אני קובי אלוש, בן 22 מבאר שבע ובתחילת דצמבר התחלתי לעבוד כמוכר בחנות פוקס הום. עכשיו, לקראת סגר שלישי אני חושש שהחנות תיסגר ושיוציאו אותי שוב לחל"ת או יפטרו אותי. אני עדיין מאוד מקווה שלא, שאיכשהו חנויות כלי הבית לא ייסגרו, שאני אשאר בעבודה.

השתחררתי משירות לאומי במרץ האחרון, רגע לפני שפרץ משבר הקורונה. הייתי מוכן לטרוף את העולם. רציתי לחקור את העולם, את עצמי. לצאת אל החיים האמתיים. בשירות עסקתי בליווי רגשי, לימודי וחינוכי של ילדים בבית ספר יסודי. התאהבתי בזה וכשהשתחררתי תכננתי להתחיל ללמוד חינוך.

יצאתי לעולם שמתמודד עם מגיפה. מבחינתי זה היה לצאת לעולם דומם. התוכניות לטייל וללמוד נתקעו ואני נשארתי אובד עצות. הולך בערפל גדול, חוסר ודאות שמקיף את כולם. יש משבר בכל העולם והעתיד לא נראה באופק בשום מקום, הכל נשאר תקוע במקום.

הספקתי לעבוד בחנות למוצרי תינוקות שבעקבות המצב צמצמה את פעילותה ואני פוטרתי. מאז הייתי, מה שנקרא, 'בין עבודות'. נוצר לי חלל שהוא פשוט עצום. מעבר לכסף, פתאום אתה מגלה על עצמך אם אתה "חיוני" או "לא חיוני", וזו חוויה קשה.

אתה קם בבוקר ויודע שאין תכניות מסוימות או שגרת יום תקינה. השיעמום אוכל אותך ומעט השגרה שיש נשחקת. אז אתה מתחיל לרוץ, רואה סדרה, ממציא תחביבים. הישיבה בבית מנקרת בנפש. אתה מבין מה זה בדידות. אני מכיר אנשים עם חוויה דומה לשלי, בני גילי שממש איבדו את זה בתקופה הזו.

בגלל הגיל שלי לא הייתי זכאי לדמי אבטלה. חייתי על פיצויי הפיטורים שהיו לי מהעבודה הקודמת, וגם כמובן קצת עזרה מסבתא ומההורים. אתה מגיע  למצב שאתה לא רואה עתיד ומרגיש אבוד.

קובי אלוש (צילום: אלבום פרטי).​

לאחרונה, פתחו את הקניונים ומצאתי עבודה בחנות פוקס הום. זה ממש שימח אותי כי באופן כללי אני אדם מסור וטוטאלי בכל הקשור לעבודה. חוץ מזה אני ממש התחברתי לצוות ולמקום כי אני נורא אוהב סטיילינג ועיצוב הבית. אני שמח שיש לי שגרה. אני קם בבוקר ב-5:30 בבוקר, מתארגן ויוצא לעבודה. יש לקוחות, יש אינטרקציה, אתה מרגיש חי.

עכשיו נערכים לסגר שלישי, וזה מאוד מוזר בשבילי. נאחזתי בתקווה שהעבודה הזו תחזיק, קיוויתי להיכנס למשהו רציף ויציב. אני מאוד חושש. ההנהגה שלנו מביאה אותנו למצב של אובדן עצות. אתה חוסך שקל לשקל והממשלה בינתיים מתפוררת והאנשים בה רק מנפחים את המשכורות שלהם במקום לדאוג לכולם. מהילדים במסגרות החינוך שנותרו ללא מענה ועד לעצמאים. יש נתק בין הממשלה לבין האזרחים, והקרע והשסע רק ממשיך ומפלג בין חלקי העם.

זה מרגיש בסוף כאילו כלום לא השתנה, והניצוצות של התקווה שהיו כשיצאנו מהסגר השני, שגם ממנו לא באמת יצאנו כנראה, התחלפו באותו התסכול. זה בעיקר מעצבן ששוב אנחנו מגיעים לנקודה הזו, שגם המנהיגים שלנו וגם אנחנו כאזרחים ואזרחיות כנראה לא עושים מספיק.

בכל זאת, בעולם הקטן שלי, אני כבר לא יכול לחכות שהקורונה תחלוף ואני אוכל להתחיל את החיים הבוגרים שלי, לעבוד כמו שצריך, לשכור דירה, אולי לטייל קצת ולהתחיל ללמוד חינוך, בעזרת השם. יש לי תכניות להגשים.