מה הקשר בין העיר טנג׳יר במרוקו בשנת 1916 לירושלים בשנת 2020? לא רק ההסכם המתהווה בין ישראל למרוקו עליו פורסם ביום חמישי האחרון. במכון מנדל החיו את שיח התרבות היהודית שהתחולל על-גבי עיתון 'לה ליברטה' (החירות) במרוקו לפני יותר מ-100 שנה וחיברו אותו לישראל של ימינו באסופה ייחודית שנקראת "החירות לבחור".

האסופה, שפורסמה השבוע טרם ההודעה על ההסכם, מאפשרת שיח עכשווי על תרבות יהודית דרך הקשר בין מרוקו לישראל. ד"ר דוד גדג', חבר סגל במכון מנדל, ממובילי התוכנית למנהיגות ותרבות יהודית ועורך האסופה, מספר בראיון ל'דבר' על היצירה הייחודית.

דוד גדג'. "דרך הפרסום והמחקר הייתי רוצה לשנות את תפיסות החיים היום" (צילום: תומר אפלבאום)

"האסופה 'החירות לבחור', כוללת חמישה מאמרים שראו אור בשפה הצרפתית בעיר טנג'יר במרוקו בשנת 1916 בעיתון 'לה ליברטה' והם עוסקים בתרבות היהודית של אותה התקופה למול השינויים שחלו בעולם היהודי".

גדג' מספר כי המאמרים פותחים דיון שעוסק בשאלה כיצד נכון לעצב את חיי הציבור היהודי במרוקו. הוא עצמו לימד את הטקסטים האלה בתוכנית מנדל למנהיגות ותרבות יהודית, וכל אחד מהמשתתפים התייחס אליהם בצורה אחרת. "בשיחה, כתיבת מחזה, הלחנה, כתיבת מאמרים ועוד".

מה מטרת פרסום המאמרים?
"דרך הפרסום והמחקר אני מבקש לשנות את תפיסות החיים היום. הדבר המשמעותי פה הוא שמשתתפי התכנית במנדל הם סוכני תרבות שפועלים היום בחברה הישראלית ומחברים את הרעיונות במאמרים מלפני מאה שנה לעולם הישראלי של היום".

מי הצ'כוב של מרוקו

גדג' מחובר למרוקו מבית. אמו עלתה מהעיר פאס במרוקו ואביו בהעיר ענבה באלג'ירה. הוא נולד וגדל בבית שאן, ולמרות הקשר האישי לנושא, את התואר הראשון עשה דווקא במדעי המחשב. בתואר השני והשלישי כבר התמסר להיסטוריה היהודית ובחר להתמקד ביהודים בארצות האסלאם ובייחוד בצפון אפריקה. "אני עצמי לא רואה את עצמי כמרוקאי", הוא אומר. "קודם כל ישראלי. כל החוויה שלי ממרוקו היא חוויה מדומיינת". במרוקו עצמה ביקר מספר פעמים ולדבריו גם לא הופתע כששמע על ההסכם המתגבש. "בין ישראל למרוקו יחסים של עשרות שנים".

"לרוב הדימוי של יהודי מרוקו בחברה הישראלית הוא שלילי", הוא מספר על מפגשים שהדריך בנושא. לדבריו, בכל מפגש עם קבוצה בה הוא דן על יהודי מרוקו הוא נדרש לדון על  דעות קדומות. הוא אומר כי בתקופת הדוקטורט ערך פעילות חשיפה לבני נוער מבית שאן על יהדות מרוקו. הדימוי שלהם היה שלילי והם עצמם ברובם דור שלישי ורביעי לעולים ממרוקו. "האתגר שלי או המשימה שלי הוא לשנות את התפיסה שלהם".

אנחנו חברה יהודית שתמיד כתבה, שנקראת 'עם הספר'. אם נמשיך לחפור בארון הספרים היהודי כמו שהאסופה הזאת עושה – נעמיק את החברה שלנו"

לדבריו, הדרך לשנות את הדימוי היא להציג את הרבדים העמוקים יותר של התרבות המרוקאית. "אני משתמש באסטרטגיה של שימוש בשפה ישראלית", הוא אומר ומוסיף כי השיח צריך להיות עדכני. "דבר נוסף הוא שאני לא מדבר על התכנים הסטריאוטיפים כמו האוכל, או קברי צדיקים. אני כן אדבר על שירה ופיוט כי בהם יש עומקים. יש לזכור כי בצפון אפריקה הסוגה הספרותית המרכזית היתה שירה. נכתבו שירים, דתיים של כמיהה לציון  אבל גם נכתבו שירים שתיעדו סיפור, הם תיעדו את הסיפורים ההיסטוריים בשירה".

"כדי לשנות את הדימוי אני מתעסק בהיסטוריה אינטלקטואלית", הוא אומר. "כותבים וכותבות במאה ה-20 בכמה שפות: ערבית יהודית, צרפתית, ספרדית, ובנוסף לזה גם בעברית".

