28.6.2016 | חוות אבו ג'מיל בקה אל גרביה

הוזמנתי לצלם בערב הרמאדאן את ההכנות והמנות לאיפטאר – ארוחת שבירת הצום.

אני נרגשת מהחוויות שעבודתי מזמנת לי, בעיקר מקומות ואירועים שלא הייתי מכירה בכל דרך אחרת. כשחנאן התקשרה ושאלה אם אוכל לבוא אחר הצהריים לצלם בחווה, התגובה הראשונה שלי היתה בטח!! איזה כיף! והתגובה השנייה הייתה שצריכה לדאוג לסידור לילדים. 'תביאי אותם איתך שישחקו בחווה, אח"כ תאכלו ארוחת ערב יחד, תזמיני גם את בעלך'.

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

התמלאתי בשמחה ותחושות טובות, עוד משהו שאני אוהבת בעבודה שלי היא שגם המשפחה מצ'ופרת. רווח וגמול. הזמנתי את אמי שתצטרף אליי ואל הילדים כי כשאני מצלמת אין לי מושג מה קורה מאחוריי ומצדדי וגם היא שמחה בהזמנה.

חזרתי הביתה דבר ראשון פתחתי ויקיפדיה וקראתי על החג.

היה שטחי יחסית והפריע לי שנכנסו אמירות פוליטיות בנות ימינו על הסתה. התחלתי לחשוב הסתה, הפחדה, מה ההבדל בעצם?

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

השבוע היו לי הרבה מחשבות על פחד.

המטפלת ההוליסטית שלי סיפרה שסבתה חולת אלצהיימר ומאז הגוף שלה בבריאות שיא יחסית לתקופה של טרום המחלה. היא מסבירה את זה בכך שברגע שהמח 'הרפה' מתפקוד, הפחדים והחרדות הפסיקו להשפיע על התנהלות הגוף. כמובן, הגיוני שלפחד כמו הרבה תחושות אחרות יש ביטוי פיזיולוגי, גם התאים זוכרים.

הפחד הדהד גם בתגובתו של בני שסיפרתי לו אחרי בית ספר מה עושים היום. 'אני לא מכיר שם אף אחד ולא מבין את השפה' הוא טען באלגנטיות אבל אני ראיתי עוד.

ככל שקרב האירוע גם בי התחילו לחלחל מחשבות למה אני צריכה את זה? כל כך הרבה כותרות צצו במוחי למרות התנזרותי מתקשורת ובדיוק מהסיבה שהיא מתארת חריגות ולא מציאות.

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

אחח הפחד, הפחד הוא מרוקן את האוויר, הדם והשמחה.

נסעתי לבד.

אמא נשארה לשמור על הילדים.

וחברה יקירה כתבה לי ב SMS עדיף כך…

אני מבינה, אני לא שופטת אני בעצמי אוכלת סרטים כל הדרך ורדפו אותי מחשבות בפרידה מילדיי.

אחח הפחד הפחד… כשהייתי ילדה, כך סיפרתי לבני בהמשך לשיחתנו, ופחדתי ממשהו, כמו לעלות בחדר המדרגות בחושך, הייתי עושה אותו דווקא. בגיל עשר את לא פילוסופית גדולה אבל ידעתי תמיד במילים אלו או אחרות שהפחד מסמן לי גבול – עד כאן – יותר מזה את לא יכולה. ומי יגיד לי לא?! ואולי זאת ההרגשה של חוסר הפעימה של המתח והצמרמורת שאהבתי גם בסרטיו של היצקוק. בתמימות של ילדותי לפחד אין הגיון, הוא לא אומר סכנה, הוא לא מציף כותרות, הוא פחד טהור יותר מרגש, כמו בפעם ההיא, בהליכה לילית בעוברנו ליד בית הקברות, שבעברו היה בשולי העיר ולימים הפך מרכזי, שאבי התגרה בנו ושאל מי רוצה להיכנס? כמו בצ'יזבטים, אולי כילדים, חמסה חמסה, אנחנו לא מרבים לפחד, אז תחושת הפחד מעבירה בנו צמרמורת מרגשת, אולי כילדים הפחד הוא משהו חיצוני שקורה בסיפורים, קצת כמו סבתא באלצהיימר שמנטלית חזרה לילדות.

הגעתי לחוות אבו ג'מיל המוכרת לטובה כמקום שוקק חיים וכלום. שקט. אין איש, סף החרדה עולה, מתקשרת לחנאן.

'אני כאן' היא ממלמלת שהיא שולחת מישהו כמה מילים בערבית ומנתקת, מוזר… חשוד… אוף מה הייתי צריכה את זה?!!

בסופו של דבר אבו ג'מיל בא לקח אותי למעלה למטבח, הספיק לי לראות אותו כדי להשתחרר מהסרטים, מזל שתרגלתי בילדות – הפחד לא יכול עליי, לא באמת. טפו טפו טפו.

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

 

החווה מקסימה, גן עדן, שבעת המינים, מים, רוח קיצית על ההר, שמש, אדמה, הכול ירוק ובמטבח נערמות המנות וכולם מסבירים פנים המצלמה היא כלי מדהים מחדדת את המבט ומכוונת את הראיה. אני בשמחה גדולה אני כאן לגמרי כאן!

ההזמנה של חנאן את היהודים לבוא ולהתארח באיפטאר, מזכירה לי את המימונה, שבתום חג הפסח, בו נשמרה כשרות ללא חת. היהודים הזמינו את שכניהם הערבים לחגוג יחד בצאת החג, כמו להגיד ביתי (שוב) פתוח בפניך.

היתה הרפתקאה מוצלחת!

חזרתי הביתה שמחה, בדרך היציאה מהכפר הוייז לקח אותי במסלול שונה מהרגיל ובין רגע שוב הוא הציף אותי אבל גדולי ישראל לימדו אותי כבר 'לא לפחד מהפחד' ('שלמה ארצי')

והעיקר, והעיקר לא לפחד, לא לפחד כלל ('הרבי נחמן מברסלב')

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט

צילום: אלה פאוסט