"המרכז קורס לתוך עצמו, וצריך לפזר את האנרגיה והמשאבים ולמשוך אוכלוסייה גם צפונה וגם דרומה" כך אומר ל'דבר' אורי וידיסלבסקי, (65), במאי, מחזאי ומוזיקאי ומנהלו האמנותי של תיאטרון דימונה.

"צריך להגיע לאיזושהי החלטת ממשלה שמבינה שצריך לפזר את העוגה. המרכז צריך להישאר כמרכז וזה בסדר, אבל כמו תיאטרון דימונה צריכים לקום עוד 20 תיאטראות ברחבי הארץ. אמנים מכל הארץ והעולם צריכים לבוא וליצור פה, בכל התחומים, מה שייצר תנועה גדולה גם בתיירות למשל. זה משהו שקיים בכל העולם".

ליצור תרבות מקומית ולעמוד במשימות הקהילתיות

וידיסלבסקי, שותף בקבוצה גדולה מאומנים שחיים ופועלים בפריפריה, הם קוראים לעצמם 'קואליציית מוסדות התרבות והמורשת בנגב ובגליל', היום (ד') הם יגיעו לדיון של ועדת החינוך, התרבות והספורט כדי לדרוש שהחזרת ענף התרבות לפעילות לא תשאיר אותם מאחור.

זו הרחבה מוחלטת של המושג תיאטרון, זה לא דומה בכלל למה שמכירים במרכז הארץ. כל אירוע תרבותי שקורה בדימונה עובר בתיאטרון"

"כשאתה נמצא במקום כמו דימונה, שיש בו עירייה ובעירייה יש מחלקת תרבות, התפקיד של התיאטרון הוא הכול. לדוגמא, השבוע יש בתיאטרון אירוע של אקס פקטור דימונאי", אומר וידיסלבסקי. לשיטתו, לתאטרון המוקומי יש שתי משימות עיקריות "לייצר תרבות מקומית ומקורית וגם לעמד בהרבה משימות קהילתיות".

אורי ודיסלבסקי (ללא קרדיט)

"זו הרחבה מוחלטת של המושג תיאטרון, זה לא דומה בכלל למה שמכירים במרכז הארץ. כל אירוע תרבותי שקורה בדימונה עובר בתיאטרון, כל דיאלוג תרבותי שקורה בדימונה עובר בתיאטרון – ציור, פיסול, הצגת נוער על אלימות במשפחה, הפועות והזמנה של תלמידי תיכון לראות מופעים, כל דבר שמקדם את הפעילות הקהילתית וגורם לקהילה להתפתח".

וידיסלבסקי, שעבד גם בתיאטראות הרפרטואריים ויצר מעל 250 הצגות בחייו, החליט לפני ארבע שנים שהוא עזב את המרכז ועבר להתגורר וליצור בדימונה. "תיאטרון קהילתי אמור לספר את הסיפור של האנשים, שיראו את עצמם על הבמה" הוא אומר בלהט. "לכן כל האנשים שלנו גרים בדימונה, וגם והתושבים צריכים לזהות את התיאטרון כשלהם. וחשוב להם מאוד שהתיאטרון שלהם גם יצליח בחוץ ולא רק בתוך העיר".

השנה הזו הייתה הדבר הכי קשה לעולם התרבות, הייתה פה מין מראה שהוצבה שכאילו אומרים לנו: אתכם לא צריך, אתם אחרונים בתור. מסתדרים בלעדיכם"

"התיאטרון עובד למעשה בוקטור אחד החוצה, שבו הוא מייצר יצירות ברמה מאוד גבוהה ומופיע איתן ברחבי הארץ, והוקטור השני נכנס פנימה והופך את התיאטרון למין קרדום לחפור בו. לעסוק בזהות המקומית, בנושאים הייחודיים למקום".

