עד לפרוץ הקורונה היה הקולקטיב של מבקשות המקלט האפריקאיות, "קוצ'ינטה", קבוצת תמיכה טיפולית ומקור פרנסה לכ-250 נשים, חלקן שורדות סחר בבני אדם, עינויים והתעללות מינית. בקולקטיב, שהוקם ב-2011, לימדו את הנשים לסרוג סלים, שאותם מוכרים בסטודיו של העמותה בדרום תל אביב, בירידי מכירה ובבתים פרטיים ברחבי הארץ.

המגפה הנחיתה על "קוצ'ינטה" (סריגה במסרגה אחת בטיגרינית) מכה. "המצב של אוכלוסיית מבקשי המקלט הידרדר משמעותית", אומרת רות גרון, מנהלת השיווק של הקולקטיב. "אנשים שהייתה להם עבודה איבדו אותה והקהילה במצב של חרפת רעב. לילדים אין מסגרות, וכל הזום הזה לא רלוונטי כי אין להם בכלל מחשבים. כל המשפחה על טלפון אחד ולילדים אין גישה לטכנולוגיה. זאת קהילה שאף אחד לא חושב עליה. המצב היה קשה לפני הקורונה ועכשיו הוא החריף ונהיה קטסטרופלי".

חלק מהנשים בקולקטיב, בעלות התפקידים הניהוליים, מקבלות שכר ולכן מצבן נותר יציב יחסית, אך לשאר הנשים, שרבות מהן אמהות חד הוריות, היה צריך לדאוג באופן מיידי. "עד לקורונה, חצי מהנשים הסתמכו על העמותה כהשלמת הכנסה", אומרת גרון. "לדוגמה, מישהי שעבדה בניקיון קיבלה 3,500 שקלים וקוצ'ינטה סיפקה לה עוד 2,000-1,500 שקלים. זה היה קריטי להישרדות. ברגע שהן איבדו את עבודתן, הקרקע נשמטה להן מתחת לרגליים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מצב חירום: קו חם ותלושי מזון

ב"קוצ'ינטה" הוכרז מצב חירום. עם עובדת סוציאלית אחת בחצי משרה ובעזרת מתנדבות, נאלצה העמותה להפוך את עצמה מפרויקט טיפולי, פסיכו-סוציאלי, ויצרני למקום שמעניק תמיכה כלכלית מיידית. "הליבה של קוצ'ינטה זו העצמה כלכלית של נשים", אומרת גרון, "תלושי מזון זה לכאורה ההיפך מהחזון שלנו, אבל זה מצב חירום ובמצב חירום שמים את האידיאולוגיה בצד ומאפשרים לאנשים לשרוד".

בסיוע המתנדבות הוקם קו חם לבקשות סיוע. "היתה, למשל, מישהי שרצו להעיף אותה מהדירה", מספרת גרון, "גייסנו עבורה הארכה וכסף. הייתה התגייסות גדולה לסייע לנשים כדי שהן לא ידרדרו לרחוב ושלא ידרדרו לפת לחם. נאספו הרבה תרומות ותלושי מזון".

בסטודיו קוצ'ינטה בדרום תל אביב. גרון: "המודל הרצוי שלנו הוא שהכל יהיה מהכנסות מייצור ופחות מתרומות, זה האתגר" (צילום: דבי היל)

אבראת גבראזרגר חיה בישראל כבר תשע שנים, ובשלוש וחצי השנים האחרונות עובדת בקולקטיב כמנהלת מוצר. "בזכות העבודה שלי בקוצ'ינטה הסתדרתי", היא אומרת. בעלה, שהגיע לישראל לפניה, מובטל מאז מרץ ושני ילדיהם נמצאים איתו בבית. "בהתחלה, כשאמרו סגר, חשבתי שזה יהיה כמה ימים. לא חשבנו שזה יהיה כל כך הרבה זמן. רוב הנשים שלנו לא עובדות ועכשיו גם האישה וגם הבעל בבית. פה בקוצ'ינטה היתה לנו עזרה. קיבלנו תלושים. לא היינו עוברים את החיים אם לא היו נותנים לנו את זה. בישראל, גם אם הבעל והאישה עובדים זה לא מספיק. המצב קשה. בגלל שאנחנו פליטים אין אף אחד שדואג לנו פה. אנחנו יודעים שאם לא מקבלים עזרה כמו שאני מקבלת בקוצ'ינטה, לא מקבלים כלום".

לא חל"ת, להיפך

אבל הקו החם ותלושי המזון לא היו השינוי היחידי בקולקטיב. בשונה ממקומות עבודה רבים שצמצמו פעילות והוציאו עובדים לחל"ת, בקוצ'ינטה בחרו בגישה הפוכה והגבירו את הייצור, כדי לאפשר לכל הנשים להמשיך לעבוד.

"ההתמחות שלנו היא סריגה", מספרת גרון, "אבל ברגע שהתחילה הקורונה חשבנו מה לעשות והחלטנו שתתאים תפירה של מסכות. קיבלנו תרומה של 20 מכונות תפירה מסוכנות האו"ם לפליטים. חלק מהמכונות נמצאות בסטודיו וחלק בבתים של הנשים. המתנדבות הגיעו אליהן הביתה ולימדו אותן איך לעבוד".

