בר אלדר (31, תל אביב) שוטטה לפני כמה שנים בפייסבוק ונתקלה בפוסט של חברה מאנגליה ששיתפה תמונות של משחק שלא הכירה. "זה היה לי עולם זר לחלוטין ונראה ממש מגניב", היא משחזרת, "חיפשתי אם יש דבר כזה בארץ, ולא היה". כעבור זמן ביקרה אצל החברה באנגליה, צפתה בה משחקת בקבוצה שלה והתנסתה בעצמה במשחק. "זה היה משוגע", היא מספרת.

למשחק המשוגע קוראים "רולר דרבי". שתי קבוצות, בכל אחת מהן חמש נשים על גלגיליות, מתחרות זו בזו, על מסלול מעגלי, במשחקונים (ג'אמים) בני שתי דקות. בכל קבוצה יש מחליקה מובילה (ג'אמרית), וארבע מחליקות חוסמות (בלוקריות). הג'אמרית משיגה לקבוצה את הנקודות. תפקידה לפרוץ את מחסום הבלוקריות היריבות, לעקוף שחקניות ולעשות כמה שיותר הקפות במהלך המשחקון. כל עקיפה מקנה נקודה. לבלוקריות החוסמות אסור לשים רגל, אסור לדחוף עם הידיים ואסור לדחוף שחקנית מהגב; אבל מותר לדחוף בכוח, מותר להפיל. כן, רולר דרבי הוא משחק אגרסיבי. "כשאני נכנסת במישהי ורואה אותה מתרסקת על הרצפה", מודה אלדר, סטודנטית לבלשנות, "זאת תחושה מאוד מספקת".

בר אלדר, מקימת הקבוצה הראשונה והיחידה בארץ, במשחק ראווה באליפות העולם במנצ'סטר, 2018. "אני אוהבת את האתגר, להתמודד כשבנות נכנסות בי ולהמשיך הלאה" (צילום: Stéphane Faraut)

אלדר אחראית להבאת הרולר דרבי לארץ. אחרי שחזרה מאותו ביקור באנגליה מאוהבת במשחק, היא פתחה עמוד בפייסבוק, אספה רשימת מתעניינות ("גייסתי את כל החברות שלי"), ויצאה לדרך. "די מהר הצטרפו עוד נשים שעזרו, כל אחת בדרך שלה. למשל, היו בארץ שתי בנות אמריקאיות מקבוצות מבוססות שהגיעו באיזו תכנית של צעירים יהודים ועזרו לנו מבחינה מעשית. הן היו כאן איזה חצי שנה, העבירו לנו אימונים ולימדו אותנו איך להחליק. הן ממש עזרו לנו".

כיום, תשע שנים אחרי אותו ביקור באנגליה, אלדר היא שחקנית ומאמנת רולר דרבי, בקבוצה שמונה כ-35 נשים, בנות 19 עד 40 פלוס, בעלות מקצועות חופשיים, שנפגשות בקביעות פעמיים בשבוע לאימונים בספורטק בתל אביב.

ספורט ללא מטרות רווח

למשחק, הלא מוכר עדיין בישראל, יש היסטוריה ארוכה. הוא הומצא בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אז גלגיליות נחשבו לתחביב אופנתי. עם השנים ההכרה בו כענף אתלטי דעכה, והוא התפתח למעין ספורט ראווה. בתחילת שנות ה-2000 הוא התעורר מחדש בארה"ב, כספורט "של נשים" בעיקר. כיום יש בעולם ליגות רבות, חלקן מועדוני פנאי וחלקן קבוצות מקצועניות, המשחק זוכה לפופולריות בינלאומית (בעיקר בארה"ב, באנגליה ובאוסטרליה) וצובר לו מכורות ומכורים.