ישראל קטורזה במחזה פיפטי פיפטי בתיארטון דימונה (ללא קרדיט)

משבר הקורונה, עצר את תאטרון דימונה באמצע עבודה על הקומדיה המקומית "פיפטי פיפטי פיפטי" שעליה עבדו במשך שנה וחצי. "השנה הזו הייתה הדבר הכי קשה לעולם התרבות, הייתה פה מין מראה שהוצבה שכאילו אומרים לנו: אתכם לא צריך, אתם אחרונים בתור. מסתדרים בלעדיכם. אצלנו כל התכניות נעצרו, נלחמנו בסגירה והצלחנו לא להיסגר. אבל הצלחנו לעשות הרבה עבודה בתוך התיאטרון וליצור הרבה ויצירות חדשות שנולדו מחכות לעלות", הוא אומר.

וידיסלבסקי מבהיר שלא מדובר בצעד שצריך להיות לעומתי למרכז. "זה לא צריך לבוא אחד כנגד השני. זה פשוט משהו שצריך לחשוב אותו אחרת. כרגע אנחנו צריכים שיתקצבו אותנו. אנחנו מתוקצבים או דרך מנהל תרבות או דרך העירייה, וזה לא מספיק".

אומנות כמנוע צמיחה

במסמך שהכינה הקואליציה לקראת הועדה הבוקר, הם חושפים כי ליותר ממחצית מהרשויות המקומיות במדינת ישראל אין מחלקת תרבות בעלת מדיניות מקומית, ל-59% מתלמידי ישראל אין אפשרות בחירה במגמות אמנויות וכי 61% מתלמידי ישראל לא נחשפים לסל תרבות.

נתון חשוב נוסף במסמך נוגע לתקציבי משרד החינוך, המשרד לשוויון חברתי ומשרד ראש הממשלה. בשנת 2019 תמכו משרדים אלה בתרבות עם תקציב של כ-700 מיליון שקלים. זאת בנוסף לתקציב משרד התרבות שעמד על 1.2 מיליארד שקלים. בקואליציה טוענים כי למרות שתחום התרבות מתוקצב מהרבה משרדים ויש בתחום לא מעט כסף, הוא לא מושקע בפריפריה. מה שכן מגיע לא מושקע באופן חכם המוביל לפיתוח.

"בחרנו לשים במרכז את ההשקעה בתרבות בנגב ובגליל כמנוע צמיחה לתחומי החיים השונים- התחדשות עירונית, תיירות, חיים קהילתיים, כלכלה מקומית ועוד" אומרת ל'דבר' מור ליפשיץ (34), ממקימות הקואליציה.

מור ליפשיץ (ללא קרדיט)

ליפשיץ, חברת הקהילה העפולאית של 'תנועת תרבות' מתגוררת בעיר כבר 12 שנה. לפני 3 וחצי שנים היא הקימה יחד עם חברתה לתנועה גילי ברק ועם האמנית המקומית סיוון ג'ינו את "ואהבת"- בית, מרחב וגלריה לאמנים מקומיים ואירועי תרבות בשוק העירוני בעפולה, יוזמה שהצליחה להפיח חיים חדשים במגוון תחומים בעיר.

"זה התחיל כיוזמה של סיוון שהדריכה קבוצת נוער בגרפיטי וחיפשה קירות לפעילות, הגיעה לשוק והתאהבה במקום. היא קראה לנו ובאנו, עשינו שם אירוע תרבות ופתאום התאהבנו במקום, באנשים ובסוחרים הוותיקים שנשארו. גילינו פתאום פנינה, מקום שהוא כל כך יפה בכיעורו".

השוק של עפולה היה בעבר הלב הפועם המסחרי והתרבותי של העיר. לפני בערך 15 עם הקמת הסופרים, והקניונים, השוק נזנח וננטש. אל הוואקום נכנסו פשע, הימורים, זנות, סמים ועוד. "מהר מאוד השוק הפך למקום המפחיד באמצע העיר שאסור להיכנס אליו".