רות גרון: "במצב חירום שמים את האידיאולוגיה בצד ומאפשרים לאנשים לשרוד" (צילום: דוידוביץ)

ההחלטה להמשיך לעבוד למרות המצב נסמכת על הפילוסופיה של מנהלת העמותה, ד"ר דידי מימון קהן, ולפיה, כפי שמסבירה גרון, "אנשים שעברו דברים קשים ומתמודדים עם פוסט טראומה זקוקים לעשייה. הן צריכות להיות שקועות במלאכת יד. הנשים מקבלות תשלום על כל מוצר שהן מייצרות, בלי קשר לביקוש. יש ערימות סלים עד התקרה, העיקר שיעבדו. זה אומר גם לקחת בדים וחומרים הביתה כדי להמשיך לעבוד משם".

בעבר, חלק מחומרי הגלם הגיעו מאנשים שנסעו לאפריקה. "עכשיו אנשים הפסיקו לנסוע. עשינו כולנו קורס מזורז בעסקים, בייבוא וייצוא, התחלנו לייבא בדים אפריקאים, והתרחבנו לייצור תיקים, ארנקים וצמידים אפריקאים".

מסכות שתפרו נשות קוצ'ינטה. "זה הפך למוצר הכי פופולרי שלנו" (צילום: איה וינד)

תיק וארנק של קוצ'ינטה. "התחלנו לייבא בדים אפריקאים, והתרחבנו לייצור תיקים, ארנקים וצמידים אפריקאים" (צילום: איה וינד)

הצמידים של קוצ'ינטה. "אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה זקוקים לעשייה. הן צריכות להיות שקועות במלאכת יד" (צילום: איה וינד)

לחלק מהנשים השינוי לא היה קל. "הן לא כל כך רוצות ללמוד דברים חדשים כי הן במצב הישרדותי", אומרת גרון, "אין לך כסף לרופא, הילד שלך חולה, אין כסף לשכר דירה ועכשיו אומרים לך שאם את רוצה להרוויח כסף, בואי תלמדי איך תופרים. אין להן את הפְּניוּת הזאת".

"תוך חודש הן למדו לתפור"

אסמרת האריי, אם חד הורית לשניים, אחראית על הכשרות התפירה בקולקטיב. גם היא הגיעה לישראל לפני תשע שנים. "מאוד קשה עם הילדים", היא מספרת על ימי הקורונה, "הבית לא טוב, קטן מדי. יש חלון קטן, אולי 20 סנטימטר, והילדים בבית. כשהבית לא טוב ואין אוויר, זה ממש קשה. אבל כשאין כסף לא בוחרים בית".

אסמרת האריי: "קוצ'ינטה זה האור שלי" (צילום: דבי היל)

את מכונת התפירה הביתית שלה רכשה לעצמה עוד לפני הקורונה, ותפרה עליה מפות אפריקאיות. עם תחילתו של הסגר הראשון החלה לתפור מסכות. "שרון המתנדבת באה לבית שלי והסבירה לי איך לחתוך את הבד למסכות והתחלנו לעבוד. אחרי שלמדתי בעצמי, התחלתי ללמד יחד עם מתנדבות נוספות.

"בהתחלה היינו שש בנות בתורנות על המכונה. אחרי זה השיגו עוד מכונות ונכנסו עוד עשר בנות. לימדתי אותן מאפס. אמרו לי: 'בסטודיו אין לנו מספיק מקום ליותר מעשרה אנשים, אז תלמדי אותן שיכינו בבית'. תוך חודש הן למדו לתפור ולייצר, ועכשיו יש עוד שש בנות שאני מלמדת. יש לנו עוד בנות שעשו קורס תפירה לפני הקורונה בתחנה המרכזית. הן הגיעו לקוצ'ינטה ואמרו שהן יודעות לתפור ורצו עבודה".

"בעבודה עם מכונת תפירה צריך שקט"

ההכשרה לא פשוטה. "ללמד זה קשה", היא אומרת, "לנשים יש בעיות גדולות. אם את אומרת להן שקשה להכין מסכה, אז הן לא יצליחו. אם את אומרת להן שזה קל, אז יכול להיות שהמסכה לא תצא טוב. בבית שלי, אם יש לי בעיה במכונה אני מסדרת לבד. אני לא מפחדת לפתוח ולבדוק מה קרה. אנשים אחרים, אם יש חוט תקוע, אומרים לא עובד. הם לא מסתכלים לראות אם אפשר לסדר לבד".

הריחוק הפיזי הקשה עוד יותר. אם בעבר נשות קוצ'ינטה היו רגילות לעבוד בחברותא, כעת, הייצור הפך לבודד. "בעבודה עם מכונת תפירה צריך שקט כי זאת עבודה איטית ואישית", אומרת האריי. "בהכנת סלים אפשר יותר לטעות. אנחנו פורמות, יושבות יחד ומדברות".

