מגפת הקורונה בקושי הגיעה לרבים מאיי האוקיינוס השקט, אך הקריסה הכלכלית שנגרמה כתוצאה ממנה הכתה בהם בעוצמה. המשבר הכלכלי שיבש את שרשרת האספקה שבאמצעותה מגיעים לאיים המבודדים מוצרים חיוניים כמו מזון, תרופות ומקורות אנרגיה. משבר התיירות החריף גם הוא את המצב במדינות הארכיפלג שכלכלתן מבוססת על אירוח תיירים.
משבר המזון במדינות האיים הוביל את הממשלות לשנות מדיניות ובמקום להשקיע ביבוא, שגם ככה מתקשה להגיע, הגדילו את ההשקעות ביוזמות קהילתיות ומקומיות לגידול ואיסוף מזון. עונות הדייג הורחבו, ליקוט מזון הבר זכה לתמיכה ממשלתית, ולאלה נוספה חלוקת זרעים של צמחי מאכל.
"התחלנו עם מכסה של 5,000 זרעים לחלוקה", אמר וינש קומאר, ממשרד החקלאות בפיג'י. "חשבנו שזה יספיק לתשעה חודשים אבל הביקוש היה עצום והזרעים חולקו תוך שבוע אחד בלבד". משרד החקלאות בפיג'י מחלק זרעים ושתילים של ירקות לצד ציוד בסיסי לטיפוח הגינה הביתית.
תושבת פיג'י, אליזבתה וואקה, אמרה כי חשבה להקים גינת ירק לפני המגפה, אך כעת – כשאין לה עבודה, יש לה זמן רב בבית והממשלה וחברים סיפקו לה זרעים, היא הגשימה בקלות את החלום הישן.
מתוך רצון ל"מינימום השקעה כספית" אספה ווקה דליים, ארגזים ושאר אדניות פוטנציאליות שנזרקו בצד הדרך ובאשפה. עד מהרה החצר שלה הפכה למיכלי גידול של שעועית ירוקה, מלפפון, כרוב ותוצרת אחרת. היא מקווה להגיע למצב של אפס הוצאות. לשם כך אספה קצת ציוד מהזבל, בולי עץ שמצאה הפכו לערוגות בהן היא מגדלת לעצמה מזון. "רק לאחר שהתחלתי לאסוף את התוצרת, כשלושה שבועות לאחר שהקמתי את הגינה, הבנתי שזה לא רק תחביב. אלוהים, כמה כסף יכולתי לחסוך אם הייתי עושה את זה קודם".
הריחוק הגיאוגרפי, והמחסור בשטחים חקלאיים, הוביל מדינות ארכיפלג רבות באוקיאנוס השקט להתבסס על תיירות. איים שהיו מיושבים בדלילות בימים עברו על-ידי פולינזים חקלאים הפכו צפופים כאשר מקור ההכנסה העיקרי הוא התיירות ומרבית המזון מיובא מבחוץ. את התזונה המסורתית של תושבי האיים, שהתבססה בעיקר על דגים וגידולים פשוטים החליפו בשר בקר, אטריות ומזון מעובד מיובא. במרבית האיים המיושבים באוקיאנוס השקט לא קיימת תעשיית מזון.
אריקו היבי, מנהל המשרד היפני של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, הגדיר את השינוי התזונתי שעבר על תושבי האוקיינוס השקט כ"בעיה בריאותית משולשת": תת תזונה, תזונה לקויה והשמנת יתר.
כשהחלה המגפה, כמעט כל המדינות סגרו את הגבולות. שרשרת האספקה הימית, כולל אספקת המזון, האנרגיה והדשנים, נפגעו מהמגבלות שהוטלו במדינות שונות, דבר שהוביל לעליית מחירים. בפיג'י למשל חלה עלייה של 75% במחיר הפירות והירקות בתחילת המגפה. נוסף על כך, התיירות – שלדברי היבי ממלאת כ-70% מהתמ"ג של כמה מדינות – נעצרה והותירה אחריה שובל של אלפי מובטלים. "זה לא רק פגיעה בזמינות המזון בשוק אלא גם בכוח הקנייה של הצרכנים", אמר היבי.
במדינת הארכיפלג טובאלו פתחה הממשלה סדנאות ללימוד שיטות ליקוט מזון מסורתיות, כפי שנהגו לעשות הילידים לפני שפגשו את האדם הלבן. בפיג'י האריכה הממשלה את עונת הדיג של דגי השמך והדַּקָּרים המשמשים את התושבים גם כמקור הכנסה וגם כמזון. ממשלות אחרות עודדו את התושבים לחזור לאזורים הכפריים בהם נהוגות עוד עבודות חקלאיות מסורתיות וליקוט של מזון מהטבע.
טביה רטוקאדר ואשתו חזרו לכפר המרוחק בו גדלו, בתוככי פיג'י, על מנת לחסוך דמי שכירות ועלויות מזון לאחר שפוטרו בעקבות המגפה מהמלון בו עבדו. "בעיר אתה צריך לקנות הכל בכסף, גם אם אם מדובר באוכל", אמר רטוקאדרה. "בכפר אתה יכול לגדל דברים משלך והשכנים יעזרו לך".
לאחר שצפה בהוריו החקלאים בילדותו אמר רטוקאדרה שהוא עוד זוכר כיצד לשתול ולגדל ירקות. כעת הוא מגדל אוכל שמספיק לכל משפחתו. "כשעבדתי בענף התיירות הייתי קונה כל מה שרציתי לאכול בסופרמרקט", אמר. "עכשיו אני צריך לגדל את המזון ואני אוכל רק את מה ששתלתי וזרעתי".