(לוגו 'תל אביב רולר דרבי': הילי מגורי, עיצוב: אידאה)

עד כמה המשחק פופולרי בצפון אמריקה אפשר ללמוד מקבוצת הרולר דרבי היהודי, שהקימו ב-2018, שתי צעירות יהודיות מפורטלד, אורגון. בכתבה עליהן (כאן 11) הן מספרות על הספורט ("דומה לרוגבי או פוטבול") ועל הקבוצה:

"כל הקבוצות בעולם הן בבעלות השחקניות, ללא מטרות רווח", מספרת דורית מגידור (34, תל אביב, "מאיירת ואנימטורית ביום ושחקנית רולר דרבי בלילה"). "הניהול והאימון של הקבוצות נעשה בהתנדבות על ידי השחקניות עצמן. אלה הערכים של הספורט".

היא עצמה מאמנת ומעורבת בצד הארגוני של הקבוצה הישראלית, אליה הצטרפה לפני חמש שנים, בעקבות צפייה בסרט "תחליקי" (Whipe It). הסרט מ-2009, בהפקתה של דרו ברימור, מספר על נערה שמצטרפת לקבוצת רולר דרבי בטקסס. "ראיתי אותו ונגנבתי", מספרת מגידור, "תהיתי אם יש קבוצה של רולר דרבי בארץ. לקח לי המון זמן לאזור אומץ ולהצטרף, אבל באיזשהו יום פשוט הגעתי לספורטק והתאהבתי".

"הסרט עושה לספורט שלנו יחסי ציבור ממש טובים", מספרות השחקניות, "כל שחקנית בקבוצה ראתה אותו בממוצע חמש פעמים. הרבה מהשחקניות שהצטרפו אלינו גילו את הרולר דרבי לראשונה דרך הסרט".

(לוגו 'תל אביב רולר דרבי': הילי מגורי, עיצוב: אידאה)

כך קרה גם לנועה קרישה שחם (29, תל אביב). "חשבתי שזה נורא מגניב, אבל גם מוזר ואמריקאי", היא מספרת על הצפייה בסרט, "לא נשמע לי הגיוני שיהיה ספורט כזה בארץ, ואז במקרה נתקלתי בפרסומים של הקבוצה בפייסבוק, אבל נורא השתפנתי".

למה?
"התלבטתי אם יש לי אומץ לעשות את זה. אני לא מחשיבה את עצמי כאדם ספורטיבי או אתלטי. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי להחליק על גלגיליות, אבל עברו הרבה שנים מאז ופחדתי שאפול על הפנים, תרתי משמע".

נועה קרישה שחם. ביום עובדת בטלוויזיה "ובערב מכניסה מכות על גלגלים לנשים אחרות" (צילום: אלבום פרטי)

ובכל זאת, כעבור כשנה, החליטה להצטרף. ביום שחם עובדת במחלקת הדרמה של 'הוט', "ובערב מכניסה מכות על גלגלים לנשים אחרות". לכבוד שנה לחברותה בקבוצה, קעקעה על זרועה ציור של גלגיליות.

קעקוע הגלגיליות של נועה קרישה שחם (צילום: אלבום פרטי)

"ענף נשי ואגרסיבי"

מכות הן עניין ברולר דרבי. "זה ענף נשי באופן מובהק וגם אגרסיבי", אומרת אלדר. "אפשר להוציא המון אגרסיות, וזה משהו שנשים לא כל כך רגילות לעשות. אני לא כל כך אוהבת ספורט באופן כללי, אבל זה לא מרגיש כמו ספורט כשאני משחקת. זה מאתגר אותי פיזית. אני אוהבת את האינטרקציה עם הבנות ואת האתגר, להתמודד כשבנות נכנסות בי ולהמשיך הלאה".

שחם: "נורא פחדתי באימונים הראשונים, חשבתי, הו, מיי גוד, למה הן דוחפות אחת את השניה, מה הן עושות? כיום, אם יש יום מעצבן בעבודה או כל דבר אחר, אני יוצאת לאימון, מוציאה אגרסיות, וזה כל כך כיף. אני חושבת שהדבר הכי משמעותי שלמדתי מהדרבי זה היכולת ליפול ולקום בחזרה. זה תהליך פיזי שקורה, אבל הוא היה עבורי מאוד נפשי. את נופלת לא מעט בדרבי ובגלל שהקבוצה היא קבוצה של בנות והיא נורא מכילה ותומכת, כשאת נופלת אז מוחאות לך כפיים, וזה משהו שמעודד אותך – 'אוקי, נפלתי, כואב לי, אבל אני ממשיכה'".