בן אדם רוצה להרוויח. בגלל הקורונה לא היו הרבה מכירות והיה לנו קשה, אבל אנחנו לא אומרים לא. מנסים לעזור. אבל לא כמו שאנחנו צריכים באמת"

כמנהלת מוצר ואחראית על איכותו, יש לה תפקיד רגיש: "קוצ'ינטה זה ביזנס. אם מוכרים לך מוצר לא טוב, אז את לא רוצה לקנות. אני כל הזמן אומרת להן שאם מישהי עושה מסכה טובה, זה טוב לקוצ'ינטה; אם לא טוב, אז אל תביאי. אבל זה קשה. יש טעויות שאנחנו כן מקבלים ומשלמים לאישה, אבל לא מוכרים".

היא מספרת על עובדת שהכינה 99 מסכות קטנות מדי אפילו לילדים. "התייעצנו מה לעשות ואמרנו שאין ברירה. נתנו לה כסף על 99 מסכות. מה נגיד לה? יש קורונה, היא חד הורית וזה קשה. אם את אומרת לה 'את לא תקבלי את הכסף הזה', זה להגיד לה – את מתה. היא צריכה לשרוד".

הנרות של קוצ'ינטה. "אנחנו לא זולות, כי אנחנו משלמות שכר הוגן לכל אישה" (צילום: איה וינד)

גם גבראזרגר, כמנהלת מוצר, מתמרנת בין בקרת איכות, תכנון הייצור וקבלת החלטות קשות על שכר הנשים. "הכי קשה שבן אדם רוצה לעבוד יותר ואתה לא נותן לו", היא אומרת. "בן אדם רוצה להרוויח. בגלל הקורונה לא היו הרבה מכירות והיה לנו קשה, אבל אנחנו לא אומרים לא. מנסים לעזור. אבל לא כמו שאנחנו צריכים באמת".

לדבריה, החלטות השכר הקשות נעשות בדיאלוג. "יש איתי עוד מנהלות ויחד אנחנו מחליטות מי צריכות יותר עזרה". בין המנהלות היא מזכירה גם את סיסטר עזיזה, נזירה ילידת אריתריאה שנחשבת למובילה רוחנית עבור קהילת מבקשי המקלט בישראל.

להיכנס לבית ישראלי מהדלת הראשית

לפני הקורונה, קיימה קוצ'ינטה גם מכירות בבתים פרטיים, לא רק לשם הכנסות. לביקור בבתים יש, לדברי גרון, ערך מוסף: "זו הפעם הראשונה שהנשים האלה נכנסו לבית של ישראלים. הם בחיים לא היו בבתים של ישראלים, אלא בתור מנקות. הן אף פעם לא נכנסו בדלת הראשית, כאורחות של כבוד שמקבלים אותן ומתעניינים בהן. בביקורים האלה הן במרכז תשומת הלב. זו חוויה מתקנת. הן כולן גרות בדרום תל אביב וסובלות משנאה והתנכלויות. בגנים אומרים לילדים שלהן לחזור לאפריקה".

כיום נמכרים המוצרים של קוצ'ינטה בעיקר בחנות המקוונת שפתחו. "המסכות נקנות באלפים", אומרת גרון. "זה הפך למוצר הכי פופולרי שלנו". מחיר המסכה, 35 שקלים, יקר יחסית. "אנחנו לא זולות, כי אנחנו משלמות שכר הוגן לכל אישה", היא מנמקת, "המדינה נלחמת נגד מבקשי המקלט ומקשה על המעסיקים, בין השאר במס הכבד. אם אישה מקבלת 30 שקלים לשעה, אז פליטה זה 45 שקלים עם המיסוי".

"קוצ'ינטה זה האור שלי"

המודל הכלכלי של הקולקטיב בנוי כרגע, בלית ברירה, על תרומות. "אבל המודל הרצוי שלנו", אומרת גרון, "הוא שהכל יהיה מהכנסות מייצור ופחות מתרומות, זה האתגר. אבל במצב קטסטרופלי כזה אי אפשר לדעת מה יהיה בשנה הבאה. המשבר הכלכלי מתחיל לתת סימנים והעתיד לוט בערפל".

אך גם בתקופה הקשה, גרון מזהה שינוי חיובי משמעותי. "הקורונה הייתה זמן להשתנות והתפתחות מטורפת לטובה, כמו מיומנויות חדשות שהנשים פיתחו. הן מדהימות וגיבורות. המנהלות מתוך הקהילה הן אלה שהובילו את השינוי. הן למדו לתפור, הן המורות, והן מעודדות אחת את השנייה לעשות את השינוי".

"קוצ'ינטה זה האור שלי", אומרת האריי, "לפני הקורונה לא היה ברור לנשים למה אני אומרת שזה אור ועכשיו זה ברור".

"אם לא היה את קוצ'ינטה בזמן קורונה, לא יודעת מה היה קורה", אומרת גבראזרגר. "היא עזרה להרבה אנשים. לא רק שלנו. יש הרבה אנשים שאומרים: 'אם לא היה את קוצ'ינטה מה היינו עושים?' כאילו אלוהים שלח אלינו משהו".