העירייה ראתה את הפעילות והתחילה לשפץ ולהשקיע יותר ויותר במקום. מהר מאוד האירועים הביאו יזמים חדשים, עפולאים, ופתאום קמה מסעדה, קמו שני פאבים, קמה עוד מסעדה"

"אחרי האירוע הראשון, העירייה נתנה לנו את המקום, והתחלנו ליצור ולהביא אירועים, תערוכות, הופעות ומפגשים חברתיים שונים, ואפילו התחלנו מסורת של פסטיבל. האמנים שחיים בעיר התחילו להגיע למקום, העירייה ראתה את הפעילות והתחילה לשפץ ולהשקיע יותר ויותר במקום. מהר מאוד האירועים הביאו יזמים חדשים, עפולאים, ופתאום קמה מסעדה, קמו שני פאבים, קמה עוד מסעדה. ההתפתחות הזו קרתה מהר משציפינו", מתארת ליפשיץ.

מהמחזה סבטלנה מאת אורי ודיסלבסקי ונצנת מקונן בתיאטרון דימונה (ללא קרדיט)

על הקמת הקואליציה היא אומרת שלא מדובר ברעיון חדש, אבל דווקא הקורונה דחפה את הקמתה. "ההבנה שלמוסדות התרבות בנגב ובגליל יש צרכים יחודיים וכוח ייחודי ושיש כוח להתאגדות שלהם, זה לא דבר חדש, אבל תקופת הקורונה בהחלט נתנה לנו בעיטה, הבנו שיש כאן משבר שכולנו מתמודדים איתו ואנחנו צריכים להתמודד איתו ביחד. יש כאן הזדמנות לצאת מהמשבר בצורה אחרת מאיך שהיינו לפניו".

המטרה של הקואליציה, מסבירה ליפשיץ, היא להיות ארגון גג של מוסדות תרבות בפריפריה. "בין אם זה תיאטראות בדימונה ובקרית שמונה, קהילת אמנים באילת ועוד, שבאים לענות ביחד על הצרכים והאתגרים היחודיים של מוסדות תרבות באיזורים האלו".

"אנחנו רואים בתרבות, כמשהו הרבה יותר רחב מהצגה כזו או אחרת. מרכזי התרבות אלה גם מרכזים שבונים סביבם קהילה, שמייצר קשרים עם הרשות המקומית, עם החינוך והתיירות האזורית ועוד".

"אם אני לוקחת לדוגמה את באר שבע, שם ברגע שראש העיר הבין שכשהוא ישקיע במוסדות התרבות, באמנים, בלהקים תיאטרון, מרכז מסיקה ועוד- זה אחד המנועים המרכזיים שחולל שינוי והתחדשות עירונית. היום יודעים לבוא ולהגיד וואלה, באר שבע נהייתה עיר עיר."

להשקיע בלימודי אמנות במגזר הערבי

הקואליציה מגיעה לכנסת עם מגוון פתרונות. בין היתר, הם מציעים שתתקבל החלטת ממשלה לבניית תכנית לאומית לתרבות, עידוד השקעות במבנים לתחום תרבות ואמנות, הוספת סיווג ל"עסק חברתי בתחום התרבות" בתוך הקרן לעסקים חברתיים והכרה בתחום תרבות, מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה כעבודה מועדפת.

"האוכלוסייה הערבית מונה יותר מ20% מהאוכלוסייה במדינה, ורק 4% מהתקציב של משרד התרבות מגיע אליה. צריך לעבור שינוי תרבותי מוחלט, הן מבחינת תשתיות פיזיות והן מבחינת תשתיות אנושיות" אומר ל'דבר' סעיד אבו שקרה, מייסד ומנהל הגלריה לאמנות באום אל-פחם, שבדרך להפוך למוזאון הערבי הראשון בישראל.