תרבות עכשווית מתוך העבר

האסופה בעריכתו של גדג' מצליחה להביא את תפיסת עולמו בכך שהיא מחייה מחדש טקסטים שעוסקים בעתידה של היהדות לפני מאה שנה, ואקטואליים לשאלה כיצד לעצב את התרבות הישראלית היום.

גדג' מסביר כי המאמרים שפורסמו לפני יותר ממאה שנה מציגים שלוש גישות לעיצוב התרבות היהודית במרוקו: תרבות דתית-אורתודוקסית עם תיקונים, תרבות לאומית דתית, ותרבות יהודית אוניברסאלית. "במאמרים הכותבים מפרקים את אוצרות הרוח היהודיים ומציעים כיצד לעצב אותם מחדש. זה חומר למחשבה ולהשראה".

"בישראל, התרבות לאומית. במרוקו התרבות שלך יכולה להיות היברידית, היו לה גם מרכיבים יהודיים, גם צרפתיים וגם ערביים. היה אפשר למצוא יותר מזהות אחת. אנשים שכתבו לעיתונות במרוקו בצרפתית, דיברו בבית ערבית מרוקאית ובבית הכנסת התפללו בעברית. זה יצר תרבות מגוונת יותר. שם התרבות הייתה יותר נזילה. זה היה מאפיין להרבה קהילות בארצות האסלאם. חיים במדינה רב לשונית – בין שלוש שפות, וחלק ידעו את כל שלוש השפות, לרוב שתי שפות בצורה טובה ושפה זו גישה לתרבות שלמה".

בישראל, התרבות לאומית. במרוקו התרבות שלך יכולה להיות היברידית, היו לה גם מרכיבים יהודיים, גם צרפתיים וגם ערביים. היה אפשר למצוא יותר מזהות אחת"

אם אחרי מלחמת העולם השניה חיו במרוקו כ-250,000 יהודים, כיום מספר היהודים בה עומד על 3,000. ועם זאת, גדג' טוען כי גם היום ישנה השפעה של התרבות היהודית על התרבות המרוקאית. "יש תהליך מעניין שקרה. היהודים בעצם עזבו את מרוקו אבל היהדות נשארה שם. יש שם ארגונים חברתיים, כמו לדוגמה ארגון 'מימונה' – סטודנטים מוסלמים שמקדמים את השיח המחבר לעולם היהודי. הם לומדים עברית ופועלים בקשר בשיתוף פעולה עם הפדרציה בספרדית בארצות הברית. לפני שנה וחצי השתתפתי בכנס בניו יורק על יהדות מרוקו עם חוקרים ממרוקו, ישראל וארה"ב וזאת עוד דוגמה למערכות היחסים הקיימות. חשוב להגיד שהמלך מקדם את רעיון החיבור לעולם היהודי. עברית היא אחת השפות הרשמיות במרוקו – לצד המרוקאית ולצד הברברית. השלטון במרוקו היום משמר את  התרבות היהודית ובחסות המדינה מתבצעות עבודות שימור ושיפוץ כמו ברובע היהודי במרקש היום".

"אם נעמיק רק בגוון אחד אנחנו עלולים להפוך לעניים"

התרבות המגוונת במרוקו באה לידי ביטוי גם באסופה: "הכתיבה באסופה מגוונת כמו החברה הישראלית. יש אנשי אקדמיה, מזרחים, אשכנזים, ימנים, שמאל ישראלי, מתנחלים, מרכז ופריפריה, והיא תבוא לידי ביטוי כי כל אחד מהמשתתפים כתב את עצמו בקשר ליצירה ובגלל זה זה מעניין".

גדג' מסביר כי סידר את המאמרים באסופה לפי תמות: "יש סדרת מאמרים של כותבים שהמשיכו להתווכח עם אותם כותבים ממרוקו. עוד קבוצה של יצירות יצרו מפגשים מאחים. אפשר לקרוא לזה גם מפגשי אחים. חלק נוסף נקרא פצע וריפוי – הוא מתחיל מפצע כואב של העלייה ממרוקו לארץ והיחס שקיבלה וממשיך דרך הריפוי עם סיפורים על המשפחה ועל הזהות שלה. הפרק האחרון עוסק ברלוונטיות, 'בין כאן לשם', בין מדינת ישראל ומרוקו ועוסק בסוגיות של שפה, תרבות וחינוך. בעיני הדבר המעניין הוא לייצר את הרלוונטיות הזו ולהעביר את מה שחווינו. חשוב שהעבודה ההיסטורית תיגע בחברה הישראלית ולא תהיה מנותקת ממנה. הרבה פעמים כחוקרים אנחנו נמצאים במגדל השן ובפרויקט זה נוצרה הזדמנות לחבר בין עבר להווה.

"אנחנו חברה יהודית שתמיד כתבה, שנקראת 'עם הספר'. אם נמשיך לחפור בארון הספרים היהודי כמו שהאסופה הזאת עושה – נעמיק את החברה שלנו. אני מאוד מאמין בעושר שלנו. אם נעמיק רק בגוון אחד אנחנו עלולים להפוך לעניים".