחו העתירות כנגד הקיצוצים בקצבאות שביצע נתניהו כשר האוצר ב-2003. "טענת העותרים אז הייתה שהזכות לחיים בכבוד נפגעת כתוצאה מהקיצוץ, ובית המשפט אמר אז שלא קיים בישראל חוק יסוד זכויות חברתיות, ולפיכך הכיר בזכות לקיום בכבוד ברמה המינימלית בלבד: מבלי לפרט מה זה אומר ומבלי לחייב את המדינה".

השינוי מגיע דווקא מבתי הדין לעבודה

המחאה החברתית הגדולה של 2011 סימנה לדבריה בכל זאת התקדמות מסוימת בנכונות של בג"צ להכיר גם בזכויות חברתיות, ולהורות למדינה לפעול להגשמתן. כך למשל בפרשת סלאח חסן נגד הביטוח הלאומי משנת 2012, הורה בג"צ על ביטול סעיף בחוק ששלל באופן קטגורי את הזכות להבטחת הכנסה ממי שהשתמש או החזיק בבעלותו רכב פרטי.

 נכונות גבוהה יותר להכיר בזכויות הכלכליות חברתיות יש בבתי הדין לעבודה, שם למשל בעשור החולף הייתה פסיקה ענפה מאוד בהקשר של הגנה על זכות ההתאגדות, על עובדים מתארגנים, וגם על זכות השביתה."

"בית המשפט קבע אז שזו פגיעה בלתי-מידתית בזכות לקיום בכבוד, משום ששללו באופן גורף מבלי לבדוק האם האדם באמת נזקק או לא". גם כשביטל בג"צ את חוק הפיקדון שחייב מבקשי מקלט בישראל להפקיד 20% משכרם בקופה מיוחדת שנוהלה על ידי המדינה, נימק זאת לא רק בפגיעה בזכותם לקניין, כי אם גם בחשש שתפגע יכולתם להתקיים בכבוד כתוצאה מהחוק.

מבקשי מקלט אפריקאים מחכים בתור מחוץ ללשכת האוכלוסין בבני ברק, פברואר 2018 (מרים אלסטר פלאש90)

"איפה שאפשר לראות נכונות גבוהה יותר להכיר בזכויות הכלכליות חברתיות זה בבתי הדין לעבודה, שם למשל בעשור החולף הייתה פסיקה ענפה מאוד בהקשר של הגנה על זכות ההתאגדות, על עובדים מתארגנים, וגם על זכות השביתה והזכות לנהל מו"מ קיבוצי".

פסק דין פלאפון מ-2012 הוא דוגמה אחת למצב בו בית הדין הארצי הגביל את זכות הביטוי של המעסיק, שהיא זכות אזרחית-פוליטית – לטובת היכולת של העובדים לממש את זכותם להתארגן שהיא זכות חברתית וקיבוצית. "על ההכרה בזכות השביתה כתבתי בספרי 'השביתה: משפט, היסטוריה ופוליטיקה' בהוצאת למדא. דווקא בתי הדין לעבודה מכירים בה כזכות יסוד חוקתית במספר פסקי דין, זאת על אף שהיא איננה מוזכרת במפורש בחוק הישראלי.