"היה מקרה שנורא ריגש אותי", מספרת אילנה גלפנד (69), עובדת סוציאלית במחלקה הסיעודית בבית האבות קרית מנחם בירושלים. "הגיעה משפחה לבקר דיירת דמנטית. הם שאלו אותה: 'את מכירה מי זאת?' והצביעו עלי.  אז הדיירת אמרה: 'היא זאת שמראה לי אתכם'. זה ריגש אותי נורא".

על המילים "היא זו שמראה לי אתכם" צריך להתעכב. בימי הקורונה, נדרשו עובדי המחלקות הסיעודיות בבתי האבות למצוא פתרון לקשר עם בני משפחות הקשישים עקב איסור הביקורים החופשיים במחלקה. הגבלת הביקורים לפעם אחת בשבוע בשעה קבועה מראש מקשה מאוד על הקשישים ועל המשפחות.

"אם בן או בת לא רואים את אימא או אבא כל יום", מסבירה גלפנד את הקושי, "אז פתאום נוצר חשד שיכול להיות שלא מטפלים בהם כמו שצריך, יכול להיות שהוא לא מסודר כמו שצריך. תמיד יש חשד שאם העין לא נמצאת במקום, קורה משהו לא בסדר. היו לנו שני דיירים שאושפזו במחלקת קורונה, והמשפחות אמרו: 'למה הדבקנו אותם, שלא נזהרנו מספיק'. המשפחות רוצות לבקר וכועסות כשלא נותנים".

"שולחים למשפחות תמונות וסרטונים"

כדי להפיג את החששות ולהתגבר על הגבלת הביקורים גייסו עובדי בתי האבות, לראשונה, את הטכנולוגיה. "עשינו קבוצת ווטסאפ למשפחות", מספרת גלפנד, "קודם לא היה לנו. עכשיו אנחנו שולחים למשפחות תמונות וסרטונים. זה מאוד חשוב. גם ההנהלה כל הזמן מוסרת דרכי דברים למשפחות: מתי יש בדיקה, מתי יש חיסון, מה יקרה איתנו. התקדמנו מאוד מבחינת הטכנולוגיה.

"אני, למשל, לא ידעתי על זום, ועכשיו אני חופשית בזום. גם בווטסאפ מאוד התקדמתי. אתמול עשיתי שיחת וידאו עם משפחה. אני משתדלת לעשות וידאו ליד הדייר. דיברתי עם הבת שלו. הוא לא כל כך מדבר. אבל דיברתי על ידו, הראיתי לו את הבת, הראיתי אותו לבת. כשסיימנו, הוא הראה לי בכל מיני תנועות ידיים שהוא שמח, ששימחתי אותו. זה נותן לי כוח לעבוד, זה נותן לי כוח להמשיך".

"לעזוב? הרגשתי שזו תהיה בגידה"

גלפנד עלתה מאוקראינה ב-1990 ועבדה כמהנדסת חשמל, "אבל לא אהבתי את המקצוע, רציתי לעבוד עם אנשים". ב-2006 סיימה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, וכיום היא עובדת סוציאלית, בחצי משרה, באחת משתי המחלקות הסיעודיות בבית האבות.

אילנה גלפנד: "יכולתי לקבל חל"ת, אבל חשבתי, איך אני יכולה לעזוב? הרגשתי שזאת תהיה בגידה" (צילום: אלבום פרטי)

"אני בת 69. בהתחלת הקורונה מאוד התלבטתי אם לבקש לצאת לחל"ת", היא אומרת, "מבחינת גיל אני בקבוצת סיכון. יכולתי לקבל חל"ת למרות שהמקצוע לא יצא לחל"ת (עובדים סוציאליים הוגדרו כעובדים חיוניים – ט.כ). אבל חשבתי, איך אני יכולה לעזוב? הרגשתי שזאת תהיה בגידה. בימים טובים אני עם הדיירים והמשפחות, ובימים קשים, כשאני איש הקשר היחיד, אעזוב? איך  אחזור אחרי חל"ת, כשלא הייתי בשעות הכי קשות? התלבטתי, והחלטתי שאני ממשיכה. ראיתי בזה שליחות".

"שייראו שהם לבושים כמו שצריך"

במחלקה של גלפנד 36 דיירים. "המחלקה הסיעודית היא המחלקה היותר קשה", היא מספרת. "הדיירים מרותקים לכיסאות גלגלים. רק בודדים יכולים ללכת, ולא בדיוק בכוחות עצמם, בעזרת המטפלים עם הליכונים. יש לנו אנשים במצב של דמנציה מתקדמת, ויש צלולים שמבינים, קוראים עיתון ורוצים לדבר. בזמן הקורונה כל הזמן יש התלבטויות ודילמות. מצד אחד את רוצה שהמשפחות יבקרו, שיחבקו את הדיירים, מצד שני את יודעת שזה אסור".

גלפנד הרגישה שהיא צריכה להיות אשת הקשר. "בתקופה הראשונה של הקורונה לא היו בכלל ביקורים", היא מספרת, "היינו ממש בפחד, לא ידענו מה מצפה לנו. אני ראיתי את התפקיד שלי בעיקר להיות בקשר בין המשפחות לדיירים. ימים שלמים הייתי מדברת עם המשפחות בטלפון, בשיחות ווטסאפ. באמצעותי הדיירים עשו שיחות עם המשפחות שלהם. אם לא הצליחו לדבר, הראיתי למשפחות איך הם נראים, שיראו שהם לבושים כמו שצריך. נורא חשוב שירכיבו משקפיים, שיהיו נעליים מתאימות, שהכובע יתאים, שהבן אדם יראה כמו בן אדם".