'תל אביב רולר דרבי' במשחק קבוצתי עם קהל. אלדר: "אפשר להוציא המון אגרסיות, וזה משהו שנשים לא כל כך רגילות לעשות" (צילום: יוסי לזרוף)

מגידור: "הייחודיות הגדולה של הרולר דרבי היא שזה ספורט שנוצר על ידי נשים למען נשים. אחד הדברים המדהימים בו הוא שאפשר לשחק אותו בכל גודל ובכל צורת גוף. לכל אחת יש מקום. כולנו מגיעות עם תחושות מורכבות לגבי הגוף שלנו, ומבחינתי הרולר דרבי הוא דרך לגלות מה הגוף שלי יודע לעשות, ולא איך הוא יכול להיראות".

כדי להוסיף נופך דרמטי לפרסונה הקשוחה שהן מטפחות, לכל אחת מהן יש "שם דרבי", שמייצג אותן על הרחבה. שחם היא "נועה קילר", אלדר היא "דֶסטרויבסקי" ומגידור היא "ג'ולי אנברוּז".

'תל אביב רולר דרבי' במשחק. "יש סימנים כחולים, אבל זה משהו שאנחנו גאות בו. אנחנו קוראות לזה 'דה הול אוף פֶּיין'" (צילום: יוסי לזרוף)

וכן, יש גם פציעות.

אלדר: "בחצי השנה הראשונה, כשעוד לא ממש ידענו מה אנחנו עושות, היו יותר פציעות. אני שברתי את הרגל באימון והייתי עם גבס איזה ארבעה חודשים. היו כל מיני מקרים כאלה, אבל זה לא קרה הרבה זמן. יש סימנים כחולים, אבל זה משהו שאנחנו גאות בו. אנחנו קוראות לזה 'דה הול אוף פֶּיין'".

(לוגו 'תל אביב רולר דרבי': הילי מגורי, עיצוב: אידאה)

כיום, כדי למנוע פציעות, פיתחו נהלים נוקשים להכשרת שחקניות. המצטרפות החדשות לומדות איך להחליק ואיך ליפול, ולאחר תקופת ההכשרה צריכות לעמוד במבחן מיומנויות בסיסיות (החלקה רצופה, עצירה ונפילה). רק לאחר שעברו את המבחן הן יכולות להתחיל להתאמן ב"קונטקט" – הפן האגרסיבי.

בקורונה מתאמנות חברות הקבוצה ללא מגע. "ניצלנו את התקופה כדי לגייס שחקניות חדשות ולהכשיר אותן", אומרת אלדר, "בתקווה שבחודשים הקרובים כבר נוכל לחזור לפעילות".

"הסקטים זו נקודה כואבת"

בארץ, התחום הספורטיבי הקרוב ביותר למה שהן עושות הוא החלקה אמנותית, והן חברות באיגוד הגלגיליות הישראלי. אבל הפופולריות של הגלגיליות לא פותרת להן את אחת מהבעיות הגדולות – רכישת גלגיליות מתאימות.

אנחנו משחקות על סוג גלגיליות שלצערנו אי אפשר להשיג כאן, אז אנחנו עושות שמיניות באוויר ומתעלקות על כל מי שנוסע לחו"ל"

מגידור: "סקטים אפשר למצוא בארץ, אבל אלה בעיקר סקטים אמנותיים. אנחנו משחקות על סוג גלגיליות שלצערנו אי אפשר להשיג כאן, אז אנחנו עושות שמיניות באוויר ומתעלקות על כל מי שנוסע לחו"ל. הסקטים זו נקודה כואבת אבל אנחנו מסתדרות איכשהו".

מה עושות משתתפות חדשות?
"יש לנו ציוד של הקבוצה. בחצי השנה הראשונה כל מצטרפת חדשה יכולה להשתמש בו. אחרי זה מי שמתאהבת רוכשת לעצמה ציוד. אנחנו משתמשות גם בקסדה ובמגינים, שאותם כן אפשר למצוא בארץ".

