שלומי ישראל (46, חולון) אוהב לצייר על כל דבר, אבל במיוחד בחוץ, במרחב הציבורי. "אני אוהב להכניס לאנשים אהבה למקום שהם חיים בו", הוא אומר, "אנשים רואים צבע, זה נותן להם השראה. תחשבי שאת יוצאת מהבית ורואה מקלט בטון. איך זה משפיע עלייך? אבל עכשיו תדמייני את המקלט עם ציור של פרפרים. צבע עושה שמח, זה עושה לאנשים טוב והמטרה שלי היא לעשות טוב".
ויותר מאשר לצייר על קירות במרחב הציבורי, ישראל אוהב לשתף אנשים בתהליך היצירה. לאחרונה, חידש יחד עם חניכי הפנימייה במקוה ישראל, פינת ישיבה מצמיגים ובטון שעמדה מוזנחת. "כשבאתי וראיתי את המקום, ראיתי צמיגים מחוברים בבטון שנוזל, זה נראה לי כמו מאפין, הכל נראה מושי, כמו עוגה שנוטפת ממנה הקצפת. ארון החשמל נראה לי כמו עוגת טריקולד, אז אמרתי: 'יאללה, נעשה את זה ככה'".
יחד עם מנהל הפנימייה, החליטו להזמין את החניכים להשתתף בחידוש פינת הישיבה. "זה לא רק שהפינה היתה מוזנחת. הם לא רצו לשבת שם. רצינו שיהיה לעניין גם אפקט חינוכי. אז כל דבר שעשינו שם עשינו מתוך המחשבה הזאת שתהיה לו השפעה. ציירנו על כל מקום אפשרי".
את הילדים שעבד איתם הוא מתאר ככאלה "שלא מקבלים חיזוקים חיוביים, לא טובים בלימודים, שהסביבה אומרת להם שהם לא בסדר. אבל פתאום, כשהם מציירים יחד איתי, אז מורים, או כל מיני אנשים שעוברים, אומרים להם: 'כל הכבוד', ואז הם מקבלים חיזוק חיובי. זה מייצר סוג של טפיחה על השכם שהיתה חסרה להם. אני מת על זה. לשתף את הילדים זה כל הכיף. וכשהם בעצמם צובעים הם גם ישמרו על זה. זה גם סוג של מדליה, כל פעם שהם עוברים במקום, זו תזכורת שהם עשו משהו יפה".
אבל למה לשבת על מאפין?
"קודם כל, זה כמו לשבת על קפה ועוגה. את מתקשרת לחברה ואומרת לה: 'בא לך לשבת על קפה ועוגה?' זה הצחיק אותי. חוץ מזה, את מחפשת לקבץ את הילדים שיישבו במקום מסודר. עכשיו המקום נראה יותר מזמין, אז הם אוטומטית באים ויושבים שם. יש משהו בצבעוניות שהוא אפילו קצת ילדותי. לראות מישהו יושב על מאפין וקורא ספר, יש בזה משהו מקסים".
***
בפרויקט אחר, יצר ישראל, עבור עיריית גבעת שמואל, מבנה שנראה כגבינה צהובה עם חורים. "הם בנו מעודפי מערכת ביוב מבנה ולא ידעו מה לעשות איתו. באתי לשם ואמרתי: 'רגע, יש פה חורים, בוא נעשה מזה גבינה'. הם אמרו שאם זה יהיה גבינה, אז בוא נעשה מזה ספרייה קהילתית. התושבים הביאו ספרים והפכנו את המקום לגינה בהשראת הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי'. הכל מתחיל מרעיון וקצת דמיון, ועם קצת עזרה מהעירייה והתושבים, זה הופך להיות משהו אחר".
***
את רוב הציורים הוא עושה בהתנדבות. "אני עושה שתיים-שלוש עבודות שמכניסות לי כסף וכל השאר בלי. אני אוהב לתת את השירותים שלי למקומות שצריכים, לאנשים שאין להם תקציב, למקומות שהשכונה קצת מתפרקת. זה משפיע, השכונה נראית יותר יפה, פחות רוצים להרוס.
"לאחרונה", הוא מספר, "קיבלתי טלפון מבית החולים 'שניידר' לילדים. כשאתה בא בהתנדבות לילדים שלא נשאר להם הרבה זמן לחיות, אתה בא באהבה, מרצון, והם קולטים את זה. יש אנשים שאומרים לי שאני נותן גם להם השראה להתנדב".