מעל לחצי מיליון בני המיעוט האויגרי עובדים בכפייה בקטיף כותנה במחוז שינג'יאנג בסין, כך נחשך בדו"ח חדש שהתפרסם השבוע. הדו"ח, שנכתב על ידי המרכז למדיניות גלובלית (CGP) חושף כי ממדי העבודה בכפייה בקטיף הכותנה במחוז בו חי מרבית המיעוט האויגרי המוסלמי במדינה, שנרדף על ידי השלטונות, הן רחבות ממה שנחשב בעבר, ומעורכת בכ-570,000 עובדים בכפייה במהלך עונת הקטיף. המחוז מייצר 85% מהכותנה בסין וגדלה בו 20% מסך הכותנה בתעשיית האופנה העולמית.
על פי הדו"ח במהלך עונת קטיף הכותנה הנמשכת שלושה חודשים, ומתבצעת באופן ידני ב-70% משדות הכותנה במחוז, מכריחים השלטונות בסין את תושבי המחוז לעבוד בשדות בכפייה במסגרת תוכניות עבודה כחלק מתוכנית "ביטול העוני" של סין. בשאר השדות, שהינם בבעלות חברת החקלאות הענקית XPCC הקטיף מתבצע בצורה מכנית באמצעות קטפת כותנה.
בדו"ח נטען בין היתר כי בשנים האחרונות הפחיתה ממשלת סין את כמות העובדים בני ההאן, הקבוצה האתנית השלטת בסין, שהגיעו לעבוד במהלך עונת הקטיף הקצרה, ובמקום זאת עברה להתבסס באופן נרחב על תושבי המחוז הנרדפים כחלק מתכניות ה'חינוך מחדש'.
בחודש ספטמבר האחרון הודיעה ארה"ב כי תחרים מגוון מוצרים סינים שלטענתה "מיוצרים בידי עובדי כפייה במחנות ריכוז" של אויגורים מוסלמים בניהן חברת XPCC שהיא חברת גידול כותנה מרכזית במחוז שאחראית לכ-30% מייצור הכותנה, אמנם בקטפות אבל תוך ניצול עובדים ממחנות ריכוז במחוז.
הדו"ח טוען כי התופעה נפוצה בכלל המחוז ולכן הארגון קורא לממשלת ארה"ב להרחיב את החרם לכלל הכותנה משינג'יאנג.
גם בארץ: "כשלא שואלים לא שומעים דברים בעייתיים"
"חד משמעית הכותנה הזו מגיעה גם למותגים בישראל", אומר ל'דבר' בכיר בתעשיית האופנה ומסביר כי "אף אחד לא חושב בכלל לשאול את המפעלים שמייצרים עבורם מאיפה מגיעה הכותנה שלהם, וכשלא שואלים לא שומעים דברים בעייתיים. סיבה נוספת הינה הייצור המהיר מאד בתעשייה וכן אף אחד לא מצליח לעקוב אחרי כל שרשרת האספקה הזו" טוען הבכיר.
הגישה הזו לא רווחת רק בחברות הישראליות. לפי מדד שקיפות תעשיית האופנה לשנת 2020, רק 7% מהמותגים המובילים בעולם חשפו לפחות ספק חומרי גלם אחד, כגון כותנה, ממנו רכשו חומרי גלם למוצרים שלהם.
תעשיית האופנה מבוססת כיום על שיטת המותגים: החברות הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות את הבגדים שנושאים אותם. את הייצור הפיזי מבצעים קבלנים וקבלני משנה. השיטה הזו מאפשרת לחברות להסיר מעצמן את האחריות למקרים של ניצול עובדים, עבודת ילדים ,מפגעי בטיחות או מקרים של זיהום סביבתי, ולהשאיר את המותג שלהן נקי בעיני הצרכן. חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות המפעלים המייצרים עבורם בטענה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות.