גלריית אום אל-פחם מתוקצבת כיום ממשרד החינוך, מהעירייה, מתרומת קרנות, תרומות פרטיות ומתרומת תושבי המקום. אבו שקרה הקים את הגלריה בשנת 1996, ולאחר שנתיים הציגה בה לא אחרת מאשר יוקו אונו.

סעיד אבו שקרה (צילום: יגאל פרדו)

מאז, אבו שקרה הקים בגלריה ארכיון דיגיטלי המגולל את הסיפור הפלסטיני בוואדי ערה שכולל מעל 600 עדויות מצולמות של זקני האזור, הקים בנוסף סדנאות לנשים, לילדים ולבני נוער, ואמנים מכל העולם מתארחים ומציגים בגלריה. "היום הגלריה היא נקודת אור, אנשים מרימים את הראש. פעם אמרו- זה הגלריה של סעיד. היום הם אומרים זה הגלריה של אום אל-פחם" הוא אומר בגאווה.

לא יכול להיות שאני אחכה לתל אביבי שיבוא וייקח אותי, וכשהוא לא בא אני אתאכזב. אנחנו צריכים ליצור תרבות משלנו, בערים ובכפרים שלנו"

אבו שקרה מספר שלפני 24 שנים, כשהקים את הגלריה, הוא לא מצא מספיק שותפים, כי במגזר הערבי בישראל לא היו אז מספיק אנשי תרבות. "רציתי אנשי מחקר, אמנים, אוצרים ואנשי מקצוע מהחברה הערבית, ולא מצאתי אותם. ערבים בישראל לא למדו אמנות". גם היום, הוא מספר, הוא מתקשה למצוא אנשי מקצוע כדי להקים את המוזאון עליו הוא חולם.

"לא יכול להיות שאני אחכה לתל אביבי שיבוא וייקח אותי, וכשהוא לא בא אני אתאכזב. אנחנו צריכים ליצור תרבות משלנו, בערים ובכפרים שלנו. צריך להשקיע בלימודי אמנות במגזר הערבי, להשקיע בדור העתיד. אני יצרתי פה תשתית מאוד רחבה בשביל זה, אבל אני צריך תקצוב".

תערוכה בגלריית אום אל פאחם (צילום: יגאל פרדו)

"אני לוקח אחריות ולא מאשים רק את המדינה, אבל הגיע הזמן להכיר בצרכים שלנו, להבין שצריך שינוי, להבין שבלי תשתיות לא ניתן לקיים את זה", הוא אומר. "תגדילו את התקציב, תשאירו את השאר לנו. תכירו בעובדה שאנחנו הולכים קדימה, אנחנו מסוגלים להתפתח. תביאו תקציבים ואנחנו נדע איך לבנות את העתיד שלנו".

זו אוכלוסייה מאוד צעירה שרוצה שתהיה לה תרבות מקומית. אם האנשים האלה לא יהיו חלק מהפתרון וחלק מהתרבות, הם יילכו למקום אחר – לאלימות, לסמים, לפשע"

אבו שקרה מסביר ש-60% מהאוכלוסייה באום אל פאחם היא מתחת לגיל 27, וחושב שבדיוק בגלל זה יש להשקעה בתרבות חשיבות כל כך גדולה. "זו אוכלוסייה מאוד צעירה שרוצה שתהיה לה תרבות מקומית. אם האנשים האלה לא יהיו חלק מהפתרון וחלק מהתרבות, הם יילכו למקום אחר – לאלימות, לסמים, לפשע. אם אתה רוצה חברה צעירה בריאה אתה חייב לקדם חיי תרבות בשבילה".

"אני רוצה שהאנשים באום אל פאחם יהיו אחראיים על התרבות באום אל פאחם, ולא הפוליטיקאים. אני רוצה שלבן שלי תהיה סיבה לקום כאן בבוקר, לספק לו את הסיבות להישאר כאן באום אל פאחם. שיהיו לו תחושות שייכות, גאווה וכבוד למקום בו הוא נולד וגדל".