יש להן גם מדים מעוררי גאווה עם לוגו של הקבוצה. "הלוגו עבר כמה גלגולים. הגרסה הנוכחית היא של המעצבת הילי מגורי שהיתה חברה בקבוצה".

השתתפות יותר חשובה מתואר

אחד מרגעי השיא של הקבוצה היה לפני כשנתיים, כשהוזמנו לשחק במשחקי הידידות באליפות העולם. עצם ההשתתפות של קבוצה קטנה מתל אביב, באירוע ספורט בו משתתפות הקבוצות הטובות בעולם, מלמד משהו על ערכי הענף.

'תל אביב רולר דרבי' אחרי משחק הראווה באליפות העולם, מנצ'סטר 2018 (צילום: אלבום פרטי)

מגידור, שמייצגת את הקבוצה בוועדת המדינות העולמית, מספרת כי לפני שנה, בדיון שעסק באליפות העולם הבאה, עלתה השאלה האם צריך שרק הקבוצות המקצועניות ישתתפו, בגלל שיש פערים גדולים בין הקבוצות. "אבל כולם, בערך פה אחד, כולל הקבוצות הכי מקצועיות ורציניות, אמרו שמבחינתן אליפות העולם היא כנס עממי ושנכון שכל המשתתפות בתת-התרבות הזאת יגיעו וישתתפו, שזה הרבה יותר חשוב מהתחרות או מהתואר".

(לוגו 'תל אביב רולר דרבי': הילי מגורי, עיצוב: אידאה)

הישראליות צמאות למפגשים עם קבוצות ממדינות אחרות. "בגלל שאנחנו מרוחקות ואין עוד קבוצה בישראל, לא היו לנו המון מפגשים עם קבוצות אחרות", אומרת אלדר, "הייתי רוצה שיהיו יותר קשרים עם חו"ל, שיבואו לבקר אותנו ושאנחנו ניסע. לפעמים כשבאים לתל אביב שחקנים מחו"ל שמחפשים מקום להתאמן, אני מסנג'רת אותם שיעבירו לנו אימון, שנוכל ללמוד מהם משהו".

החלום הוא שיקומו בארץ קבוצות נוספות. "ניסינו בחיפה ובירושלים", היא אומרת, "אבל בינתיים אין מספיק מתעניינות. עוד כיוון שהייתי רוצה לראות מתפתח זה קבוצה לנערות".

"נוצרו המון קשרים חבריים"

עד שיסעו להתחרות מול קבוצות זרות, הן נהנות להיפגש גם מחוץ לאימונים ולצפות במשחקים של הקבוצות החברות בליגת ה-WFTDA, ליגת העל של הענף.  באתר הליגה הזו אפשר ללמוד על הערכים שמבקש הענף להנחיל: התנהלות כקולקטיב, מאבק בגזענות, העצמת נשים ויצירת קשרים בינלאומיים.

צילום קבוצתי של 'תל אביב רולר דרבי'. "בקבוצה יש וייב מאוד מגובש. כיף לנו יחד" (צילום: יוסי לזרוף)

אלדר: "בכל שנה בערך במאי הם מתחילים לקיים טורנירים לקראת האליפות. בנובמבר יש את האליפות ומשחקות בה 15 הקבוצות הכי טובות בעולם. במשחקים האלה, שהם הרבה פעמים מאוד מרגשים, במיוחד בסוף כשיש קבוצות ממש טובות, אנחנו נפגשות וצופות יחד".

אז אתן גם קבוצה חברתית.
"כן. זה ממש נחמד. נוצרו המון קשרים חבריים וגם קשרים רומנטיים. זה כבר מעבר לרולר דרבי. בקבוצה יש וייב מאוד מגובש. כיף לנו יחד. זה משהו די חשוב, כי הקבוצה הזאת מאוד תלויה במה שכל אחת תורמת וזה חשוב שהבנות ירגישו שייכות".