"יוגה למי שיושב בכיסא גלגלים"

העבודה עם הדיירים השתנתה במהלך המגיפה. "עכשיו אין קונצרטים", היא אומרת, "אבל שמים מוזיקה. קודם עשינו טיולים, עכשיו יוצאים לחצר. קיבלנו מהעמותה מערכת תקשורת עם טלוויזיה גדולה שמחוברת למחשב. עובדת תעסוקה הורידה שיעורי יוגה מיוחדים למי שיושב בכיסאות גלגלים, והיא עושה איתם יוגה. ואפשר לעשות שיחות זום עם המשפחות".

העבודה נעשתה, לדבריה, הרבה יותר פרטנית. "אם לפני הקורונה היו יושבים ביחד בחדר האוכל", היא מסבירה את ההבדל, "בקורונה חילקנו אותם לשלוש קפסולות, לא מעורבבות. אנשים מסוימים יושבים ביחד, אחרים במקום אחר. בזכות זה לא היו לנו כל כך הרבה הדבקות".

"יש משפחה שמביאה שוקולד לשבת"

מצב הרוח במחלקה מורכב. "אני מרגישה שיש הרבה יותר דיכאון. לא לכולם ירד מצב הרוח, אבל יש דיירים שזה משפיע עליהם. עם כל הטיפול שאנחנו נותנים, הפגישות עם המשפחה פעם בשבוע, זה לא כמו לבוא כל יום. תשומת הלב שהצוות יכול לתת לא מספיקה, הביקורים זה חלק מאוד חשוב. אני מנסה ומתקשרת, ועכשיו עושים זומים, אבל זה עדיין לא מספיק. אנחנו משתדלים שביקורי המשפחות יהיו מסודרים, אבל אסור שיבקרו ילדים צעירים, זה לא קל. כולם רוצים לחבק ולנשק".

אני מרגישה שיש הרבה יותר דיכאון. לא לכולם ירד מצב הרוח, אבל יש דיירים שזה משפיע עליהם. עם כל הטיפול שאנחנו נותנים, הפגישות עם המשפחה פעם בשבוע, זה לא כמו לבוא כל יום"

לפני שנה התחילה בית האבות תוכנית – משפחות מהקהילה בקרית מנחם מאמצות את הדיירים. התכנית פעלה זמן קצר ונפסקה. "אבל יש לנו עדיין משפחה שנשארה בקשר עם הדיירת", מספרת גלפנד. "היא מביאה לה מאפים, ויש לי משפחה שמביאה כל יום חמישי שוקולד לשבת. על כל חפיסה יש תמונה יפה וכתוב שבת שלום. הם קונים מכספם, מקשטים בזמנם החופשי, ומביאים לי דרך הגינה. לטובה אני צריכה להגיד, שעכשיו יש פחות מחלות זיהומיות".

"בן אדם שהיה פתאום איננו"

גלפנד עשתה קורס לתמיכה נפשית להתמודדות עם מקרי מוות, ועדיין מותם של מטופלים מאוד קשה לה. "מטופל זה בן אדם שאתה רואה אותו יותר מאשר את המשפחה שלך, נפגש איתו כל יום, מדבר איתו כל יום, בן אדם שהיה פתאום איננו. נפער משהו בלב. מטופל אחד, שהיה מאושפז מקורונה, הבריא ואחר כך נפטר. אני מתמודדת עם זה קשה מאוד. הולכים להלוויה, הולכים לבקר את המשפחה, אני עושה מודעה של פטירה. זה קשה. אני אוהבת שהם חיים הרבה שנים. יש לי דיירת שהיא כבר מעל 20 שנים במקום, כל בוקר אני רואה אותה, זה שמחה וזה טוב. אני רוצה שהם יאריכו חיים".

"מאוד עוזר להסתכל על העצים ביער"

גלפנד נשואה ואמא לשלושה בנים. אחד מתגורר קרוב אליה: "בהתחלת הקורונה הוא היה מביא לנו אוכל ועושה לנו קניות. אני יצאתי לעבודה במונית, וחוץ מאשר לעבודה לא יצאתי לשום מקום".

לפני פרוץ הקורונה, היתה שוחה. "יש לי מנוי לבריכה", היא מספרת, "אחרי העבודה, עם התרמיל, נסעתי מיד לבריכה ושחיתי. הלכתי גם להרצאות על תרבות, על היסטוריה של ישראל. החיים היו מאוד בריאים. אבל מאז חודש מרץ, אנחנו הולכים לטייל ביער ירושלים, קרוב לבית. גם בסגר אפשר ללכת לשם. מאוד עוזר להסתכל על העצים. אני גם מדברת עם הבנים שלי ועם משפחות המטופלים שמתקשרות לא תמיד בשעות העבודה".

"ההנהלה משמחת אותנו, מזמינים לנו אוכל"

חשוב לה לראות את הדברים החיוביים בתקופה הקשה. "אנחנו אמורים להתחסן בשבוע הבא", היא אומרת, "אנחנו בקצה המנהרה. אני מקווה שנתגבר על התקופה הזאת. חשוב שיש לנו קשר טוב בצוות. מדברים חופשי, יודעים מה עושים ואיך. מאוד עוזר שיש עם מי לחלוק בצוות רב מקצועי. חוץ מזה, ההנהלה משמחת אותנו. מזמינים לנו אוכל, פיצה, או מתנות קטנות, או שוקולדים שמביאים למחלקה, זה נחמד".